חפץ חיים על ספרא/תזריע נגעים/פרק א
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק א
עריכה( א ) אדם כי יהיה בעור בשרו מה תלמוד לומר: פי' דהיה לו לכתוב "אדם אשר בעור בשרו".
לפי שנאמר ואיש או אשה: דאמר קרא שבהרות אלו הם טהורות שנאמר שם "פרח בעור טהור הוא" ואין צריך לומר זה כאשר היו אלו הבהרות כהות שאינם מד' מראות שהנגעים מיטמאין בהם, שאלו לא באו לכלל טומאה מעולם, אלא הוצרך הכתוב ללמדנו דאפילו בהרות שיש בהן מראות נגעים עם כל זה הויין טהורות כדמפרש ואזיל.
בעכו"ם ונתגייר: דכיון דהוה ליה הנגע מקמי דנתגייר דאז לא הוי מיטמא בנגעים אף על גב דנשאר הנגע במראיתו אחר שנתגייר טהור.
בקטן: בעובר במעי אמו דאינו מיטמא בנגעים משום דלא חזי להי כהן לטמויי וצריך שיהיה במקום שיכול הכהן לראות נגעו אם אחר כך נולד ונשאר הנגע בו במראה שלו טהור כיון שנולד בשעה שלא היה מיטמא.
בקמט ונגלה: הם הקמטים אשר יעשו בבשר האדם בהיותו שמן שהנגעים שנולדו שם אינם מיטמאים מפני שאינם נראים לעיני הכהן. אם אחר כך כחש הבשר ונראה הנגע במראה שלו -- עם כל זה אינו מטמא כיון דבשעה שנתהוה לא היה מטמא.
בראש ובזקן: פי' ואחר כך נקרחו כדאיתא במשנה פרק ז דנגעים והיינו שאין סימני נגע המטמאים בעור ובשר מטמא בראש וזהו דכתיב כי "נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא" לומר שהנתק הוא צרעת הראש והזקן ואין בהרת מטמא בהם בהיות השער בהם ולזה אם נולדו בראש או בזקן בהיות השער בהם ואחר כך נקרחו אף על גב דאז מטמא בהם הוא טהור כיון שנולד בשעה שאין הנגע מטמא בהם.
בשחין ובמכוה: שחין באה בכל מה שיוכה האדם בין בעץ או באבן, בין בברזל וזולת זה. ומכוה הוא הנכוה באש או בתולדות האש כגון בברזל שנתחמם באש והדומה לו. ובקדח הוא הנגע ההוה מליחה שרופה נלהבת בגוף והם המורסות אשר ינקבו העור והוא נגזר מ"אש קדחה באפי", ר"ל התלהבות.
המורדים: אשחין ואמכוה ואקדח קאי, ופי' המורדים שהיה עדיין הנגע לח שלא העלה צרבת שלא נתקשה הבשר אלא עדיין הוא בשר לח ויכאיב אותו לפי שאין לו עור (ולזה הושאל לו שם מורד שיזיק לו המישוש) וכל זה אינו מטמא בנגעים אם לא העלה מקודם עור כקליפת השום אף על גב דאית בהו בהרות שיש בהם מראה נגעים ולזה אם נולד הנגע באחד מאלו ואחרי זה העלו צרבת על גבן כקליפת השום שראייתן לטמא בהם אף על גב דעדיין הנגע במראהו -- טהור, כיון דבשעה שנולד לא היה מטמא בהם.
וכולהו הנך איתנהו בכלל בהק טהור דלהכי כתיב התם "בהרות בהרות לבנות" ולבסוף כתיב "בהרות כהות לבנות", כהות הם למטה מארבע מראות נגעים ובהרות לבנות היינו שהיה בהם מראות נגעים רק שנולדו במקום טהרה ואחר כך באו לכלל טומאה וככל הני שציירנו ואפילו הכי טהורים [ראב"ד]. וזה רמז הכתוב גם כן בעניננו "כי יהיה בעור בשרו ספחת וגו'" היינו בעת הוייתו ולידתו של הנגע יהיה במקום הראוי ליטמא לאפוקי בקטן ונולד או בעכו"ם ונתגייר וכל הנ"ל [הר"ש ושארי מפרשים]. והראב"ד פירש באופן אחר.
נשתנו מראיהן: קאי אדלעיל שנולדו בפטור ובאו לכלל חיוב וטיהרנום ושוב נשתנו מראיהם.
בין להקל: שנשתנה הנגע להקל, שהיתה כשלג ונעשה כסיד ההיכל או שהיתה כצמר לבן ונעשה כקרום ביצה.
ולהחמיר: כגון שהיתה כקרום ביצה ונעשית כצמן לבן. היתה כסיד ונעשית כשלג.
ר' אלעזר בן עזריה מטהר: דאף על גב דשינה להקל או להחמיר הכל מכח הנגע הראשון בא.
להקל טהור: שהוא מן הנגע הראשון שמכהה והולך לו.
להחמיר: דשינתה מסיד לשלג.
תראה בתחלה: להכהן דכיון דנשתנית הוי לה נגע חדש.
