התורה והמצוה ויקרא יג לב-לז

ספרא | מלבי"ם על פרשת תזריע | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש


סימן קכט עריכה

ויקרא יג לב:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק וְלֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן הָעוֹר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ט :

[א] "בשביעי"-- יכול בין ביום ובין בלילה? ת"ל "ביום"-- ולא בלילה.    [ב] יכול עור הבשר שהוא מטמא בארבע מראות יהא צריך יום, נתקים שאין מטמאים בד' מראות לא יהיו צריכים יום? ת"ל "ביום"-- ולא בלילה


וראה הכהן את הנגע ביום השביעי: כבר בארנו (צו סימן מ) שכל מקום שכתוב "יום" בא למעט לילה. וכן במלת "יום" הנלוה אל המספר שהיה יכול לאמר "בשביעי". אולם הלא כבר למדנו זה בנגעי בשר שכתוב בהם "ביום השביעי"... פירשו במשנה ב דהוה אמינא שנתקים משונים מנגעי בשר כיון שאין מטמאים בד' מראות אין צריך יום, שהיום רק להבחין המראה לא בדבר שאין צריך מראה, קמ"ל

סימן קל עריכה

ויקרא יג לב:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק וְלֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן הָעוֹר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ט :

[ג] "והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב"-- ר' יהודה אומר, אינו אומר "לא הפך בו שיער צהוב" אלא "לא היה בו שיער צהוב"-- הא אם קדם את הנתק, טמא. ר' יוחנן בן נורי אומר, אינו אומר "לא היה בו שער שער צהוב דק" אלא "לא היה בו שער צהוב", ואפילו ארוך.

"ומראה הנתק אין עמק מן העור"-- לא ממשו


ולא היה בו שער צהוב: זה מובן מעצמו ולא היה צריך לאמרו כמו שלא אמר כן בשום מקום בשער לבן כמו (בפסוק ה, ו, כג, כח) לא אמר "ולא היה בו שער לבן".... אמר ר' יהודה שבא להוציא בל נדמהו לשער לבן שצריך הפוך וכדעת ר"ש למעלה (פרק ח משנה ב) על כן אמר "ולא היה בו שער צהוב"-- שלא היה אף בעבר קודם לנגע. וריב"נ אמר שבא להוציא בל נאמר דצריך דק שהוא ליקוי קצר כר"ע לכן השמיט מלת "דק

סימן קלא עריכה

ויקרא יג לג:
וְהִתְגַּלָּח וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ט :

[ד] "והתגלח"-- בכל אדם. לפי שמצאנו שתגלחת האחרונה בכהן, יכול אף זו בכהן? ת"ל "והתגלח"-- בכל אדם.   [ה] "והתגלח"-- בכל דבר. לפי שמצאנו שתגלחת האחרונה בתער, יכול אף זו בתער? ת"ל "והתגלח"-- בכל דבר.  [ו] "והתגלח"-- אעפ"י שהוא נזיר. לפי שנאמר "תער לא יעבור על ראשו", יכול אעפ"י מנוגע? ת"ל "והתגלח"-- אעפ"י נזיר


