חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק ט
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק ט עריכה
( א ) יכול בין ביום ובין בלילה: שלפניו דגם הוא בכל "שביעי".
( ב ) יכול: פי' שיכול.
מטמא בארבע מראות וכו': וצריך להבחין אם הוא מכללם.
שאין מטמאין בד' מראות: אלא בכל מראה שהיא.
לא יהו צריכים יום: וע"כ לא היינו יכולים ללמוד זה במה מצינו מהתם.
( ג ) אינו אומר לא הפך וכו': ד"ולא הפך" משמע דעל ידי הנתק שנתהוה בו נהפך השער להיות צהוב אלא נאמר "לא היה בו" מכלל דאם היה בו אפילו קודם לנתק גם כן טמא.
ר' יוחנן בן נורי אומר וכו': התנא מביא עוד דרש שדרש ר' יוחנן בן נורי על האי קרא ולא אתי למפלג אדלעיל.
לא היה בו שער צהוב דק: היה משמע דשער צהוב דוקא כשהוא דק אלא נאמר סתם "לא היה בו שער צהוב" משמע דאם היה בו אפילו אינו דק אלא ארוך גם כן בכלל שער צהוב הוא וטמא. ועיין לעיל פרשה ה' הלכה ו'.
ומראה הנתקן וכו' לא ממשו: פי' מדכתיב "ומראה" ולא כתיב "והנתק" משמע דלענין ממשו לא איירי קרא כלל.
( ד ) והתגלח בכל אדם: ר"ל מדלא כתיב "וגילחו" והיה משמע דאכהן דאיירי ביה קרא לעיל קאי אלא "והתגלח" משמע דכל שהוא מגולח שפיר דמי ואצטריך ללמדנו זה לפי שמצינו וכו'.
שתגלחת האחרונה: דהיינו ביום טהרתו שהוא בכהן דוקא כדלקמן בפרשה מצורע פ"א הלכה ג'.
( ה ) בכל דבר: דלשון "והתגלח" משמע דמשמיענו הכתוב דבכל אופן שנתגלח על ידי איזה דבר שהוא (וכן על ידי איזה אדם שהוא וכנ"ל) שפיר דמי.
שתגלחת אחרונה בתער: כדיליף לה במסכת נזיר פרק ג' מינין (דף מ.).
( ו ) אף על פי שהוא נזיר: דלשון "והתגלח" משמע שלא יהא להמצורע שום עיכוב מלהתגלח דהיינו אפילו אם הוא עומד באמצע ימי נזירותו.
לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו: וקיימא לן דחייב בין בתער ובין במספרים וכל דבר מדכתיב "לא יעבור" לרבות כל המעבירים ואם כן בעניננו אפילו אם יתגלח על ידי מספרים יהא חייב..
( ז ) בזמן שהוא ודאי: פי' בזמן שהנגע ודאי וגילתה התורה דמצות גילוח המצורע דוחה לאיסור תגלחת הנזיר.
הכי גרסינן כך תהא תגלחת הנזיר דוחה לתגלחת הנתק בזמן שהוא ודאי [הגר"א וכן הראב"ד מסכים על גירסא זו עי"ש] ופירושו בזמן שהוא ודאי בזמן שהנזיר ודאי ופירוש הברייתא כן הוא: יכול דבעת שהנזיר השלים ימי נזירותו וצריך לגלח אי איתרמי שהוא מנוגע ידחה מצות תגלחתו את איסור תגלחת הנגע היינו מה דכתיב "ואת הנתק לא יגלח" וזהו שיטה של שער שמניח סביבות הנגע וכדלקמיה בברייתא.
תלמוד לומר ואת הנתק לא יגלח: והיינו אפילו אם הוא נזיר מדרישא דקרא "והתגלח" איירי אפילו בנזיר כך סיפא דקרא "ואת הנתק לא יגלח" הוא אפילו בנזיר.
וכי מה יש בו: פי' הלא נתק הוא שניתקו כל השער משם ומה הצריך הכתוב שלא לגלחו.
מגלח חוצה לו: הוא מה דכתיב "והתגלח".
ומניח שתי שערות סמוך: היינו כל סביבות הנתק מניח שיטה של רוחב שתי שערות.
כדי שיהא ניכר אם פשה: הנתק והיינו שיהא ניתק עוד שתי שערות מן השיטה מבפנים ואפילו רק במקום אחד כי אין שיעור לפשיון.
