התורה והמצוה ויקרא יג מד-מז
ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קנ עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק יב :
[א] "איש"-- אין לי אלא איש, מנין לרבות את האשה ואת הקטן? ת"ל "צרוע"-- בין איש בין אשה בין קטן. אם כן למה נאמר "איש"? לענין של מטה-- האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת
איש צרוע הוא: מבואר אצלינו כי שם "איש" יבוא לפעמים לציין סימן המין ומגביל אל שם אשה, ואז כל הנאמר עליו שייך רק בזכר, לא בנקבה, ועל יסוד זה אמרו חז"ל בכמה מקומות שבא שם איש שמיעט אשה וקטן. אמנם לפעמים בא שם "איש" שלא על צד הדיוק כמו שם איש שבא על הכללות (שיתורגם איינער יעדר) כמו "איש מכם", "איש מזרע אהרן", "איש ממנו את קברו לא יכלה" שפירושם כל איש ואיש. וכן "איש לאחיו", "איש לרעהו" שבא שם איש על היישות לבד, לא על דיוק המין. וכן כשיסמך שם "איש" לענין סמיכות התואר אל המתואר-- "איש חכם", "איש ריב", "איש מרמה", "איש בליעל", הגם שגם באלה רצוף סימן המיני כי על נקבה יאמר "אישה חכמה", "אישה משכלת", ואמר "איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה", בכל זאת לא בא בעצם על ציון המין רק לציין ענין אחר, הכללות או הישות או המתואר בתואר מה, ואינו מיותר למעט נשים. ובזה הגם שצייר הדבור באיש, לא בא לאמר רק איש ולא האשה כמו שאמרו "איש אמו ואביו תיראו אשה מנין וכולי... א"כ למה נאמר איש מפני שהאיש סיפוק בידו" שתפס שם איש מפני שבו הציוי מצוי יותר שספק בידו לעשות וכמ"ש בפ' קדושים (סימן ג) עיי"ש. וכן פה. אין לדקדק ממ"ש "איש" למעט אשה, כי הלא אמר "איש צרוע" אם כן לא בא שם איש בדיוק על סימן המין רק ליחס התואר אל המתואר ויש לומר שלא בא בדוקא רק שתפס שם "איש" מפני שהציוי הנאמר פה שייך בו יותר כי א' מפרטי הציוי שהוא פריעה ופרימה אין נוהג באשה וז"ש אשה וקטן מנין ת"ל צרוע א"כ למה נאמר איש וכולי אולם בגמ' (סוטה כג, ערכין ג, כריתות ח) גריס אשה מנין ת"ל והצרוע, ומשמע שממ"ש אח"כ "והצרוע אשר בו הנגע" מרבה לה. וכן משמע בספרא למעלה (פרק י משנה ד) שאמר או אינו אומר איש אלא להוציא את האשה ואת הקטן ת"ל הצרוע בין איש בין אשה וקטן. ולפי זה נראה דפה הא אמר שני פעמים איש-- "ואיש כי יהיה בו נגע", ולפי זה י"ל שבא בדוקא, ומשיב ת"ל והצרוע ר"ל אם תאמר שהם שני תנאים (א) איש ולא אשה וקטן (ב) צרוע, איך אמר אחרי זה "והצרוע" ולא אמר "והאיש הצרוע" כי כשיש שני תנאים מדוע אמר רק אחד... ועל כרחך שמ"ש "איש צרוע" בא רק ליחס התואר אל המתואר. ומ"ש "איש כי יהיה בו נגע" להביא את הזקן כמ"ש בסימן קמב
[הגה"ה מדניאל מוכתר-- ועיין באדרת אליהו להגר"א שגורס בפשרת נתק "איש צרוע להביא אשה וקטן" ודו"ק]
