חפץ חיים על ספרא/מצורע מצורע/פרשה א
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשה א
עריכה( א ) לבית עולמים: פי' בבית המקדש ששם נוהג כל ענין הקרבנות האמורות בפרשה לענין מצורע.
זאת אינה נוהגת בבמה: פי' על הבאת קרבנות קאמר שאינן נוהגות בבמה לפי שאינן נידר ונידב ואפילו בבמה גדולה נמי לא נהיג דחובות שאין להם זמן קבוע הכא והכא לא קריב אבל טומאתו וטהרתו מפי כהן והבאת צפורים והזאתו ותגלחתו נוהגין בזמן הזה וכל שכן בבמה כדדרשינן בסמוך תהיה בזמן הזה וממעשה דר' טרפון לקמן בהלכה י"ג נמי שמעינן לה.
וכי מנין יצאו: שאיצטריך לרבות.
בטומאותיהן: בין סימני טומאה שלהן, דאיכא דמטמא בשער לבן ואיכא בצהוב וכיו"ב.
ובשבועותיהן: דאיכא בשבוע אחת ואיכא בשתי שבועות.
( ג ) ביום צ"ל ביום טהרתו מלמד וכו'. שתהא טומאתו וטהרתו ביום. טומאתו נקט דרך אגב דכבר למדנו אותו מ"וביום הראות בו וגו'".
מנין שחיטת וכו' תלמוד לומר תורת המצורע ביום. יכול אף לקיחת צפוריו ושילוח צפוריו וכבוס בגדיו ורחיצתו יהו צריכים ביום תלמוד לומר זאת- כצ"ל. וה"נ דרשינן לקמן לענין כהן ומסתברא דכיבוס בגדיו ורחיצתו היינו טעמא דלא צריכי יום וכהן משום דבעלמא נמי הא לא בעינן. ושילוח צפרים נמי משום דלא מעכבא טהרה כדאיתא לקמן. ולקיחת צפרים נמי משום דאכתי לא מתסרי עד שעת שחיטה וכיון דאי בעי מחליף להו ועביד להו מאי דבעי לא בעי יום וכהן. ובשחיטת צפוריו פליג ר' יהודה לקמן משום דכתיב וצוה הכהן ושחט.
תלמוד לומר תורת המצורע בכהן: היינו הקרא "והובא אל הכהן" וקאי זה אמאי דכתיב מעיקרא תורת המצורע דריבה כמה דברים.
שלא ישהה: כלומר שאין צריך לשהות כלום משיתרפא אלא מיד הוא מטהרו ומגלח וסופר ומגלח שניה ומביא קרבנותיו ואינו ממתין שבעת ימים בחלטו כמו שהיה שוהה בהסגרו לפי שהיה מונבז דן לפני רבי עקיבא להיפך כו'.
( ד ) ומה מי שפטרתו בעמידתו וכו': פי' עמידתו היא טהרתו בעומד לפנים מן המחנה הליכתו היא טומאתו שמשלחין אותו חוץ למחנה והיה דן ק"ו שהמוחלט כשיתרפא יהיה צריך לעמוד בחלוטו שלא יתחיל הכהן לטהרו עד שבעה ימים מקל וחומר: ומה מצורע מוסגר, כשהוא טהור מתוך הסגר, טהור מיד לגמרי ואין צריך ספירת שבעה והיינו מי שפטרתיו בעמידתו אפילו הכי אחזתיו בהליכתו (דהיינו שאחזתיו בטומאתו) שבעה ימים. מצורע מוחלט שאחזתיו בטהרתו שבעה, דהיינו שבעה ימים שסופר לאחר תגלחתו הראשונה והם עמידתו שהוא נכנס לפנים מן החומה, אינו דין שאחזתיו בחלוטו שבעה דהיינו הליכתו.
בימי גמר או בימי ספר: ימי גמר הם ימי חלוטו. ימי ספר הם ימי ספרו שבין תגלחת לתגלחת.
ואינו מטמא בביאה: דהיינו כשבא אל הבית.
כל שכן שהוספת: שאין בין רבי עקיבא למונבז אלא שרבי עקיבא היה דן ק"ו מן המוחלט עצמו ומונבז היה דן מוחלט מן מוסגר וא"ל מונבז כ"ש שסייעת את דברי והוספת לי ראיות על כך.