והתגלח: בנין התפעל בא על ג' פנים (א) מורה שיעשה הפעולה מעצמו באופן שהוא הפועל והנפעל מעצמו כמו "והתחזקתם"-- תחזקו עצמכם, "מתאפק", "כי יתחמץ לבבי", "לא תתגודדו" (ב) מורה על שיתדמה שעושה הפעולה ואיננה כן כמו "מתעשר" , מתרושש", "מתכבד" שהוא על ציור הדבר בנפש הפועל ואיננה כן, כמ"ש הראב"ע במאזנים יכובד [שבא מלאפום קמץ]-- אחר יכבדנו, נכבד [חריק שבא קמץ] -- מעצמו. רצונו לומר כבוד מתכבד יראה עצמו כאילו הוא נכבד ואיננו כן. וכן כתב בספר צחות באורך (ג) מורה על ההתמדה והרגילות כמו "התהלך נח", "ויתאבל על בנו ימים רבים". וכתב הראב"ע (פ' נח) התהלך נח, יש מפרשים כמו הרגיל. ובמדרש נשא (פרק יב) בצל שדי יתלונן-- שלן שם לינות הרבה, ושם (פרק יג) ושה"ש (פסוק באתי לגני) "מהלך בגן" אין כתיב כאן אלא "מתהלך"-- מקפץ וסליק, מקפץ וסליק וזה פירוש הספרא שבא לבאר מדוע לא אמר "וגלחו" או "וגלח" (כמו שבא בכמה מקומות בפעל הדגוש) ומשיב שתפס ההתפעל מפני שלשה הוראות הנמצאים בו-- (א) שאם היה אומר "וגלחו" היה מוסב על הכהן, "וראהו הכהן וגלחו", לכן אמר "התגלח" שמורה עשות הפעולה בעצמו, שיגלח את עצמו אעפ"י שאינו כהן וז"ש והתגלח וכו' יכול אף זו בכהן ת"ל והתגלח בכל אדם (ב) מצד הוראה השנית שיש לבנין התפעל על הפעולה המדומה, שאם היה אומר "וגלחו" הייתי אומר שצריך גלוח טוב שהוא בתער, לכן אמר "והתגלח" שיהיה נראה מגולח אף שאינו גלוח בעור התער עכ"פ נדמה שהיא מגולח וז"ש במשנה ה והתגלח בכל דבר (ג) מצד הוראה הג' שיש לבנין התפעל על התמדת הפעולה אמר שיתגלח תמיד בכל זמן ואופן, אף בעת שהיה עולה על הדעת שלא יתגלח כגון שהוא נזיר וזה פירוש משנה ו

סימן קלב עריכה

ויקרא יג לג:
וְהִתְגַּלָּח וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ט :

[ז] יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי כך תהא תגלחת הנזיר דוחה לתגלחת הנתק בזמן שהוא ספק? ת"ל "ואת הנתק לא יגלח"


ואת הנתק לא יגלח: היה יכול לאמר "והתגלח עד הנתק" או "והתגלח עד סביב לנתק" והיינו יודעים שישאיר שערות סביבו כדי לדעת אם פשה, אך שאז לא נדע שעובר בלאו אם מגלח סביבו, ונאמר שתגלחת הנזיר דוחה לתגלחת הנתק בזמן שהוא ספק (כי על ודאי לא נטעה דהא כתיב "השמר בנגע הצרעת" רק על ספק שעדיין אינו קרוי נגע צרעת) לכן באר שהוא לא תעשה שלא יגלח בשום אופן

סימן קלג עריכה

ויקרא יג לג:
וְהִתְגַּלָּח וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ט :

וכי מה יש בו? ואם כן למה נאמר "ואת הנתק לא יגלח"? אלא סמוך לנתק לא יגלח. הא כיצד? מגלח חוצה ומניח שתי שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר אם פשה. ומנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו עובר בל"ת? ת"ל ואת הנתק לא יגלח


ואת הנתק לא יגלח: אי אפשר לפרש שמלת "את" היא מלת הפעול שלא יגלח את הנתק עצמו, דהא הנתק מנותק מן השערות. וז"ש וכי מה יש בו רק פירשו "את" כמו "עם" כמו "ובא הארי ואת הדוב" שפירושו עם הדוב (שמן מלת "את" נגזר ג"כ מלת "אתו" שפי' עמו. וכן דרשו "ולא יאכל את בשרו"-- הטפל לבשרו) וז"ש סמוך לנתק לא יגלח. וכן ת"א ובת"י ויגלח סחרני נתקא ודעם נתקא לא יגלח. אולם כבר שמנו חק ולא יעבור שלא תצא שום מלה מהוראתה הפשוטה לבלי צורך, ובודאי בצד א' יבואר ג"כ את הנתק עצמו, שאם יש בו שער צהוב שהם סימני טומאה מוזהר מלגלחם וז"ש מנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו עובר בל"ת ת"ל ואת הנתק לא יגלח ר"ל מדלא כתיב "עם הנתק