סימן קנא עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק יב :
[ב] "יטמאנו הכהן"-- מלמד שטומאתו בכהן. אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים? ת"ל "טמא יטמאנו הכהן" [ג] או מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני מרבה את הנתקים שבראשם נגעם... ומנין לרבות שאר המנוגעים ת"ל "טמא יטמאנו הכהן"
[ד] יכול אף שאר הטמאים תהא טומאתם בכהן? ת"ל "הוא". אוציא שאר הטמאים שאין טומאתם מגופם ולא אוציא הזב והזבה שטומאתם מגופם?... ת"ל "טמא הוא טמא יטמאנו הכהן"-- זה טומאתו בכהן ואין שאר הטמאים טומאתם בכהן
טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו: מ"ש "יטמאנו הכהן" היינו שאינו טמא רק על ידי כהן. אולם מה שכפל המקור על הפעל "טמא יטמאנו" שמבואר אצלינו שכפל המקור על הפעל מורה התמדת הפעל בכל מקום, בא ללמד שתמיד יטמאנו הכהן, כי הייתי טועה לאמר שרק בקרחת תלוי בכהן ואף שזה נדע ממה שסיים "בראשו נגעו" שכולל גם יתר נגעי הראש עדיין נאמר רק בקרחת ובנתקים, ומנין ליתר נגעים, לכן אמר "טמא יטמאנו הכהן" שתמיד הטומאה תלויה בכהן (וז"פ משנה ב וג') אולם לפ"ז נוכל לומר שהוא תנאי לכל הטומאות שתמיד יטמאנו הכהן ולא זולתו אך שא"כ היל"ל "טמא טמא יטמאנו הכהן" ואז היה זה מאמר כולל-- כל טמא הכהן יטמאנו, אבל כשאמר "טמא הוא" מלת "הוא" מורה שמוסב על שם "צרוע" שנזכר בכתוב ועליו אמר שיטמאנו הכהן. וז"ש (במשנה ד) יכול אף שאר הטמאים וכולי ת"ל הוא. אולם הלא יש לומר שמלת "הוא" מוסב על האדם ור"ל האדם אשר טמא הוא דהיינו שטומאה יצאה מגופו (שזה רמז במ"ש "טמא הוא" כמ"ש למעלה סימן ה) הכהן יטמאנו ומשיב ת"ל טמא הוא טמא יטמאנו הכהן ר"ל שאם היה זה כוונתו היל"ל "טמא יטמא" בלא כינוי ואז היה מאמר כולל מי שטמא הוא ר"ל טומאה היוצאת מגופו טמא יטמא הכהן, אבל כשאומר "יטמאנו" בכינוי, הכינוי מוסב על המצורע הנזכר בכתוב, ורק טומאת נגעים בכהן
סימן קנב עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק יב :
[ה] "והצרוע"-- אף על פי כהן גדול. לפי שנאמר "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" יכול אעפ"י מנוגע?.. מה אני מקיים "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע"? בכל אדם חוץ מכהן גדול... ת"ל "אשר בו הנגע"-- אעפ"י כהן גדול
והצרוע אשר בו הנגע: מ"ש "אשר בו הנגע" הוא דברי מותר. ופירשו חז"ל (בספרא ומו"ק יד וטו) שמלת "אשר" הוא מלת הטעם ור"ל גם הצרוע שאסור לו לפרע ולפרום שהוא הכ"ג בכל זאת מצד שבו הנגע בגדיו יהיו פרומים, שעשה זו דוחה ללא תעשה כמ"ש הרמב"ם (פרק י מהלכות ט"צ הלכה ו).