ומנין וכו': פי' אם את הנתק הוא סמוך לנתק למה לא אמר כך בהדיא אלא ללמדנו אגב אורחיה דבר אחר והוא שהתולש סימני טומאה והוא התולש שער צהוב מתוך נתקו שעובר בלא תעשה "ואת הנתק לא יגלח" והוא כל מה שבנתק.
מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה: דקודם לזה בעודנו מוסגר הוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאתו לבית כל אשר בבית ועיין לעיל בפרשה ב' פרק ב' הלכה י' מה שכתבנו שם.
וטהר מן הפריעה וכו': עיין לעיל בפרשה ב' פרק ב' הנ"ל שביררנו הכל.
וכבס בגדיו וטבל: הברייתא מבאר מה הוא הכיבוס - טבילה. וכן מוכח בפסיקתא.
יכול הרי הוא מסולק וכו': עיין לעיל שם.
( ט ) ומנין אף בסוף שבוע ראשון: דאף דשם כתיב והנה לא פשה ולא היה בו שער צהוב צריך הסגר לא הוי ידעינן דאם פשה הוי מוחלט אלא הוי מפרשינן דאו או קאמר והיינו דאחר הסגר לא נטמא על ידי שער צהוב לחוד או פשיון לחוד אלא על ידי שניהם דוקא.
ובסוף שבוע שני: היינו שכבר הכהן לראותו ואף דשם כתיב גם כן "לא פשה" הוי אמרינן דאם פשה אינו מטהרו אלא מסגירו עוד אבל להחליטו לא הוי ידעינן.
תלמוד לומר יפשה וכו': ר"ל דהוי מצי למכתב "יפשה" וכתיב "פשה יפשה" לרבות.
( י ) החליטו בשער צהוב והלך וכו': ונפטר ואחר כך חזר שער צהוב.
וכן בפסיון: דהיינו אם מה שחזר הוא הפסיון אף על פי שלא חזר הצהוב שבו הוחלט.
בתחלה וכו': ר"ל אימתי החליטו בשער צהוב בתחלה כשבא אל הכהן להראות או בסוף שבוע ראשון לאחר הסגר או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור.
אחר החליטו: פי' אחר שהחליטו בכל אלו הזמנים הלך וחזר עוד. [ובילקוט לא גרס כלל "אחר החליטו" ונכון הוא דהיינו רישא].
הרי הוא כמות שהיה: כלומר הרי הוא בהחליטו כמו שהיה.
לכך נאמר יפשה: הגר"א לא גרס זה דלענין שער צהוב החוזר יליף לקמיה בהלכה י"א.
החליטו בפסיון הלך הפסיון וכו': כלמר שחזרו וצמחו שערות במקום שפשה וחזר הפסיון שלאחר שצמחו חזרו וניתקו.
וכן שער צהוב: דהיינו או שבא הסימן האחר והוא השער הצהוב.
בסוף שבוע ראשון: ר"ל אימתי החליטו בפסיון בסוף שבוע ראשון וכו' דבתחלה לא שייך פסיון דאינו אלא לאחר הסגר.
( יא ) ומנין לשער צהוב החוזר אחר הפטור: דקרא לא ביאר אחרי טהרתו אלא בפסיון לחוד. תלמוד לומר לא יבקר הכהן לשער הצהוב, משמע לא יבקרו אם חזר דדלמא אית ביה טהרה משום דהלך מתחלה אלא כיון דחזר טמא הוא [וממילא ילפינן אחר כך דהוא הדין אם הלך עוד הפעם וחזר גם כן טמא הוא וכמו לענין פסיון דמרבינן מ"אם פשה יפשה" אם החליטו בפסיון אחר הפטור והלך וחזר עוד הפעם כן הוא הדין לענין שער צהוב] ויהיה פירושא דקרא הכי "וראהו הכהן והנה פשה הנתק בעור" הוא טמא אף שהוא אחר טהרתו והוא הדין לענין שער צהוב אם הוא לאחר טהרתו גם כן טמא ולא יבקרנו הכהן להקל בו משום דהוא לאחר טהרתו.
