חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק יב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק יב עריכה
( א ) לענין שלמטן: היינו למה שכתוב בפסוק שלאחריו.
( ב ) מלמד שטומאתו בכהן: שכל זמן שאינו אומר לו שהוא טמא אינו טמא.
( ג ) שבראשו נגעו: בקרחת ובגבחת.
את הנתקים שבראשם נגעם: היינו טומאת נתק האמור בפרשה הקודם.
הכי גרסינן תלמוד לומר טמא הוא טמא יטמאנו [הגר"א]: ומרבינן לכולהו קרחת וגבחת ושאר נתקים ושאר המנוגעים.
( ד ) אף שאר הטמאים: כגון טמא מת ושרץ יהיה תלי באמירת הכהן.
שטומאתם מגופו: ודומה למצורע שגם כן טומאתו מגופו.
תלמוד לומר טמא הוא טמא יטמאנו: פי' מדכתיב "יטמאנו" ולא כתיב "יטמא" משמע לזה ולא לאחר ובא להוציא אפילו זב וזבה.
( ה ) והצרוע אף על פי שהוא כה"ג: מדכתיב בתריה "אשר בו הנגע" שהוא מיותר להורות דכיון שבו הנגע אפילו כה"ג בגדיו וגו' וכדמסיים הברייתא בסוף.
( ו ) אף הוויה האמורה בראש: ראשו יהיה פרוע משמע מגולה כעין דכתיב "ופרע ראש האשה" (במדבר, ה) דבר שהוא חוץ מגופו דהיינו שיהיה מגולה ממצנפת שרגיל ללבוש בראשו אלא יהיה ראשו ושפמו מכוסה כאבל וכדמסיים לקמיה.
( ז ) אומר פרוש: משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו.
תלמוד לומר טמא טמא יקרא: אף דכבר דרש ליה בהלכה ז' אלא כיון דדרשינן לעיל מן "יטמאנו" דאתי לרבות שאר נגעים וע"ז מסיים הקרא "טמא טמא יקרא".
( ט ) מנין לרבות שאר הטמאים: שגם הם צריכין לומר פרוש.
תלמוד לומר וטמא טמא יקרא: פי' שגם זה סמך אדלעיל דכתיב מקודם "טמא יטמאנו" מרבינן מזה שאר הטמאים הקרא "וטמא טמא יקרא".
ארבה את הטמאים החמורים: כגון זב וזבה שטומאה יוצאה עליו מגופו.
תלמוד לומר טמא טמא יקרא: פי' דכתיב לעיל עוד ריבוי שלישי "טמא הוא טמא יטמאנו" ועל זה מסיים הקרא "וטמא טמא יקרא" לרבות דאפילו טמאים הקלים צריכין להזהיר לאנשים שיפרשו מהם כיון שמטמאים את האדם. [ ביאור זה למדתי מתורתו של הגר"א ז"ל בהגהתו ].
( י ) לא ימים וכו' ונקצצה: מדכתיב "אשר הנגע בו", ולמעוטי כשנרפא הנגע -- פשיטא, אלא למעט היכא שנקצצה.
תלמוד לומר כל ימי: כתבו הר"ש והראב"ד דאף על גב דנסיב לה קרא אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן הוא דקנסוהו כדי שלא יהנה בקציצתו והכי מפורש בבכורות (דף לד.).
לכשיולד לו נגע אחר ויטהר הימנו: אז אמרינן אי הוי קמייתא מתסי נמי כי האי.
עד שתפרח בכולו: אבל כשיוולד לו נגע אחר לא מהני דכיון דאיכוין ליטהר בהאי קציצה קנסוהו רבנן דלא ליהני מעשיו אבל כי פרח בכולו נגע אחר אז ליכא למיחש למידי דהא אי הוי ביה קמא השתא נמי הוי טהור.
וקצץ עמה בשר חי: היינו שקצץ בשר חי אשר סביבות הנגע.
שאין לו טהרה עולמית: ולא מהני פריחה בכולו ולא כשיולד נגע אחר דקנסוהו רבנן מאחר דנתכוין לשרש אחריה.
ושייר ממנה כל שהוא: לא קנסינן כולי האי וסגי בפריחה לכולי עלמא.
מובאות: היינו מצומצמות שלא שייר ממנה וגם לא נגע בבשר חי שסביבותיה.
כשיוולד לו נגע אחר: פי' ופריחה לא מהני בזה לדידיה כיון דנתכוין לקצצה כולה [דבשייר מקצתה מודה ר"א דסגי בפריחה].
וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו: ולא סגי במה שיוולד לו נגע אחרא סבירא להו דיותר טוב לקנסו בפריחה בכולו ור"א ס"ל דיותר טוב לקנסו כשיוולד לו נגע אחר.
( יב ) הכי גרסינן תלמוד לומר טמא הוא בדד ישב: פי' מאחר דכתיב מעיקרא יטמא וחזר ואמר טמא הוא בדד ישב משמע דכל טמא מנגע בדד ישב.
( יג ) תלמוד לומר יטמא טמא בדד ישב [הגר"א]: פי' דאתי לרבות שאר מנוגעים.
יכול יהיו שנים טמאים עמו: פי' יכול יהו שנים טמאים היינו זב וטמא נפש המיוחדים עמו במקום אחר דכתיב "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", יהו משתלחים למחנה שלו. תלמוד לומר הוא בדד ישב שלא יהו שנים טמאים עמו.
( יד ) חוץ לשלש מחנות: דנמצא משתלח חוץ למחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל.
מושבו טמא: פי' שיהא מושבו טמא כלומר שאינו מטמא באהל אלא כם כן ישב או עמד אבל דרך העברתו אינו מטמא. ומצורע דמטמא באהל מדוכתא אחרינא נפקא לן מדכתיב "אל נא תהי כמת", מה מת מטמא באהל וכו'. והכי איתא בספרי.
וכן באבן המנוגעת טהור: פי' דאיהו נמי מטמא באהל מדכתיב "והשליכו אתהן וכו'" ומשמע דבהשלכה הן מטמאות ולא בהעברה בעלמא וע"כ אם אדם נושאן ועובר תחת האילן לא נטמא היושב שם ואם עמד שם טמא אפילו העובר.
ואם הסיט: פי' שהאבן הסיט את האדם. נטמא. אכן באמת אין הדין כן כדאיתא בשבת (דף פג:) כל הטומאות המסיטות טהורות וכו' וכ"פ הרמב"ם בפרק ח' ממשכב ומושב (פ"ח מהל' משכב ומושב) וע"כ גרס הגר"א בהגהתו "ואם הניח" כלשון המשנה פי"ג דנגעים משנה ז' (משנה, נגעים יג, ז).
והבגד לימד וכו': דוי"ו של "והבגד" מוסיף על ענין ראשון לומר דבגד שהוא מנוגע טעון גם כן שילוח.
הערה א: ועיין בפ"ז דנגעים משנה ה' בחידושי רבי עקיבא איגר שכתב דר"א מודה בפריחה בכולו דמהני דבריו הוא רק על המשנה דהוא רישא דברייתא דידן בהלכה יו"ד אבל לדברי ר' אלעזר שאמר לא נחלקו וכו' דבשייר כל שהוא מודה ר"א דמהני פריחה ע"כ דבמכוין לא מהני פריחה לדידיה.