חפץ חיים על ספרא/מצורע מצורע/פרשה ז
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ז
עריכה( א ) מה נגע האמור להלן כשני גריסין: כדלעיל ריש פרשה ו'.
( ב ) נמצאת אומר הפסיון סמוך וכו': לאו מהכא נפקא כולהו ואגב גררא נקט כולהו.
( ג ) אין לי אלא כמראיו: דכתיב "ואם ישוב" משמע ששב למראהו הראשון.
שלא כמראיו: כגון מירקרק לאדמדם.
( ד ) מה בבגדים וכו' עף אל פי שאינו פושה: כדלעיל בפרשה תזריע פט"ז.
( ה ) שהעומד בהם בסוף שני שבועות שורף: שם בפרשה תזריע פט"ו הלכה ז'.
אינו נותץ: כדלקמן בהלכה ח'.
( ו ) אם סופנו לרבות את החוזר: אף על פי שאינו פושה.
הנח לו: פי' אין זה מקומו דהיינו שאינו מדבר אחר חליצה וקיצוע כמו שנראה מפשטיות המקרא אלא בפושה בסוף שבוע שני הוא מדבר וכדלקמיה בהלכה זיי"ן.
או שומע אני וכו': ר"ל אחר שלמדנו דהחוזר אף על פי שלא פשה טמא מסתברא דאם ראינו שחוזר הנגע בו ביום אחר הטוח נטמא אותו מיד ולנתוץ את הבית דלאיזה תועלת נמתין אחרי דאפילו לא יפשה כלל יותר בסוף שבוע גם כן נטמאנו.
( ז ) תלמוד לומר ובא הכהן וראה והנה פשה: היינו מה דאמרינן לעיל בהלכה ו' הנח לו.
הן אם היקל בפושה בראשון: פי' ודי לו בחליצה וקצוע, שהרי היקל בעומד בו ודיי לו בהסגר, נקל בפושה בשני שיהיה דיי לו גם כן בחולץ וקוצה וטח שהרי החמיר בעומד בו שאפילו עומד צריך חליצה וקיצוע.
ויהיה הפושה כעומד: בתמיה.
תלמוד לומר ושב הכהן ובא הכהן: היינו בסוף שבוע ראשון כתיב ושב הכהן וכאן הוא אומר ובא הכהן.
זו היא שיבה זו היא ביאה: ר"ל אף דהוא תיבה אחרת מכל מקום ילפינן גזירה שוה דחד כונה היא.
ונותן לו שבוע: היינו לראות בסוף שבוע אם חזר הנגע ונתץ את הבית ואם לא יחזור מטהרו בצפרים.
אף ביאה זו וכו' ונותן לו שבוע: היינו גם כן דינו כמו בסוף שבוע ראשון בפשה וכנ"ל.
( ח ) מנין אם עמד בזה ובזה: היינו שבא בסוף שבוע ראשון וגם בסוף שבוע שני וראה שלא פשה כלל.
תלמוד לומר ובא ואם בא יבוא: פי' היה לו לכתוב "ובא" וכתיב "ואם בא יבוא".
הרי כאן שתי ביאות: שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני.
אם בפושה בראשון וכו': סירכא דמלתא נקט ואתא דבלאו הכי בפושה לא אפשר לאוקמי כלל דהא כתיב בהדיא "ואם בא יבוא וראה והנה לא פשה הנגע" ( ראב"ד ).
הכי גרסינן מה יעשה לו יכול יפטר וילך לו תלמוד לומר וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע וכו'
( ט ) מה יעשה לו: פי' אחרי דהכריח שלא יוכל הכהן לפטור ולילך לו חזר ושאל עוד מה יעשה לו.
( י ) שהרי היקל בעומד בראשון: שא"צ רק הסגר.
ויהיה עומד כפושה בשני: בתמיה.
ביאה האמורה למעלה: ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע ושם הלא למדנו מן "ושב הכהן" שחילץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. והרוצה לידע סדר המקראות לפי מדרש חז"ל יעיין ברש"י בפרשת מצורע.
( יא ) אחרי הקצות וכו': קאי על הפסוק "ואם ישוב".
מה תלמוד לומר: ר"ל הלא ידוע שאין חליצה בלא קיצוע וטיחה ודיי במה שכתוב אחר חילץ לבד וכדמסיים לקמיה.
אחר פושה בשני ואחר העומד בשני: שהדין בשניהם שצריך חליצה וקיצוע וטח ואם חזר אח"כ הנגע שיטעון נתיצה.
( יב ) מנין לכהה בשני והולך לו: פי' שעמד בעיניו בסוף שבוע ראשון והוסגר שבוע שני ובסוף השבוע נמצא שכהה הנגע או שהלך לגמרי.
תלמוד לומר ולקח לחטא את הבית הרי כאן בית אחר: פי' דהו"ל למכתב "ולקח לחטאתו" אלא לרבות בית אחר שלא נעשו בו כל הדינין האמורין למעלה (דהיינו פושה בראשון ופושה בשני ועומד בסוף שבוע שני דבכולם חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם לא חזר טעון צפרים) וקאמר טעון צפרים וכיון דכתביה רחמנא בתר תרי שבועות שמעינן דכהה והולך לו בשני הוא דטעון צפרים אבל כהה והולך לו בראשון אין טעון צפרים אלא קולפו למקום הנגע והולך לו ( ראב"ד ).
עשרה בתים הן: פי' בתים שנגמר דינם או לטומאה או לטהרה קא חשיב הלכך כהה והולך לו דשבוע ראשון ושבוע שני הרי כאן ארבעה שנגמרין בטהרה. השלש זוגות האחרונות יש בכל אחת מהן אחת שנגמרה לטומאה והיינו חזר נותץ ואחת שנגמרה לטהרה והיינו לא חזר טעון צפרים אבל חולץ וקוצה וטח שהן קודם הנתיצה אינם מן החשבון לפי שלא נגמר דינם לא לטומאה ולא לטהרה.
( יג ) הכי גרסינן טמא הוא מה תלמוד לומר: פי' וכי טהור היה עד עכשיו שאמר שעכשיו הוא טמא והלא טמא הוא מהיותו מוסגר בלא חזרה.
שאינו מטמא אלא מתוכו: דכתיב "והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא".
בין מאחוריו: הנוגע בו נטמא.