חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרק א
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק א עריכה
( א ) בניו שקולים וכו': דהאי "בניו" קרא יתירא ואתי לרמז דהם ראוים לכבדם כאהרן אביהם מפני שהם חסידים ושקולים בדמימה שלא הרהרו אחר מדותיו של הקב"ה.
( ב ) הכי גרסינן ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר וגו'
היו קודמין לאלעזר ואיתמר: ליטול הכהונה.
שכל הקודם בנחלה וכו': והם בודאי היו קודמין ליטול נחלת אביהן נדב ואביהוא וממילא קודמין גם כן ליטול כבוד הכהונה של נדב ואביהוא ומזה נבין דאילו היו הם בחיים היו הם קודמין בכבוד מאלעזר ואיתמר.
הכי גרסינן אמר להם יש לכם להסתכל וכולי [ראב"ד]. כלומר שמרו את פי ואל תשנו דבר הזהרו ממה שאירע לאחיכם.
שלא בעצה: שלא נטלו עצה ממשה ואהרן וכנ"ל במכילתא דמילואים בשמיני הלכה ל"ב.
קרובים היו לשטף: כלומר נקראו נותרים לפי שגם הם היו ראויין לישרף בעון העגל אשר עשה אהרן.
אלא שריחם המקום על אהרן: ועשה לו נחת רוח כמעט והשאיר לו פליטה.
( ג ) קחו את המנחה זו מנחת נחשון: דאילו על מנחת שמיני לבד היה לו לכתוב "קחו את הנותרת מאשי השם ואכלוה מצות" ואנא ידענא דקאי אדלעיל מניה בפרשה זו אלא לרמז על מנחת נחשון ו"הנותרת" קאי על מנחת שמיני בכתוב לעיל וימלא כפו ממנה וציוה משה אודות הנותר.
( ד ) ואכלוה מצות מה תלמוד לומר: והלא כבר כתוב לעיל דין מנחה בפרשה צו פסוק ט'.
מפני שהיא מנחת ציבור: ואין בציבור מנחה כזה ומה שהיו מקריבין בכל ראשי חדשים מנחת נסכים הן וכולה כליל.
והיא מנחת מצות שעה: היינו דזו המנחה גופא לא ניתנה אלא לאותה שעה ולא לדורות לכך הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות.
( ה ) היא ואותה והיא: "היא" -- "קודש קדשים היא", ו"אותה" ו"היא" דכתיב בפסוק דבתריה "ואכלתם אותה במקום קדוש כי חקך וחק בניך היא" -- הרי אלו ג' מיעוטי. פרט לתודה וללחמה לאיל נזיר וכו' דאף על פי שנאכלין ליום ולילה כקדשי קדשים והמורם מהם נאכל לכהנים -- אף על פי כן הן נאכלין בכל ירושלים כדדרשינן לקמן.
( ז ) כי חקך וחק בניך לבנים ולא לבנות: כצ"ל [הגר"א]. דאילו כגירסתנו -- "ולא חק לבנות" -- משמע דחלק אין להם אבל ליתן להם ולאכול רשאי כענין האמור לקמיה בהלכה יו"ד, ובאמת זה אינו דהוא אינו ניתן רק לזכרי כהונה ככתוב בתורה בפרשה קרח. לכן גרס "ולא לבנות" דהיינו כלל לא.
מאשי השם אין להם אלא וכו': ואף דזה כבר נתמעט לעיל בהלכה ג' -- אפשר דשם איירי לענין מנחה וכאן לשאר קדשי קדשים.
( ח ) כי כן צוותי: דיום השמיני דכתיב "קחו את המנחה הנותרת וגו' כי כן צוותי", "כאשר צויתי" גבי שעיר חטאת אשר דרש משה והנה שורף כתיב "אכל תאכלו אותה בקודש כאשר צויתי", "כאשר ציוה השם" גבי שוק התרומה וחזה התנופה כתיב "תאכלו במקום טהור וגו' כאשר ציוה השם". וכי כל הדברים שנאמרו למשה לומר לישראל חזר ואמר "כי כן צוותי"?
כי כן צוותי לומר לכם באנינות יאכלוה: שהם היו אוננין על נדב ואביהוא וקדשים אסורין לאונן מקל וחומר ממעשר הקל דכתיב ביה "לא אכלתי באוני ממנו" והוא אמר להם לאכול המנחה -- הוזקק לומר "כי כן צוותי" באנינות תאכלום.
כאשר צויתי בשעת מעשה אמר להם: כשמצא מה שעשה ששרפו שעיר החטאת והוא שעיר של ראש חדש כדלקמיה אמר להם הן לא הובא את דמה וגו' הלא לא אירע בו פסול היה לכם לאוכלו בקדש כאשר צויתי אתכם במנחה שאמרתי לכם בה שמפי הקב"ה נצטויתי.
כאשר צוה ה' ולא מעצמי אני אומר: הֶיו סומכין על פי הדיבור ואִכלו אותו אוננין ולא תעשו כאשר עשיתם בחטאת. ומשה טעה בדבר, שלא נאמר לו אלא במנחה וחזה ושוק ושעיר שמיני ושעיר נחשון שהיו קדשי שעה אבל שעיר ראש חדש שהוא קדשי דורות לא הותר לאונן.
( ט ) התנופה זה תנופת הסל וכו': לא שיש כאן סל ולא תודה אלא ממקרא יתירא באנו ללמד כי תנופת לחמי הסל של נזיר ושל מילואים ותרומה לחמי תודה המורם ממנה שהיו נאכלין בכל ירושלים דכתיב "תאכלו במקום טהור".
וכי הראשונים וכו': שלא נאמר בהם "במקום טהור", בטומאה אכלום, דהיינו קרבנות ראשונים שנאמרו תחלה בענין כגון שעירים ומנחה.
זו טהרה שאינה ממין טומאה וכו': ר"ל שאינה ממין טומאה גמורה דהיינו במקום מחנה ישראל שהוא טהור רק ממצורע שהוא משולח גם ממחנה ישראל אבל לא טהורה לגמרי שזב ובעל קרי מותר במחנה ישראל.
( י ) אתה ובניך בחלק: ר"ל הבנים נוטלים בחלוקה אבל הבנות אינן בחלוקה רק שרשאי ליתן להם לאכול אף דלזרים אסור להאכילם.
( יא ) לרבות זבחי שלמי צבור שהיו שם באותו היום: כצ"ל. ואף שכתוב מתחלה "ואת חזה התנופה וגו'" הוה אמינא דקאי רק על שלמי יחיד של נחשון שהקריב באותו היום מעצמו ודינו כסתם שלמי יחיד שהחזה והשוק שייך לכהנים כדכתיב בפרשה קרח אבל השלמים של צבור שהוטל עליהם שהיה רק הוראת שעה עליהם להביא ביום זה שלמים הוה אמינא דלא הוי החזה ושוק לכהנים. לכן גילה לנו הכתוב בהדיא דהוא גם כן לכהנים.
על אשי החלבים יביאו להניף: מלמד שהחלבים למטה בשעת תנופה. ועיין רש"י בפרשה צו (ז' פסוק ל').