סימן קלד עריכה

ויקרא יג לד:
וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ט :

[ח] "וכבס בגדיו"-- מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה, "וטהר"-- מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים. "וכבס בגדיו"-- וטבל. יכול הרי הוא מסולק? ת"ל ואם פשה יפשה... טמא"

[ט] "אחרי טהרתו"-- אין לי אלא לאחר הפטור, ומנין אף בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני? ת"ל יפשה "ואם פשה יפשה"

[י] החליטו בשער צהוב והלך שער צהוב וחזר, וכן בפשיון-- בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור הרי הוא כמו שהיה?... לכך נאמר יפשה ואם פשה יפשה. החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר הפשיון, וכן שער צהוב-- בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור הרי הוא כמו שהיה?... ת"ל יפשה ואם פשה יפשה


וכבס בגדיו וטהר: דברי הספרא (משנה ח) כבר נשנו למעלה (פ"ב מ"י) ופרשנו שם (סימן סה). ומ"ש וכבס בגדיו וטבל שברוב המקומות נזכר "וכבס בגדיו ורחץ במים" וילמד סתום מן המפורש וגם כביסת הבגדים היינו טבילתם (ויתבאר לקמן סימן קעט) שיש שני מיני כיבוסים: (א) כיבוס להסיר הכתם והוא ע"י שפשוף הבגד היטב (ב) כיבוס שהיא טבילה לבד במקום שאין כתמים בבגדיו, וכל כיבוס בגדים שאצל טומאה אינו להוציא כתמים וע"כ היא טבילתם. וכל שכן שהאדם עצמו צריך טבילה והנה פה כתיב "אחרי טהרתו" שיש לטעות שרק אחר הפטור חוזר ומטמא בפשיון וכן יש לטעות רק ע"י חזרת פשיון טמא, לא ע"י חזרת סימן טומאה אחר, ולמד לה בדרך הלמודים שכבר בארנום למעלה (בסימן סו) עיי"ש

סימן קלה עריכה

ויקרא יג לו:
וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר לֹא יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ט :

[יא] ומנין לשער צהוב החוזר לאחר הפטור? ת"ל "לא יבקר הכהן לשער הצהב טמא הוא"

[יב] ומנין לשער צהוב שיטמא שלא בפשיון? ומנין לפשיון שיטמא שלא בשער צהוב? ת"ל "לא יבקר לשער הצהוב טמא הוא"

[יג] ומנין שאין מסגירין את המוסגר, ואין מחליטין את המוחלט, ואין מסגירין את המוחלט, ואין מחליטין את המוסגר בנתקים? ת"ל "לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא"


לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא: פירשו המפרשים שלא ידרוש לראות אם יש שם שער צהוב אלא יטמאנו בפשיון לבד. ומלבד שלפי פירושם הם דברי מותר שבכל הפרשה בנגעי בשר ובשחין ומכוה אמר סתם "ואם פשה תפשה.. וטמאו הכהן" ולא אמר שלא יבקר לשער לבן (כמו שתראה בפסוק ח' וכב' וכז'), גם הלשון לא יתוקן היטב, שלשון דרישה על דבר אם נמצא או לא, לא יבא בלשון "בקור" (שהביקור היא בדבר הנמצא, לדעת ענינו ומהותו. וממנו שם בוקר המבדיל בין המראים כמ"ש הראב"ע) ולא יבוא בלמ"ד. והשם נודע בה' הידיעה, שלשון "לשער הצהוב" משמע השער הנמצא לא יבקר לו לראות מהותו. ולפירוש המפרשים היל"ל "לא ידרוש אחרי שער צהוב" או "על שער צהוב". וכן היל"ל "וטמאו הכהן" כמ"ש בכל הפרשה, ומדוע אמר "טמא הוא". כל זה מכריח פי' חז"ל שפי' שהכתוב מלמדנו דבר חדש, שאם פשה הנתק בעור אחרי טהרתו והכהן ראהו ומחליטו משום הפשיון ובתוך כך נולד ג"כ שער צהוב לא יבקר הכהן לשער הצהוב הזה שנולד בו, ולא ישים לב עליו לעיין בו להחליטו גם משום שער צהב כי אין מחליטין הת המוחלט. ועל זה נתן הטעם משום ש"טמא הוא"-- כיון שהוא טמא משום דבר אח' אין לטמא אותו עוד משום דבר אחר. (ולכן בא בה' הידיעה ובלמ"ד כי מדבר משער הצהוב הנמצא בנתק שלא יפנה אליו) וכיון שאמר הטעם משום ש"טמא הוא" מבואר שהוא הדין אם הוא מוסגר על ידי סימן טומאה אחר שנקרא ג"כ טמא, אין להסגיר או להחליט אותו ג"כ משום דבר אחר, כמו שהוא הדין גם ביתר נגעים כמו שלמד למעלה (סימן עז) וז"ש (במשנה יג) ומנין שאין מסגירין את המוסגר וכולי בנתקים ת"ל לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא. ומזה נשמע עוד ג' דברים: (א) ששער צהוב החוזר לאחר הפטור טמא, דאל"כ מאי קמ"ל שלא יבקר עליו וז"ש (במשנה יא) ומנין לשער צהוב החוזר לאחר פטור וכולי ת"ל לא יבקר (ב) שהפשיון לבדו מטמא דהא אמר שלא יבקר לשער צהוב כי טמא הוא ע"י הפשיון לבד (ג) שהשער הצהוב ג"כ סימן טומאה לבדו דהא לולא זה שהוא טמא משום הפשיון היה מבקר לשער צהוב וז"ש (במשנה יב) ומנין לשער צהוב שיטמא שלא בפשיון ומנין לפשיון שיטמא שלא בשער צהב ת"ל לא יבקר

סימן קלו עריכה

ויקרא יג לז:
וְאִם בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ט :

[יד] "ואם בעיניו"-- אין לי אלא בעיני עצמו. בעיני בנו, בעיני תלמידו מנין? ת"ל "ואם בעיניו עמד הנתק"


ואם בעיניו עמד הנתק: אי אפשר לפרש זה כמו מ"ש (בפסוק ה) "והנה הנגע עמד בעיניו" שבין לפירוש המפרשים שם שעמד בעיניו היינו שלא פשה, פה אי אפשר לומר כן-- הא אם לא פשה בסוף שבוע שני טהור גם בלא שער שחור. ולפירוש חז"ל שם שבעיניו פירושו בגווניו, שעמד בא' מד' מראות, הנה הנתק אין לו גוון ומראה... לכן פירשוהו חז"ל על עיני הכהן הרואה- אם בעיניו של הכהן (המוזכר תחלה "וראהו הכהן") עמד הנתק ונשאר על מעמדו שפשה ויש בו שער צהוב, בכל זאת אם שער שחור צמח בו נרפא וטהר. ואחרי העיון במקרא ראיתי שיש הבדל במלת "בעיניו" בין אם בא עם פעל ראה ובין אם בא לבדו. כשאמר "ראה בעיניו" פירושו תמיד שראה הדבר בעיני עצמו לא על ידי אחרים שספרו לו שראו: "עתה ראיתי בעיני" (זכריה ח,ט), "וראה בעיניך" (דברים ג כז), "הראיתיך בעיניך" (שם לד ד), "וראה בעיניך" (יחזקאל מ ושם מד) והוא עפ"י הכלל שכללנו (באה"ש כלל יג) אבל כשבא מלת "בעיניו" בלא פעל "ראה" הוראתו הוא להפך-- שהדבר נדמה כך לעין המשיג הגם שלפעמים לא יהיה כן בעצם המושג כלל, רק על הדמיון: "והייתי בעיניו כמתעתע" (בראשית כז), "ויהיו בעיניו כימים אחדים" (שם כט), "והוא היה כמבשר בעיניו" (ש"ב ד), "כי הוא צדיק בעיניו" (איוב לב), "דרך אויל ישר בעיניו" (משלי יב), "ראית איש חכם בעיניו" (משלי יב), "ראית איש חכם בעיניו" (שם כו). ועל כוונה זו בא גם פה על דמיון הכהן שנדמה לו וכפי הנדמה בעיניו נדמה לו שעמד הנתק ונשאר בכחו (אחר שפשה ויש בו שער צהוב) בכל זאת האמת אינו כפי דמיון עיניו כי אחר ששער שחור צמח בו נרפא ולפ"ז אי אפשר למעט בנו או תלמידו שזה רק אם היה כתוב "ואם ראה בעיניו" שמלת בעיניו הבא אחר פעל "ראה" ממעט אם ראה ע"י אחר אבל כשכתוב מלת "בעיניו" בלא פעל "ראה" הוראתו בהפך ואין בזה משמעות שיראה בעיניו דוקא ולא ע"י אחר, בן ותלמיד כי פירושו הוא שנדמה בעיניו. וז"ש בעיני בנו בעיני תלמידו מנין ת"ל ואם בעיניו