א"ל רבי עקיבא: כשנתת(?) לימי גמר שבעה והבאת אותם מקל וחמר מימי ספר אף הם עצמם נעשין ימי ספר דדיו לבא מן הדין להיות כנדון ואי אתה רשאי לחשבן ולהחמיר עליהן יותר מימי סיפורו ואם כן ע"כ מיד הוא מביא צפוריו ומגלח ומטהר מן הטומאה החמורה ואחר כך סופר שבעה לגמור ימי החלטתו ושבעה לספר, הרי שנוספו עוד שבעה על ימי הספר ונמצאו י"ד יום מבין שניהם. והם הכל ימי הספר שאין אמצעי בין ימי גמר לימי ספר אלא תיכף שסר ממנו הנגע אם ימנה שבעת ימים ימי ספר הם לו עם היות שלא טבל ואם כן יתחברו אלו עם אלו ותקרא אותם ימי ספר ואם כן תחזור עוד לדון ק"ו, אם לימי ספר הקלים נתת י"ד יום, על אחת כמה וכמה שניתן לימי גמר החמורים עוד י"ד ולא נתחיל למנות הי"ד עד שתוסיף עוד י"ד יום לימי גמר החמורים ובזה נמצאת עוד מרבה והולך עד עולם [אחר שכל מה שתדון להוסיף על ימי גמר יתחבר לימי ספר ויעשה הכל ימי ספר ותרצה לדון ממנו לידי גמר] שלא יגלח תגלחת שניה ולא יביא קרבנותיו עד עולם. הא מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר "ביום טהרתו והובא" שלא ישהא.
( ה ) ויצא הכהן וראה הכהן מה תלמוד לומר: פי' מה תלמוד לומר וראה הכהן, לכתוב ויצא הכהן וראה והנה וגו'.
אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה: ויצא אל מחוץ למחנה והכי מסתבר שהוא מיושב בדעתו.
היה בימים וכו': שאינו מיושב בדעתו כ"כ מנין שיהיה מטהר את המצורע.
תלמוד לומר וראה הכהן: דהדר אמר "הכהן" לומר שאינו מדבר בכהן הנזכר שהוא היוצא אלא בכהן אחר שלא הוצרך לצאת מן העיר שיהיה חוץ.
כהן שאפשר לו ליכנס וכו': ויוכל להתקיים בו "ויצא אל מחוץ למחנה" מטהר את המצורע וכו'.
( ו ) והנה נרפא שהלך לו נגעו: היינו אפילו השער לבן לא הוסר ממנו, כיון שסר עצם הנגע.
נגע וכו': דאלו ד' תיבות "נגע הצרעת מן הצרוע" יתירים דהו"ל לכתוב "והנה נרפא" לחוד. לכן דרש מכל תיבה בפני עצמה.
שהלך לו שער לבן וכו': אפילו עצם הנגע לא סר כיון שהלכו ממנו סימני טומאה שער לבן או מחיה.
תלמוד לומר מן הנגע: אף ד"מן" כתוב בסוף -- "מן הצרוע", כיון דתיבת "מן" יתר הוא דהו"ל לכתוב "והנה נרפא צרעת הצרוע", שדייה לתיבת "מן" א"נגע" וא"צרעת" להורות דאפילו לא הלכו כל הסימני טומאה רק מקצתם כגון שנשר שער אחד מן השתי שערות או שנתקטן המחיה מכגריס גם כן דיי.
הצרוע להביא את שפרחה: היינו שפרח הנגע בכל גופו דגם זה בכלל "נרפא" הוא שנרפא מטומאת הנגע ודייקו זה מתיבת "הצרוע" דהוא יתר להורות דאפילו לאחר שנרפא עדיין צרוע הוא דהיינו כשפרח בכולו.
( ז ) והלא דין הוא: ולמה צריך קרא לזה.
ואין סימנים מיטמים עמו: היינו שגם סימני טומאה סר ממנו.
מי שטיהר וסימנים מיטמים עמו: היינו מי שפרח הצרעת בכולו דהוא טהור אף שיהיה סימני טומאה בו.