סימן קנג עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק יב :
[ו] "בגדיו יהיו פרומים"-- יהיו קרועים. "וראשו יהיה פרוע"-- לגדל פרע, דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר, נאמר הויה בראש ונאמר הויה בבגדים, מה הויה אמורה בבגדים דברים שהם חוץ מגופו אף הויה האמורה בראש דברים שהם חוץ מגופו
בגדיו יהיו פרומים: קרועים. וכבר בארתי בפ' שמיני (סימן ל) ההבדל בין קריעה לפרימה עיי"ש. ומ"ש "וראשו יהיה פרוע" פירש ר' אליעזר דהיינו שיגדל פרע כמ"ש "ראשכם אל תפרעו" שבא על גידול השער וכמ"ש בפ' שמיני (סימן כט) וכן ת"י ורישיה יהיה מרבי פריע. ור"ע היה קשה לו מלת "יהיה" כי הפעלים שפעולתם מתמדת והולכות לא תבוא בהם הציוי עם מלת "יהיה" כמו "יצמח", "יגדל", "יפרה", "ירבה" לא יתכן לומר "יהיה צמח", "יהיה גדל" וכדומה אם לא בשיכוין שכבר עמד הדבר על שלמותו כמו "יהיה רב" , "יהיה גדול", ואם כן אם פירושו שיגדל פרע היל"ל "יפרע" בפעל עתיד, לא "יהיה פרוע"... ועוד דאם כן על כרחך תדחק לומר שמלת "יהיה" מציין העסק כמו "ראובן יהיה לומד" שפירושו עוסק בלימוד, וכן ראשו יהיה עוסק בפרוע השער, ואינו דומה על מה שכתוב "בגדיו יהיו פרומים" שפירוש "יהיו" שישארו פרומים ולא יתפרם. וז"ש נאמר הויה בראש ונאמר הויה בבגדים. ועל כרחך שפירוש "פרוע"על גילוי הפרע מן הכיסוי כמו "ופרע את ראש האשה" ופירושו שישאר מגולה ולא יכסנו. ובמו"ק (דף טו) מצורע מהו בתפילין ורצה לפשוט מר"ע שאמר אף הויה בראש דבר שחוץ לגופו מאי לאו מתפילין אר"פ לא אכומתא וסידרא. גם הפושט לא עלה על דעתו שמ"ש ר"ע פרוע היינו מתפילין רק רצה לפשוט אחר שלר"ע צריך להיות ראשו מגולה איך יניח תפילין שהם גם כן דרך מלבוש כמ"ש בעירובין (דף צה). והשיב ר"פ שהתורה לא הקפידה רק על כיסוי, לא תפילין שאינם לכיסוי הראש
סימן קנד עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק יב :
[ז] "ועל שפם יעטה"-- חופה ראשו כאבל
ועל שפם יעטה: פי' ספרא ובמו"ק (דף טו) חופה ראשו כאבל. וכן בת"א כאבלא יתעטף. ובגמ' שם אומר מצורע מהו בשאילת שלום ת"ש ועל שפם יעטה שיהיו שפתותיו מדובקות זל"ז שיהיה כמנודה וכאבל. כוונתם שמ"ש שפם במ"ם הוא זרות בלשון, כי הנפרד שפה והרבים שפתים בכל בקום, ומלת "שפם" לא בא רק במקום שבולם שפתיו מלדבר כי שפתים בא תמיד בריבוי זוגיי כמו עינים ידים רגלים, על שהם שניים, אבל כשנושק שפתיו ומדבקן זל"ז עד שנראה כשפה אחת מחוברת בא שם "שפם" והוא ד' פעמים בתנ"ך: "ועטו על שפם כולם כי אין מענה אלהים" (מיכה ג), "על שפם לא תעטו" (יחזקאל כד), "ולא עשה שפמו" (ש"ב יט) וגם שם נהג אבילות, ופה "על שפם יעטה" הוא כחבריו שבא לאבל וסגירת השפה מלדבר