סימן קלז עריכה

ויקרא יג לז:
וְאִם בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ט :

"ושער"-- מיעוט שער שתי שערות. "שחור"-- אין לי אלא שחור. מנין לרבות את הירוק ואת האדום? ת"ל "ושער שחור".

"צמח בו"-- אע"פ שאין מבוצר בו. אין לי אלא הצומח בסוף והמשואר בתחלה. מנין הצומח בתחלה והמשואר בסוף? ת"ל שער שער ריבה


ושער שחור צמח בו: כבר בארתי (בסימן קכו) שאי אפשר לומר שער שחור דוקא ולא שער אדום וירוק, דהא שער היא שם הריבוי ואפילו שערות הרבה ואיך יתכן שאם מלא שערות אדומים יהיה נתק, שא"כ כל איש ששערותיו אדומים יהיה טמא. והנה שם באר בספרא שמ"ש "שער שחור" בא להוציא השער הצהוב, שאם שערה א' צהובה וא' שחורה אין מציל עיי"ש. ופה לא אמר דבר זה כי שם שכתוב "ושער שחור אין בו" שמדבר במשואר יצויר שנשאר שערה א' צהובה וא' שחורה אבל פה שמדבר בצמח אי אפשר שיצמח שערה צהובה כי הנתק היא חולי של ניתוק השערות ודרך החולי הזה להפך קצת שערות למראה צהוב ואז הוא סימן טומאה. וכנשארו שני שערות שחורות שלא נתהפכו לצהוב ולא נתקו הוא סימן טהרה. וכן כשחוזר וצומח שתי שערות היא סימן שנרפא הנתק ועי"כ שערותיו צומחות ובזה לא יצויר כלל שיצמחו שערות צהובות כי הצמיחה לא תהיה רק אחרי הרפואה, ואיך יצמחו צהובות שהיא סימן החולי? אולם לפ"ז יקשה למה אמר פה "שער שחור", היל"ל "ושער צמח בו"... על זה משיב בספרא במ"ש אין לי אלא הצומח בסוף והמשואר בתחלה וכולי ר"ל כיון שתחלה אמר "ושער שחור אין בו" שהוא המשואר, ופה אמר "ושער שחור צמח בו" שהוא הצומח מחדש, הלא י"ל שבתחלת בואו אל הכהן אין מועיל שער צמח רק שער שנשאר ולבסוף אין מועיל שער משואר רק שער צומח. ת"ל שער שער ריבה שלכן אמר שנית "ושער שחור" והיה יכול לומר "שער" סתם כיון שכל הצבעים מצילים ואינו מוציא רק שער צהוב (א' צהובה וא' שחורה) ובזה ידענו שמ"ש "צמח בו" היא לאו דווקא שהוא הדין אם נשאר בו מתחלה. ובזה יצויר שנשאר* שערה א' צהובה ולכן אמר שער שחור ולא צהוב. וכיון שידענו ממ"ש פה שער שחור שצמח לאו דוקא וה"ה המשויר בסוף, כן ה"ה מ"ש תחלה "ושער שחור אין בו" לאו דוקא משואר שה"ה צמח, רק שתפס דרך המורגל שתחלה ישארו ואח"כ יצמחו מחדש. ובאמת ה"ה בהפך אם צמח קודם בואו אל הכהן ואם נשאר בסוף כגון שי"ל ב' נתקים זה אצל זה ונפרצו בשני מקומות (כנ"ל סימן קכז) או שפשה ובאותו פשיון נשאר ב' שערות. ומ"ש ושער שחור צמח בו אעפ"י שאין מבוצר בו, פרשנו הטעם בטוב טעם למעלה סימן קכז עיי"ש