לכך נאמר אדם כי יהיה: לראב"ע למעוטי לכל הנ"ל גם בנשתנו מראיהן דבכולהו מטהר ולר"א חסמא למעוטי כשהוא להקל, ולר"ע למעוטי רק בלשא נשתנו מראיהן אבל בנשתנו מראיהן נגע חשיבי.וק"ק הלא בלא נשתנו מראיהן נפקא לן זה מקרא ד"כי יהיה בעור בשרו בהרות לבנות" הנ"ל. ואולי רבי עקיבא לא סבירא ליה הך דרשא.
( ב ) מן הדבור ואילך: ממתן תורה ולא קודם, דלא כתיב "אדם אשר בעור בשרו שאת", וזהו ממש כעכו"ם ונתגייר הנ"ל שגם ישראל קודם מתן תורה היו כבני נח [הר"ש].
זבין פטר בהם לפני הדבור: לקמן דרש מ"כי יהיה זב".
( ג ) זבין טומאתן וטהרתן בכל אדם: טמא כשרואה וטהור כשמנה נקיים וטבל ומטומאתן הוא דאתא למידן אבל מטהרתן קולא היא שטהרתן בכל אדם ולא בכהן.
שלא טימא בהם אנוסים: כדדרשינן "מבשרו ולא מחמת דבר אחר", ממאכל ומשתה או הרהור וכיוצא בזה.
שטימא בהם אנוסים: כגון שנכוה באש או בתולדתו וכהאי גוונא.
( ד ) מה תלמוד לומר: היה לו לכתוב "כי יהיה בו".
מקום שאין ראוי לגדל שער לבן: כגון בכף ידו שאינו ראוי לגדל שער כלל וממילא לא יצוייר להיות שער הפך לבן.
זו שאת זו בהרת: כלומר הם בעצמם שמות מיוחדים לנגעים ואמר זה לפי שרצה לומר דספחת אינו שם לנגע אלא הוא נגזר מלשון "ספחני נא" שהוא על החבור.
הכי גרסינן ספחת זו שני לשאת ומראהו עמוק שני לבהרת: ופי', דלמה לי לכתוב "ומראה הנגע", לכתוב "ומראהו עמוק"? אלא לרבות תולדה לבהרת והכי איתא במסכת שבועות (דף ו.) דספחת טפילה לשאת. מיהו התם מייתי טפילה לבהרת בגזירה שוה דנאמר לבנה בשאת וכו' במתניתא תנא הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת טפילה לזו וטפילה לזו והכא מייתי טפילה לבהרת ממראה עמוק ותנאי נינהו, איכא דמייתי לה מהכא ואיכא מהכא [ראב"ד].
מובהקת: צ"ל מוגבהת [הגר"א וכן מצדד בקרבן אהרן] דשאת הוא לשון גובה כדכתיב "על הגבעות הנשאות".
כמראה הצל שהם גבוהים ממראה החמה: דדבר השחור נראה גבוה יותר ואף דשאת לבנה היא ונראה עמוקה מעור הבשר -- מכל מקום נגד הבהרת היא שחורה קצת ונראית גבוה.
מה לשון עמוק עמוקה וכו': אתולדה דבהרת קאי, שהיא לבנה ביותר ונראית עמוקה מן הבשר.
והיה - מלמד שהם מצטרפים זה עם זה: ד"והיה" אכולהו קאי, דאיבעי למימר "והיו", ומדכתב "והיה" משמע אפילו נגע אחד יהיה משניהם דהיינו חצי גריס מזה וחצי גריס מזה -- מצטרפין. ומפרש בריש מסכת שבועות שאין תולדתו של זה מצטרפת לא עם אביו של זה ולא עם תולדתו של זה אבל האבות שניהן מצטרפות ותולדה מצטרפת עם אביה.
לפטור ולהחליט ולהסגיר: פי' לפטור -- שאם היה כגריס בהרת וכגריס שאת זו בצד זו, והסגירו, וכשחוזר ורואהו בסוף שבוע נתמעטה אחת מהם מכגריס פוטרו והוא טהור ולא נאמר שנחשוב אותו כשני נגעים ואם כן אף על פי שנתמעטה האחת עדיין השנית במקומה ויסגירנה אלא מטהרו מיד כאלו הוא נגע אחת שנתמעט.
ולהחליט: בפשיון, שאם היה הנגע בהרת ובסוף השבוע פשה ממראה שאת או מסיד ההיכל, מחליטו.
ולהסגיר: שאם היה כחצי גריס בהרת וכחצי גריס שאת מסגירו.
בעור בשרו של נראה: מדלא כתיב "בעור הבשר".
בגרומני: הוא אדם לבן (תרגום עצם גרמא ועצם לבן הוא) והיינו באדם לבן נראית כהה לפעמים למטה מארבעה מראות שעור בשרו מסביב מכהה אותה ואין צריך להסגירו.והכהה באדם כושי שהוא שחור נראית עזה ולהחמיר שמסגירו מכאן נראה שהשחרורית מסביב נותן כח ללבנונית שנראית כשלג וכצמר א"נ כקרום ביצה ואם היה בשאר בשר לא היה הנגע לבן כ"כ וכן לבנונית הבשר שמסביב מכהה ליבון הנגע עד שנראה בוהק.