הרי שעמד בו שני שבועות יוכיח וכו': היינו כשנטהר מתוך הסגר, שהוסגר שני שבועות ועמד הנגע בלא סימני טומאה, שטהור. ועם היות שעדיין נשאר לו סימני טומאה אשר בעבורו היה מוסגר כגון שאת או ספחת או בהרת, ולא ניטהר אלא משום דלא פשה אבל הנגע עמד בעיניו, ועם כל זה אינו צריך לטהרתו צפרין כדתנן בפ"ב דכריתות.
( י ) ולקח למיטהר לשם מטהר: פי' שא"צ שיקח אותם לשם זה הפרטי המטהר אלא לשם מצורע המטהר ולזה בין איש בין אשה בין קטן ניטהר בהם דכולן צריכין לטהרה זו.
מכאן אמרו לקח לאיש כשרות לאשה וכו': כדכתיב "ולקח למיטהר" ולא כתיב "ולקח המטהר", דאי כתב הכי הוי משמע שהמטהר יקח לעצמו ולשמו והשתא דכתיב "למיטהר" משמע לכל מי שהוא מטהר אפילו מזה לזה וקמ"ל דאין בהן קפידא בשינוי בעלים.
( יא ) שיהו שוות: במראה ובקומה ובדמים (יומא סב, ב).
צפור צפור: דהדר אמר "את הצפור החיה יקח אותה" והו"ל לומר "את החיה" אלא דהוא לרבות.
( יב ) חיות לא שחוטות: פי' אפילו אותה השחוטה שבמצורע לא יביא אותה כך שחוטה אלא יביא את שתיהן חיות.
ולא טריפות: שאסורות ולא נטהר לישראל לאכלה.
יכול טרף: עלה של ארז.
ובראשה טרף: כדי לקיים עץ וגם ארז.
( יג ) שבתי היתה וכו': פי' שבת הראויה לי לדרוש כי היו דורשים לשבתות והלך ליטול רשות מר"ט רבו.
שהיא של ברות: ברות הוא מין ארז כדאמרינן בפרק המוכר את הספינה עשרה מיני ארזים הן ואחד מהם ברוש ותרגום ברוש ברותא.
ובראשה טרף: כדעת ר' חנניה בן גמליאל הנ"ל.
וארכה אמה וכו': מדכתיב עץ משמע שהוא למלאכה ושיערו בפחות ממשמשי כלים והוא יד הקרדום וכדכתיב אם בכלי עץ יד וגו'.
ועביה כרביע כרע המטה: דהיינו שחולקין עוביה לשנים ואח"כ חולקין השנים לארבעה.
ומזים ושונים ומשלשים: הוא מה שאמר לעיל טיהרתי ג' מצורעים.
( יד ) ושני יכול פיקס: הוא צבע אדום הבא מן העץ שחותכין קיסמין ומרתיחין אותן והוא אדום. יכול שיצבע בו הצמר.
ת"ל תולעת: צבע הבא מתולעת.
יכול אחד מן הצבעים: שבתולעת כגון תכלת הצבוע בדם חלזון.
תלמוד לומר ושני: המשונה שבצבעים לחשיבות שאין אחר כיוצא בו וזו היא זהורית טובה.
שני שבתולעת: אפילו אם כבר צבע באותו יורה שאר בגדים עתה יכול לצבוע בה צמר לטהרת מצורע אף על פי שאינו מן הכח החזק שבו.
( טו ) ומנין שאם טעמה פסלה: פי' טעימה היא נסיון שלוקח אדם מעט צמר ומכניס לתוך הצבע לראות אם נתבשל כל צרכו ואותו הנסיון נקרא טעימה כמו טעימת התבשיל.
תלמוד לומר ושני תולעת: עיין בראב"ד ור"ש דהיה להם הגירסא "ושני תולעת ואזוב מה אזוב בתחלתו אף שני תולעת בתחלתו שלא טעם" וכתבו דהא סיפא אתאן לת"ק וקאמר דאפילו לא נצבע באותו הצבע שום דבר ורק לנסיון בעלמא פסול.
( טז ) אזוב ולא אזוב יון כו': מדכתיב בתורה אזוב סתם משמע דדוקא אזוב שאין לו שם לוויי.