סימן קלח עריכה

ויקרא יג לז:
וְאִם בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ט :

[טו] מי שהיה בו נתק ובו שער צהוב- טמא. נולד לו שער שחור- טהור. אעפ"י שהלך לו שער שחור-- טהור. ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש כל נתק שטהור שעה אחת אין לו טומאה לעולם. ר"ש אומר כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם


נרפא הנתק טהור הוא: מ"ש "נרפא הנתק טהור הוא" מיותר שהיה די לומר "וטהרו הכהן" כמ"ש בכל הנגעים. ופירשו חז"ל שר"ל שישאר טהור גם אח"כ אעפ"י שהלך השער שחור כיוון שכבר ידענו שנרפא. ויש בזה פלוגתא בספרא (ומובא במשנה ח פרק ט דנגעים) שת"ק סובר שקמ"ל שטהור הוא, שער צהוב זה אינו מטמא עוד וכן הפשיון הזה-- שנטהר ע"י השער שחור. אבל אם נולד אח"כ שער צהוב אחר או פשיון אחר- טמא, כיון שאין שם השער שחור הרי זה נתק חדש וסימן טומאה חדש דהא אמר "טהור הוא" לא סימני טומאה שיתחדשו אח"ז. ודעת ר"ש בן יהודה משום ר"ש שכלל הנתק נטהר ונרפא ואי אפשר עוד שיטמא משום סימן טומאה שיתחדש עליו. ודעת ר"ש שהסימן טומאה שהיה בו נטהר לעולם-- אם היה שער צהוב אין מטמא עוד בשער צהוב שיולד אח"כ אבל בפשיון שיולד אח"כ מטמא. וז"ש כל שער צהוב שטהר... אין לו טומאה והוא הדין אם היה בו פשיון ונטהר ע"י שער שחור, לא יטמא נתק זה עוד בפשיון לעולם אבל יטמא בשער צהוב שיולד בו, כן פירש הרמב"ם שם. והר"ש והרע"ב יש להם דרך אחר. ובתוספתא איתא הלך שער שחור מן הנתק והניח שער צהוב במקומו- טהור. ולא עוד אלא שהוא מציל מיד שער צהוב ופשיון הבאים אח"כ ואתיא כר"ש דאמר (למעלה פ"ח מ"ו) כל שאינו סימן טומאה בנתק הוא סימן טהרה בנתק. ולפ"ז בצד זה שהי"ל שער צהוב וטהר ע"י שער שחור והלך שער שחור ו??? לו פשיון, יש הבדל לר"ש שאם עדיין יש השער צהוב היא מציל, כיון שאינו סימן טומאה הוה סימן טהרה. ולא משכחת שיטמא ע"י פשיון רק אם הלך גם השער צהוב