סימן קנה עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק יב :
"וטמא טמא יקרא"-- אומר פרוש. אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים? ת"ל "טמא טמא יקרא". [ח] או מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקים שבראשו נגעו, ומנין לרבות שאר המנוגעים? ת"ל "וטמא טמא יקרא". [ט] ומנין לרבות שאר הטמאים? ת"ל "וטמא טמא יקרא". ארבה אני את הטמאים החמורים ולא ארבה את הטמאים הקלים-- טמא מת ובועל נדה וכל המטמאים את האדם מנין? ת"ל "טמא טמא יקרא
וטמא טמא יקרא: שיקרא להזהיר לכל עובר בל יגעו בו מפני שהוא טמא. וז"ש אומר פרוש. אולם מה שכפל "טמא טמא" (ובעל מניח הטעמים שם קו מפסיק אחר מלת "טמא" הראשון) דרשו חז"ל ש"טמא" הראשון הוא נושא ו"טמא" הב' נשוא ור"ל כל טמא יקרא ויודיע שהוא טמא, שאם יאמר רק "וטמא יקרא" יהיה מוסב רק על מי שבראשו נגעו שבו דבר בכתוב הקודם, או עכ"פ על הצרוע שנזכר בכתוב זה שכולל כל המנוגעים, אבל ממ"ש "טמא טמא יקרא" כולל שכל טמא יקרא שהוא טמא. וז"ש מנין לרבות שאר המנוגעים, מנין לרבות שאר הטמאים. אולם לפ"ז היל"ל "והטמא טמא יקרא" ששם הנושא ראוי שיבא בה' הידיעה להכיר שהוא הנושא רק שאם כן הייתי מפרש רק הטמא הידוע ר"ל שנטמא טומאה חמורה, לכן אמר "טמא" בלא ה"א שר"ל כל טמא, אף בטומאה קלה וז"ש ארבה אני את הטמאים וכולי
ובמו"ק (דף ה) רמז לציון קברות מן התורה מנין ר' אבוה אומר מקרא וטמא טמא יקרא- טומאה קוראת ואומרת לו פרוש. והאי להכי הוא דאתא היא מבע"ל לכדתניא טמא טמא יקרא להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים, א"כ לכתוב וטמא יקרא מאי וטמא טמא ש"מ תרתי. ר"ל פעל קרא עיקר ענינו על הקירוב, אם שיבא אליו (ואז יבא אחריו מלת "את" או למ"ד), אם שיהיה נכון לשמוע דבריו (ואז בא אחריו מלת "אל), אבל לא יצדק קריאה על הריחוק [שמ"ש "סורו טמא קראו למו" (איכה ד) הוא קריאת השם-- קרא להם בשם "סורו טמא" כמו "כי נדחה קראו לך" (ירמיהו ל) , "כסף נמאס קראו להם" (שם ו)] ולכן פירשוהו גם מענין קריאה שיקרא ויכריז לשמוע דבריו שהוא טמא וזה ודאי כדי לבקש עליו רחמים כי הקריאה וההכרזה לההולך מרחוק כי הוא להודיע צערו. וממ"ש טמא טמא בכפל, וביתר טמאים אין שייך הודעת הצער, הוא כדי להפריש מן הטומאה וז"ש ש"מ תרתי
סימן קנו עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק יב :
[י] "ימי אשר הנגע בו יטמא"-- לא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה. יכול אפילו קצצה במתכוין? ת"ל "כל ימי".
