חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ב יא

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע · ב · יא · >>

לוח יומי: שנה פשוטה - ה' חשון, ד' אדר, ד' תמוז. שנה מעוברת - ה' חשון, י"ד אדר א', כ"ד סיון.

וְהִנִּה לְפִי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ הַכְּלָלִים דְּאַפֵּי תְּלָתָא, צָּרִיךְ לִזָּהֵר, כְּשֶׁיּוֹשְׁבִין שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר לְעַיֵּן בִּדְבַר הַנְהָגַת אַנְשֵׁי הָעִיר בְּעִנְיְנִי הָעֲרָכוֹת וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, בְּדָבָר שֶׁהוּא חוֹב לָזֶה וּזְכוּת לָזֶה, וְנְחְלְקוּ בְּדֵעוֹת וְעָמְדוּ לְמִנְיָן וְהָלְכוּ בָּתַר רֵבָּא {אחר הרוב}, כְּשֶׁיֵּצְּאוּ מֵחֲדַר הַקָּהָל, (כא) צְּרִיכִין לִזָּהֵר מְאֹד כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁלֹּא לְסַפֵּר אַחַר כָּךְ דַּעְתּוֹ אוֹ דַּעַת פְּלוֹנִי, שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה בְּעִנְיָן זֶה לְהָקֵל עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, אַךְ חֲבֵרָיו רַבּוּ עָלָיו וְהִכְרִיחוּהוּ לֵילֵךְ בָּתַר דַּעְתָּם. וְלָא מִבָּעֵי {וא"צ לומר} אִם הֻסְכַּם בֵּינֵיהֶם מִתְּחִלָּה, כְּשֶׁיֵּצְּאוּ מֵחֲדַר הַקָּהָל שֶׁלֹּא לְגַלּוֹת אוֹ (כב) לְסַפֵּר לָאִישׁ הַנּוֹכְחִי גּוּפָא, שֶׁאֵלָיו נוֹגֵעַ הַחוֹב הַהוּא, בְּוַדַּאי אִסוּר גָּמוּר הוּא, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּסְתָמָא, וְגַם אֵינֶנּוּ מְכַוֵּן לְגַלּוֹת, (כג) רק בְּמִקְרֶה לְסַפֵּר לְאַחֵר בְּלָשׁוֹן שֶׁיֵּרָאֶה מִדְּבָרָיו, שֶׁדַּעְתּוֹ אֵינֶנּוּ נוֹטָה לָזֶה גַּם עַתָּה, אַךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָרִיב עֲבוּר זֶה עִם חֲבֵרָיו הַנִּשְׁאָרִים, גַּם כֵּן אִסוּר גָּמוּר הוּא, (וּלְפִי (כד) דַּעַת הַיָּד הַקְּטַנָּה, אֲפִלּוּ אִם יְסַפֵּר סְתָם, אֵיךְ שֶׁדַּעְתּוֹ הָיָה מִתְּחִלָּה לְהָקֵל עַל אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְאַחַר כָּךְ עָמְדוּ לְמִנְיָן וְהָלְכוּ בָּתַר רֵבָּא, גַּם כֵּן אָסוּר), וְאֵין שׁוּם נָפְקָא מִנַּה {הבדל} בֵּין לַמְסַפֵּר דָּבָר זֶה מֵעַצְּמּוֹ, וּבֵין אִם עָמַד עָלָיו חֲבֵרוֹ בְּחֵרוּפִין עַל דְּבַר זֶה הַפְּסָק שֶׁיָּצָא מֵאִתָּם עַל דְּבַר פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, בְּכָל גַּוְנֵי {בכל האפנים} אָסוּר לְהַטִּיל אֶת הָעוְלָה עַל חְבֵרוֹ וּלְסַלְּקָה מֵעָלָיו, אַף שֶׁהוּא אֱמֶת.

(כא) צריכין ליזהר. מקורו מסנהדרין (כ"ט:) ומנין כשיצא מבית דין לא יאמר אני מזכה וכו'. ומה שכתבנו הוסכם ביניהם, כמ"ש בפנים בסעיף ז' וח'.

(כב) לספר לאיש הנוכחי. כמו שביארנו לעיל באריכות בשם הרש"ל שפסק להלכה דברכילות לא מהני התירא דאפי תלתא.

(כג) רק במקרה. והטעם דלא מהני בזה התירא דאפי תלתא לומר דכיון שהיו ג' החולקים נגד ד' בודאי לבסוף יתגלה דעתם, דכד דייקת תמצא שזה מקלקל בדיבורו יותר ממה שהיה מתגלה לו לפלוני לבסוף מעצמו, דדבר ידוע הוא דבכל ענין שצריך להתיישב בדבר כגון בעניני הדין ובעניני הנהגת העיר הרבה פעמים לא יוכל אדם יחידי לכוין בהבטה ראשונה במחשבתו ענין גמר הדבר עד שיתקבצו דעות האדם זה בזה, וכל אחד שומע את דברי חבירו עד שעל ידי זה יתברר עצם הדבר וענינו על דרך התכליתי לטוב לפי רובי הדעות, כי הם מסתמא מכוונים יותר להאמת מן המעוט, ולכן על דרך האמת צריכין שיכנעו המעוט להרוב ויסכימו עמהם אחרי שהם רואים שרובי דעות האדם אינם מסכימים לדבריהם וכן ה"ה לענין זקן ממרא שנחלק על חכמי עירו צריך לעלות לירושלים, ואם גם להם ספק עומדים למנין והולכין בתר רוב, ואם חזר לעירו ועשה מעשה כהמיעוט היה חייב מיתה כמבואר בסנהדרין כיון שראה שנפסק הדין ברוב שלא כדבריו, וכן הוא הענין בנידון דידן שתים רעות הוא עושה, אחד שאין לו להזכיר את דבריו הראשונים אחרי שראה שנפסק הדין ברוב שלא כדבריו וכמו שביארנו, ואין זה כי אם מעורר מדנים ומריבות בזה.

ועוד אם יתגלה לבסוף לבעל דין מעצמו על ידי הסברא דחברך וכו' שמיעוט הקהל הסכימו עמו מתחילה רק שאחר כך נגמר הענין בין כולם לחייבו לא יהיה לו שנאה כל כך על המחייבים, דיחשוב סוף כל סוף היה אחר כך הסכם מכל הקהל לחייבו, ומה שזכוהו מתחלה דבר ידוע הוא שאין אדם יכול לכוין תיכף אל מטרת הענין וכנ"ל ואחר כך חזרו בהן אלו אנשי המעוט והסכימו כולם לנגדי, מה שאין כן אם ישמע שגם עתה דעת היחידים עמו שאומרים שבעולה חייבוהו ואין דעתם נוחה בזה אך אינם יכולים לריב עמהם, בודאי יתעורר מדנים בזה, ויולד שנאה חזקה בלבו על השאר, והוא רכילות גמורה.

ומה שאין מספרים לו רק לאחר, כבר ביררנו לקמן בהלכות רכילות כלל ג' ס"ג דאפילו לספר פלוני עשה עול לפלוני גם כן בכלל רכילות הוא.(באר מים חיים)