סימן קלט עריכה

ויקרא יג לז:
וְאִם בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ט :

[טז] "נרפא הנתק"-- ולא שניתק נתק בתוך נתק. ר' עקיבא אומר לא טהרתי אלא הרפוי


נרפא הנתק: באר שמה שמועיל שער שחור הצמח בו הוא דוקא אם נרפא הנתק על ידו לא אם ניתק נתק בתוך נתק, שאם תוך שער שנולד בנתק החיצון יש גם כן נתק, הגם שהנתק החצון שער שחור צמח בו, הלא לא נרפא בזה דהא יש נתק חדש תוך השער הזה. והוא בשיטת ר"ע (שבארנו למעלה סימן קיח) שס"ל דשיטה שער שמקיף את הנתק הפנימי אין מועיל לחיצונה כיון שיש נתק בתוכו. וז"ש ר"ע לפרש דבריו שלא טהרתי אלא הרפוי כמ"ש "נרפא הנתק", לא אם לא נרפא ע"י שער זה כי יש נתק בתוכם. וגי' זו שכתבתי בפנים הוא גירסת הספרים כמו שהעיד בק"א. והוא הגיה ספרו עפ"י גירסא שמצא וז"ל הלל אומר להביא את שניתק בתוך נתק. ר' עקיבא אומר לא טהרתי אלא הרפוי. ויל"פ שקשיא ליה מה שחזר שם נתק שכבר הוזכר בפסוק זה. וכבר כללנו (באילת השחר כלל קלח) שבמקום שחזר את השם אינו דוקא השם הראשון, ופי' הלל "ואם בעיניו עמד הנתק נרפא הנתק" ר"ל שנרפא גם נתק האחר, וזה יצויר בשהיה נתק תוך נתק ששיטת שער הפנימי לא הועיל לחיצונה יען שנתק בתוכה כר"ע ור' יוסי (כנ"ל סימן קיח) וכשצמח שער שחור בפנימית נרפא גם החיצון, הגם שלא נעשה בו שינוי, כי עתה השיטה של שער שבתוכו אינו מקיף על נתק. ור"ע חולק בזה כיון שלא נתחדש בחיצון דבר שנראה מזה שנרפא, ושיטת השער לא הועיל לו עד עתה הרי היה נתק ובמה יודע כי נרפא... לא טהרתי אלא הרפוי ר"ל הפנימי שהוא נרפא כי שער שחור צמח בו אבל החיצון נשאר כמו שהיה

סימן קמ עריכה

ויקרא יג לז:
וְאִם בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת תזריע נגעים פרק ט :

"טהור הוא"-- יכול יפטר וילך לו? ת"ל "וטהרו הכהן". אי "וטהרו הכהן" יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהא טהור? ת"ל "טהור..וטהרו הכהן". על הדבר הזה עלה הלל מבבל


טהור הוא וטהרו הכהן: לפי שאמר "טהור הוא" יש לטעות שילך לביתו ת"ל "וטהרו הכהן", שאינו טהור עד שיאמר הכהן טהור אתה. וכבר בארנו (בסימן נג ובסימן קי) שמדיני הלשון להקדים תחלה את הדין ואח"כ הטעם-- "וטהרו הכהן כי צרבת המכוה היא", "וטהר הכהן את הנגע טהור הוא" (פסוק יז) ולמה אמר פה בהפך שהקדים את הטעם -"טהור הוא"- ואחריו הדין "וטהרו הכהן"? ע"כ פירשו שמ"ש "טהור הוא" הוא תנאי-- אם טהור הוא באמת אז וטהרו הכהן, לא אם אמר על טמא טהור. ומ"ש על הדבר הזה עלה הלל מבבל אמר בירושלמי (פרק ו דפסחים הלכה א) על ג' דברים עלה הלל מבבל (פי' שעלה לשאול הלכה משמעיה ואבטליון) וחשב זאת א' מהם. וסיים על זה דרש והסכים עלה וקבל הלכה