חפץ חיים/הלכות לשון הרע/י א
לוח יומי: שנה פשוטה - י"ד כסלו, י"ד ניסן, י"ד אב. שנה מעוברת - י"ח כסלו, כ"ז אדר ב', ח' אב.
(א) אִם אֶחָד רָאָה אָדָם, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ הִזִּיקוֹ, בֵּין אִם הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק (ב) יוֹדְעִים מִזֶּה אוֹ לֹא. אוֹ שֶׁבִּיְּשׁוֹ, אוֹ שֶׁצִּעֲרוֹ וְהוֹנָה אוֹתוֹ בִּדְבָרִים. (ג) וְנוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לוֹ אֶת הַגְּזֵלָה וְלֹא שִׁלֵּם לוֹ אֶת נִזְקוֹ (ד) וְלֹא בִּקֵּשׁ פָּנָיו לְהַעֲבִיר לוֹ עַל עֲוֹנוֹ, אֲפִלּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, יָכוֹל לְסַפֵּר הַדְּבָרִים לִבְנֵי אָדָם כְּדֵי לַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ וּלְגַנּוֹת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים בִּפְנִי הַבְּרִיוֹת, אַךְ יִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה פְּרָטִים, שֶׁנְּבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ.(א) אם אחד ראה וכו'. שזה לשון רבינו יונה בשערי תשובה במאמר רכ"א: ודע כי בדברים שבין אדם לחבירו כמו גזל ועושק ונזק וצער ובושת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם גם היחיד אשר ראה יגיד, כדי לעזור לאשר אשם לו ולקנא לאמת, והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בב"ד כדי לחייב את הנתבע שבועה. אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחלה עכ"ל.
והנה לכאורה להרמב"ם יש חילוק בדין זה שז"ל בפ"ו מהלכות דיעות הלכה ח': המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא וכו' במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו וכו' עד שיחזור למוטב עכ"ל, ומשמע דבדברים שבין אדם לחבירו אפילו אם הוכיחו ולא חזר בו אין לפרסם חטאו דלא כרבינו יונה.
אולם בגזל ועושק ונזק אם לא יוכל להציל את ממון הנגזל והניזק אם לא שיפרסם הדברים לבני אדם, והם יסבבו שיוחזר הגזילה וההיזק לבעליהם, בודאי צריך לעשות כן, ולא שייך בזה כלל איסור לשה"ר ורכילות וכמו שנכתוב אי"ה לקמן בהלכות רכילות, והרמב"ם ג"כ אין כוונתו להחמיר באופן זה, רק כל דברינו הם אם לא תגיע תועלת הזאת, רק שירננו בני אדם אחריו, דלרבינו יונה מותר כמו שכתב בהדיא בשיטה מקובצת ב"ב (דף ל"ט) בשמו וכמו שנעתיק דין זה לקמן בפנים, או אם ציערו בדברים וביישו. דמשמע לכאורה מהרמב"ם דאסור לפרסם אף אם לא חזר בו ע"י הוכחה, דאל"ה מאי ממעט הרמב"ם מלפרסם בענינים דבין אדם לחבירו. אכן לפי מה שמסיק הלחם משנה בסוף ד"ה המוכיח, דכוונת הרמב"ם הוא דבדברים שבין אדם לחבירו מותר להכלים אותו בינו לבין עצמו אם לא חזר בו, אבל בדברי שמים מותר אפילו להכלימו ברבים עי"ש בל"מ, יתורץ ג"כ קצת קושיתנו. דהכי קאמר הרמב"ם דבדברי שמים מכלימין אותו ברבים ג"כ, אבל מה שכתב ומפרסמין חטאו וכו' זה אפילו בדברים שבין אדם לחבירו מותר, כמו דלדברי הלחם משנה אתה מוכרח לומר דמה שכתב הרמב"ם ומחרפין אותו בפניו אדברים שבין אדם לחבירו ג"כ קאי, כן גם זה, וא"כ אפשר דסובר כר' יונה.
אבל אין להביא ראיה לזה מדכתב לקמן בפ"ז הלכה ה' והמספר דברים שגורמים וכו' להזיק חבירו בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו הרי זו לשה"ר, וא"כ בעניננו שע"פ דין מגיע לו הצער מה לשה"ר שייך בזה, דיש לומר דהרמב"ם כלל בדיבורו זה אפילו היכי שאין מספר עליו שום דברי גנות ע"פ אמת, כמו שכתב הכסף משנה שם דדברי הרמב"ם נובעים ממעשה דיהודה בן גרים שלא חשב בזה לגנות לרשב"י, וכמו שכתבנו במקום אחר, אפ"ה כיון שבדיבורו נסבבה רעה לחבירו בכלל לשה"ר הוא, משא"כ בעניננו דמספר עליו דברי גנות אפשר דאסור.
סוף דבר אפילו אם יסבור הרמב"ם כר' יונה עכ"פ מוכח מדבריו שעל פי הדין אסור לפרסם חטאו אם לא הוכיחו מתחלה, ועיין במה שנכתוב לקמן בסק"ז.
(ב) יודעים מזה או לא. הוא מדכתב ר' יונה דומיא דעד אחד בב"ד ושם בכל גווני צריך להעיד.
(ג) ונודע לו. כן כתב ר' יונה במאמר רכ"ח, ודין זה הוא אפילו בסתם איש ישראל, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם בודאי צריך שיתברר לו מתחלה שלא השיב הגזילה ולא פייסו, כמו שאמרו בברכות (י"ט) אם ראית ת"ח וכו'. ומה שאמרו שם אבל בממונא וכו' היינו אם ידוע שלא השיב, אין לומר עליו שמא עשה תשובה לה', כי עיקר התשובה בענין ממון היא ההשבה, אבל אם בדבר זה גופא הוא ספק שמא השיב לו את הגזילה או פייסו עבור הצער והבושת, בודאי אסור לגנותו בזה אצל אחרים.
(ד) ולא ביקש פניו וכו'. כן כתב ר' יונה במאמר רכ"ח עי"ש וקאי על ציערו וביישו וגם על גזלו או עשקו דשם מהני נמי אם פייסו ומחל לו. ומ"ש ולגנות המעשים הרעים, כן כתב ר' יונה בדבריו המובאים בשיטה מקובצת ב"ב והעתקנוהו פה בסוף הספר. (באר מים חיים)