( יב ) ומנין לשער צהוב שיטמא שלא בפסיון: אף דכתיב בראש הפרשה דשער צהוב לחוד מטמא וכן בפסוק ל"ד מוכח דפשיון לחוד מטמא אפשר דהוא דוקא קודם טהרתו אבל לאחר שטיהרו הכהן וחזר אפשר דבעינן דוקא תרוויהו לטמאו ויהיה פירוש פסוק (ל"ט) כך: וראהו הכהן והנה פשה הנתק בעור וגם היה בו שער צהוב שחזר לאחר טהתרו לא יבקר לשער הצהוב לומר שלאחר טהרתו כשחוזר שוב אינו סימן טמא וישאר פשיון לחוד ולא יטמא על ידו אלא טמא הוא אבל לעולם תרוויהו בעינן.
תלמוד לומר לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא: משמע פשטיה דקרא דכיון שיש בו פשיון אין צריך לבקר ולחפש אחר שער צהוב אלא דבפשיון לבד נטמא ומדכתב טמא אחר שער צהוב משמע דשער צהוב הוא גם כן סימן טומאה בענין דמיירי ביה דהוא לאחר טהרתו והוקשו להדדי לענין טומאה.
( יג ) ומנין אין מסגירין וכו': כבר מבואר זה לעיל בפרשה א' פ"ב ברייתא ז' אלא דשם איירי לענין נגע בעור הבשר וכאן מיירי לענין נתקים. ועיין שם בביאורנו.
תלמוד לומר לא יבקר טמא הוא: הנה הפסוק לא יבקר מדסתם התורה מוכח שכלול בו כמה ענינים וכולהו בכלל "לא יבקר" נינהו והוא מה שדרשנו בהלכות הקודמות וגם בהלכה זו.
אין מסגירין את המוסגר: היינו אם נסגר פ"א על ידי נגע נתק ונראה בו נתק אחר לימדנו התורה שלא יסגירו לבקרו שמא יוולד לו שער צהוב וכן אין מחליטין את המוחלט אם נחלט על ידי נתק ונולד לו נתק במקום אחר עם שער צהוב אין מחליטין אותו על ידו וזהו שכתב "לא יבקר הכהן לשער הצהוב" החדש כי "טמא הוא" מכבר. וכן אין מחליטין להמוסגר ואין מסגירין להמוחלט הכל בכלל "לא יבקר" הוא שכבר טמא הוא.
( יד ) ואם בעיניו: אף דפשטיה דקרא קאי על הנתק מכל מקום דרשוהו על הכהן גם כן שבעיני הכהן יראה שעומד על שיעורו הראשון מדלא כתיב "לא פשה" כמו בפסוקים הקודמים.
בעיני עצמו: פי' אם הכהן הראשון יכול לראות בעצמו ולהתבונן שלא פשה הנגע.
בעיני בנו וכו': היינו שהכהן הראשון מסופק בפשיונו בסוף שבוע ראשון כשבא לראותו וראהו בנו ותלמידו עמו מתחלה והם אומרים שלא פשה אלא שעמד בעיניו -- יסגיר ולא יחוש לספיקו להעמידו בספק מוחלט לחומרותיו.
תלמוד לומר ואם בעיניו עמד וכו': היינו מדלא כתיב "בעינו" אשמועינן קרא דרך אגב דאפילו אחר שמכיר שלא פשה משיעורו הראשון גם כן סמכינן עליו. והנה האי קרא אסוף שבוע ראשון קאי דאמר לעיל שאם עמד בעיניו שמגלחו ומסגירו שבוע שני וקאמר הכא דההיא עמד בעיניו דאמרינן לעיל שהוא מגלח ומסגיר דוקא שלא צמח בו שער שחור אבל אם צמח בו שער שחור כבר נתרפא ואין זקוק לא לתגלחת ולא להסגר(?) והוא הדין שאם פשה בסוף שבוע או שהיה בו שער צהוב וצמח בו שער שחור שהוא טהור. ובאמת לאו דוקא כשצמח בתוך הנתק שער שחור מחדש דהוא הדין אם נשארו מתחלה בתוך הנתק איזה שערות שחורות גם כן מטהרים אותו כמו דכתיב (בפסוק ל"א) ושער שחור אין בו לדיוקא דאם יש בו טהור ואפילו אם יש בו גם כן שער צהוב או שפשה אחר כך וזהו הנקרא משואר היינו שנשארו מתחלה בתוך הנתק וכל זה שנינו במשנה "הצומח מציל מיד הצהוב ומיד הפשיון וכו' המשואר מציל מיד הצהוב ומיד הפשיון וכו'".
תלמוד לומר ושער שחור: הוי"ו אתי לרבות.