מאימתי הוא טהרתן? ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. וחכ"א עד שתפרח בכולו. [יא] אמר ר' אלעזר, לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על שקצצה וקצץ עמה בשר חי שאין לו טהרה עולמית, ועל שקצצה ושייר ממנה כל שהוא, אילו פרחה בכולו יהא טהור. ועל מה נחלקו? על שקצצה מובאות: ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכ"א עד שתפרח בכולו
כל ימי אשר הנגע בו יטמא: מבואר שבזמן שאין הנגע בו אף שקצצה במתכוין אינו טמא. ובספרא מוכיח מן "כל ימי" שבא להוציא קצצה במתכוין. ומבואר בגמ' (בכורות דף לד) שהוא מטעם קנס והוא דרוש אסמכתיי כי מדאורייתא אף שקצץ במתכוין טהור. וכבר כתבתי (בפ' שמיני סימן קמג ובאה"ש כלל רלו) ענין הדרושים האסמכתיים האלה שהוא אחר שראו חכמים לקנוס את הקוצץ בהרת, ואין כח בידם לעשות ולגזור דבר הפך המבואר בכתוב, כאשר הסכימו כל חכמי לב, על פי זה הראו שיש לצדד הכתוב אל תקנתם באופן שאין גוזרים נגד דבר המבואר, ודיוקם הוא ממה שבא "כל ימי" בסמיכות שהוא נגד חוקי הלשון שכבר כללו המדקדקים שהסמיכות לא יהיה רק אל השם או אל המקור, לא אל המלה, והיל"ל "כל הימים אשר הנגע בו" כמו "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" ומזה נראה שמלת "ימי" נסמך אל שם "נגע" (לא אל מלת "אשר") ופירושו כל ימי הנגע היינו כל ימיה שראויה להיות, הגם שאיננה עתה כי קצצה כיון שעוד לא מלאו ימיה- טמא. אבל כפי שכתוב "כל ימי אשר הנגע בו" משמע שאם נקצצה טהור ובזה עשו פשר וגזרו שאם קצץ בכוונה טמא שבזה עדיין ימי הנגע קיימים ובין נקצצה מעצמה שעברו ימיה. וזה רק סמך בעלמא כי הגם שכללו המדקדקים שהשם לא יסמך כי אם לשם אחר ולא לפעל ולמלת הטעם, מצאנו במלת "אשר" שיוצא מן הכלל ונסמך אליו מלת "מקום"-- "מקום אשר אסירי המלך אסורים" (בראשית לט*), "מקום שיפול העץ" (קהלת יא). וכן מצאנו "בעון אשר ידע" (שמואל ג
מ"ש מאימתי הוא טהרתו היא בפ"י דנגעים מ"ה ועיין למעלה ??) ומ"ש אמר ר' אלעזר לא נחלקו כן הוא גם בתוספתא דנגעים (פרק ג) בשם ר' יהודה. והטעם, שאם קצץ בשר חי יש לומר שאם היה קיים היה מעכב הפריחה. ואם שייר ממנה כל שהוא כ"ע סבירא להו דלא קנסוהו כולי האי ולא נחלקו אלא בשקצץ מכוון. וראיתי להגר"א בבאוריו שפי' שטעם ר"א משום דחייש שמא קצץ עמו בשר חי וחכמים לא חששו, וזה הפך מהמבואר בבכורות (דף יז ע"ב) דר"א סבר אפשר לצמצם וחכמים ס"ל אי אפשר לצמצם
סימן קנז עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק יב :
[יב] "בדד ישב"-- אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים? ת"ל "טמא בדד ישב". [יג] או מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקים שבראשו נגעו, ומנין לרבות שאר המנוגעים? ת"ל "טמא בדד ישב". יכול יהיו שנים טמאים עמו? ת"ל "הוא בדד ישב"-- אין שנים טמאים עמו. [יד] "מחוץ למחנה"-- חוץ לשלש מחנות