( ה ) ר' ישמעאל אומר וכו' הרי הן כאשכרוע: עץ הוא שאינו לא שחור ולא לבן אלא בינוני ותמונת בני ישראל כמוהו. ופי' דפליג ואומר שאין הגרמוני והכושי טמאין כלל מפני שאין אנו יכולין לעמוד בהם על תוכם למראה הנגע ורק הבינונים מטמיאן בנגעים ובהם מיירי התורה ואיהו קדריש "בעור בשרו" לכבסמוך [ראב"ד ור"ש].
הכי גרסינן שהם צרים צורות כצ"ל [הגר"א]. קסבר רואין נגעים בכולן בענין זה שמביא סממנים בינונים ומצייר סביב הנגע ורואה הנגע מתוך הסממנים.
מצינו שמראות נגעים להקל: כדאיתא בפרשת שחין "וטימא אותו" -- את הודאי, ואין מטמא את הספק, עד שלא נזקק לטומאה. וכן מצינו שנותנין לו כל ימי הרגל וכל ימי המשתה כדאיתא לקמן והכי נמי בעניננו.
והכושי בבינונית: היינו שאף שבבשרו היה נראה עזה לא יראה בעורו אבל מציירין לו מבחוץ סם בינוני כדי לעמוד על מתכונתו של נגע וזהו בעור בשרו להקל.
זה וזה בבינוני: קשה -- חכמים היינו רבי עקיבא?! וי"ל אומד מדעת איכא בינייהו דלדידהו אין צריך ציור סממנים רק באומד.
( ו ) והיה בעור בשרו נגע מלמד וכו': דהוי מצי למכתב "והיה בעור בשרו צרעת", אלא מדכתיב "נגע" אלמא חולי שמכאיבו ומצערו הוא ואיננו מראה בעלמא.
ומנין שאף אחרים רואין אותו שהוא מצטער (כן הוא גירסת ר"ש) ופי' שגונח ממכאובו עד שאחרים יודעים ואינו יכול להתאפק ולפי גירסתנו פירושו שצערו ממכאובו גדול כל כך עד שאחרים הרואין את צערו הגדול מצטערים הם גם כן.
תלמוד לומר לנגע: מלמ"ד יתירא קדריש. והראב"ד מסתפק דאפשר שהוא סימן לטומאה שאם אינו מרגיש בה אינו מין צרעת.
צרעת כגריס: דצרעת יתירא הוא דדי במה שכתוב לנגע אלא ללמד על שיעורו שהוא כגריס דילפינן צרעת מצרעת האמור בנגע מחיה שהוא כגריס כדאיתא לקמן בפרשת שאת.
הלא דין הוא: ולמה לי קרא לזה.
( ז ) שהיא צריכה כעדשה: פי' שצריכה להיות באמצע כעדשה לכן צריך הנגע להיות כגריס כדאיתא בפרק ו דנגעים.
תאמר בשער לבן: היינו בהרת שסימן טומאה שלה שער לבן שאין צריך לזה שיעור מקום כלל ולזה הוה אמינא דמטמאו אפילו בנגע כל שהוא.
( ח ) תלמוד לומר הכהן: דהוא יתירא שידענו שהוא כהן אלא לרבות כל מי שיקרא כהן.
תלמוד לומר מבניו: דהוא יתירא דכבר רבינו כל כהן אלא אפילו בעל מום דאף על פי שאינו כהן לעבודה מכל מקום בנו הוא.
יצאו חללים: דהוא כזר ממש.
תלמוד לומר או אל אחד: דהאי "אחד" יתירא, דהוה ליה לכתוב "או אל בניו". מאי "אחד"? לומר אחד אף על פי שלא יהיה כהן.
( ט ) רואה את הנגעים: ומתבונן בדינו אם הוא טמא או טהור ואומר לכהן אף על פי שהוא שוטה, פי' שהוא סכל שלא ידע להבדיל בין הטמא והטהור אלא על פי חכם שיודיענו, עם כל זה יובא אל החכם שיודיענו אבל הגוזר עליה על הטומאה והטהרה הוא הכהן. והא דאמרינן בפרק קמא דשבועות כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה הנגעים -- היינו בפני עצמו להורות ולהבדיל בין הטומאה והטהרה אבל אחר שיורנו חכם ישראל אומר הכהן אף על פי שאינו בקי בהם ובשמותיהם [קרבן אהרן].
ד"א מה תלמוד לומר או אל אחד: האי דבר אחר סבירא ליה דאי לרבות כל ישראל די במלת "או" לחוד ומאי "אחד".
מה נגעים ביום: דכתיב "וביום הראות בו בשר חי".
( י ) אי מה ריבים בשלשה: פי' יכול הייתי לטעות וללמוד מהיקש דבעינן גם שלשה לרבות הנגע וכו' תלמוד לומר או אל אחד.