צמח בו אף על פי שאינו מבוצר בו: פי' אף דלגבי משואר *) אמרינן לעיל בפ"ח הלכה ז' דדוקא כשהוא מבוצר בו אבל כשצמח בו שער שחור אפילו אינו מבוצר דהיינו שמצד אחד אינו מקיף אותו הנתק גם כן טהור הוא.
הכי גרסינן אין לי אלא צומח בסוף והמשואר בתחלה ומנין למשואר בסוף וצומח בתחלה תלמוד לומר וכו' [כן גירסת הקרבן אהרן במסקנתו וכן הוא גם כן דעת הגר"א בהגהתו]. ופי' תרי קראי כתיבי הכא בפרשה זו לענין שער שחור. חד קודם הסגר וחד לאחר הסגר. קודם הסגר כתיב "ושער שחור אין בו" והמובן מזה הוא שלא נשאר שער שחור בתוך הנתק הא אם הוא משואר טהור ובסוף הסגר כתיב "ושער שחור צמח בו" דמשמע שער חדש והיינו צומח וזהו שקאמר "אין לי אלא צומח בסוף" דהיינו לאחר הסגר בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני והמשואר בתחלה דהיינו בעת ביאתו לכהן ומנין למשואר בסוף כגון שהנתק היה כגריס והסגירו ובסוף שבוע שני פשה עד כסלע ובאותו פשיון נשארו שתי שערות בתוך הנתק וזהו משואר בסוף. וצומח בתחלה היינו קודם הסגר ראה הכהן שצמח שער שחור בנתק.
תלמוד לומר שער שער ריבה: דהוה ליה לכתוב "ושחור אין בו" [קרבן אהרן] וקשה דהא בעינן למיעוט שער שתים. ויותר נראה כגירסת הגר"א "תלמוד לומר ושער ושער לגזירה שוה" והיינו דילפינן חדא מאידך לתחלה וסוף.
- הערה *): הקשו המפרשים מ"ש דלגבי משואר אמרינן מדכתיב "ושער שחור אין בו דדוקא כשהוא מבוצר בתוך הנתק והכא הלא גם כן כתיב "בו" ואמרינן אפילו אינו מבוצר. אפשר לומר דהתם היה צריך לכתוב "ושער שחור אין לו" ומדכתיב "בו" היינו בתוכו והנתק מקיפו. אבל הכא הלא כתיב "ושער שחור צמח בו" -- מוכרח לכתוב "בו" דהיינו בנתק באיזה מקום שהוא.
( טו ) כל נתק שטיהר שעה אחת: כגון שצמח בו שחור אין לו טומאה לעולם אף על פי שנשר הצומח כיון שטיהרוהו שעה אחת.
( יז ) הכי גרסינן לא שניתק נתק בתוך נתק [כן הוא גירסת הילקוט והפסיקתא והראב"ד והגר"א]. בא הלל להוציא מן הדרך שאמר ר"ש ואמר כי יש נתק שטהור שעה אחת שיחזור ויטמא כגון שצמח בו קבוצה של שער שחור ואחר כך ניתק אותו שער מתוכו ונעשה נתק בתוך נתק וזה חידוש גדול שאם הלך אותו שער כולו עדיין הוא טהור כי הנתק הראשון חזר למקומו וכיון שטהר שוב לא יטמא אבל כשניתק מאמצעיתו הוא טמא מה טעם מפני שהוא נתק אחר ואינו אותו שטיהר.
לא טיהרתי אלא הרפוי: פי' ר"ע לא להוסיף ולא לחלוק אלא לפרש הטעם לדברי הלל מ"ט נתק בתוך נתק טמא כי התורה אמרה נרפא הנתק טהור הוא לא טיהרה אלא הרפוי וזה השער הואיל וניתק מתוכו לא היה רפוי אלא נתק אחר הוא. ואל תתמה האיך בא הלל ורבי עקיבא להוציא מדברי ר' שמעון והלא הוא היה תלמידו, דכולה מלתא המסדר התורת כהנים קאמר לה דהלל ורבי עקיבא קמפקי מהאי כללא דר' שמעון.
יכול יפטור וילך לו: שלא ימתין לטהרת הכהן. תלמוד לומר וטיהרו הכהן -- עד שיטהרנו הכהן.
על דבר זה עלה הילל מבבל לארץ ישראל: לשאול מפי שמעיה ואבטליון את מדרש הפסוק הזה.