טמא הוא בדד ישב: מה שכפל ואמר "טמא הוא" בא להוציא לבל נטעה שרק בקרחת או עכ"פ בצרעת הראש שבו מדבר כמ"ש "בראשו נגעו", לכן אמר "טמא בדד ישב" שמצד טומאתו ישב בדד, ואין הבדל בין צרעת הראש או הבשר, כולם טמאים. אולם לפ"ז מיותר מלת "הוא" והיה יותר נכון לאמר "טמא בדד ישב" והיה טמא שם הנושא ר"ל הטמא ישב בדד. פירשו חז"ל שבא ללמד שהוא ישב בדד בפני עצמו, מובדל משאר הטמאים, שכבר ידענו (לשיטת ר"י פסחים סז) שזב וטמא מת כל אחד יש לו מחנה מיוחדת כמ"ש "ולא יטמאו את מחניהם" ולא ידענו ששני מיני טמאים אלה לא ישבו ביחד עם המצורע, לכן אמר שהוא טמא בפני עצמו ויושב בפ"ע מובדל משאר הטמאים. ודע שיש הבדל בין בדד ובין גלמוד. היושב גלמוד הוא מרוחק מכל אדם-- "ואני שכולה וגלמודה" (ישעיהו מט), ובבראשית רבה (פרק לא ופרק לד) א"ר אבון "בחסר ובכפן גלמוד"-- אם ראית חסרון בא לעולם הוי רואה את אשתך כאילו היא גלמודה, שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה, וכן בסוטה (דף מב) "על עדת חנף גלמוד", ובראש השנה (דף כו). אבל היושב בדד אינו מובדל, ויבא גם על אומה שלמה ולשבח-- "ה' בדד ינחנו", "הן עם לבדד ישכן". וכן המצורע אינו מובדל מיתר המצורעים רק מן הטהורים ובמ"ש "טמא הוא" --שהוא מיוחד בטומאתו, הוא לבד גם מן שנים הטמאים שהם זב וטמא מת (ועיין בזבחים דף קיז) וממילא מ"ש "מחוץ למחנה מושבו" הוא חוץ לג' מחנות
סימן קנח עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק יב :
"מושבו"-- מושבו טמא. מכאן אמרו: הטמא יושב תחת האילן והטהור עומד-- טמא. הטהור יושב תחת האילן והטמא עומד-- טהור. ואם ישב-- טמא. וכן באבן המנוגעת-- טהור, ואם הניחה הרי זה טמא
מחוץ למחנה מושבו: שם מושב מציין את המקום, לא את היושב עליו-- "וכל מושב בית ציבא" (שמואל ב ט), "מושב אלהים ישבתי" (יחזקאל כח). וכן הוא לרוב בשמות המורים על המקום שראשיתם מ"ם האמנתי"ו כמו משכן, מקדש, מרכב, משכב, מקום וכמ"ש באילת השחר (סימן ו), והיל"ל "מחוץ למחנה שבתו" על כן אמרו חז"ל שר"ל גם המקום עצמו שיושב בו יהא מחוץ למחנה, ומכאן אמרו כשהטמא יושב המקום שסביביו נטמא, והטהור העומד והוא הדין העובר שם נטמא. ופירוש יושב-- שקבע שם מקומו. ופירוש טמא עומד-- שלא קבע מקום. ועפ"ז יש לאחד הגי' שבמשנה (פי"ג מ"ז) שם גרס עומד ועובר, וכן הוא (בפרק ו דטהרות מ"ב). ובקידושין (דף לג) ובברכות (כה א) גירסות מתנגדות זל"ז ועי' בר"ש (פרק קמא דכלים משנה ד) ובנגעים שם ובק"א. ומ"ש וכן באבן המנוגעת, הוציא מדין בגד שבסימן שאח"ז. ומ"ש ואם הניחה, כן הוא במשנה והוא הדין לא הניחה רק שעמד הנושא ובגמ' משמע דלא גרס לה, ואכמ"ל
סימן קנט עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק יב :
ר' יוסי הגלילי אומר "מחוץ למחנה מושבו והבגד"-- לימד על הבגדים שהם טעונים שילוח חוץ לג' מחנות
והבגד: הה"א של "והבגד" בא שלא כדת. וכבר שמנו חק (ויקרא סימן רב) שלא תבוא ה' הידיעה על השם שבא בראש הענין לספר עליו איזה תנאי אפשרי במלת "כי" עיי"ש. ועל כן אמר ריה"ג שבא לחברו עם ענין של מעלה-- מחוץ למחנה מושבו והבגד יהיה גם כן מחוץ למחנה