חפץ חיים על ספרא/מצורע מצורע/פרק ה
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ה עריכה
( א ) עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר: ר"ל בכל רוח כדי שיהא כל ארבע קירות ראויין לנגע וכדמוכח לקמיה.
( ב ) ר' ישמעאל אומר ארבע: אחת לכל פיאה ופיאה.
רבי עקיבא אומר שמונה: ולטעמייהו אזלי דפליגי לעיל בפרשה וי"ו הלכה ד' בנגע דר' ישמעאל סבר שם אפילו על אבן אחת טמא ורבי עקיבא סבר בעינן על שתי אבנים ולתרוויהו בעינן שיהא כל ארבע קירות ראויין לנגע הלכך לר"י צריך שיהא בבית ארבע אבנים ולרבי עקיבא צריך שמונה אבנים.
עד שיראה כשני גריסים וכו': עיין לעיל שם בביאורינו ולפלא קצת אמאי כפל מסדר הספרא לאתויי הכא.
( ג ) אבניו שלו וכו': מדלא כתב "את האבנים" וכתב "אבניו" למעוטי של שכנו דאם היה כותל של שותפות אינו נותץ אלא שלו היינו הצד שהנגע בו.
מלמד שגורר ומוציא: פי' גורר במגירה לפי שאינו נותץ אלא חלקו ומניח חלק חבירו.
את אבניו כל אבניו שנבנו עמו: פי' מדלא כתיב "ונתץ את האבנים" כדכתיב בחליצה ש"מ כל אבניו קאמר ומה דקאמר שנבנו עמו לאפוקי מה שהכניס משנבנה וכדלקמיה.
אבניו ולא אבני העלייה: מדכתיב "את הבית את אבניו" משמע דוקא אבניו של הבית ולא של העלייה.
הכי גרסינן עציו ולא כו' עפר הבית ולא כו'
ולא אבנים שהכניס לו משנבנה: אף דהיו בו בעת הנגע ובודאי נטמאו גם כן מכל מקום לענין נתיצה אינו מחוייב לנתצם והטעם מדכתיב "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו" - אבני הבית משמע אותם שהם עיקרו של בנין שנבנו עמו ( ראב"ד ).
ולא עפר המתכות שלו: פי' מתכות לשון התכה והיינו העפר שניתק ממנו מאליו כבר קודם נתיצה אלא אותם שנשר בשעת נתיצה עליהם נאמר "והוציא אל מחוץ לעיר וגו'".
אם נאמר בחליצה וכו': פי' למה צריך הכתוב למכתב בחליצה "וחלצו את האבנים" וכן "העפר יקציע" וכן כתוב בנתיצה -- לילף חד מחבריה, אבל על עציו לא שאל דעצים ליתנהו בחליצה רק בנתיצה.
האבן שבזוית: כל רוח נקרא זוית.
חולץ את כולה: אפילו של שכנו כדלעיל סוף פרשה וי"ו בפרק ד' הלכה ב'.
נותץ את שלו וכו': כדלעיל בריש הפרק וה"ה לענין עפר בנתיצה הוא דוקא שלו כדלעיל.
ובחליצה אינו חולץ וכו': וה"ה לענין עפר אינו משליך אלא העפר אשר הקצו סביב הנגע מה שאין כן בנתיצה כתיב "כל עפר הבית".
( ד ) והבא אל הבית כשיכנס ראשו ורובו: דבציר מהכי לא מקרי ביאה.
לא ימים שקלף את נגעו: פי' שאם קלף את נגעו בתוך ימי הסגרו והשליכו לחוץ אף על פי שעבר עליו בלאו כדאיתא בספרי בפרשת השמר בנגע הצרעת אפילו הכי הבא אל תוכו לא נטמא בו.
יכול שאני מוציא את המוחלט שקלף נגעו: מוחלט הוא הנגמר דינו לחליצה אם קלף אותם האבנים והשליך מקום הנגע בחוץ עדיין הבית טמא שהרי כל אותם האבנים שהיה בהם הנגע טמאות והעפר שבסביבותיהם טמא ( הראב"ד ) ועי"ש שהאריך הרבה בזה.
( ה ) תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס: ר"ל דמניה ילפינן בסוף ברייתא דהשוהא כדי שיעור אכילה מטמא בגדיו וכדמסיים והולך לפרש דבריו.
( ז ) הכי גרסינן אין לי אלא אוכל ושוכב לא אוכל ולא שוכב מנין תלמוד לומר יכבס יכבס ריבה: (כן הוא גירסת רש"י בחומש וכן העתיק הגר"א באדרת אליהו).
אלא אוכל ושוכב: היינו אוכל או שוכב.
יכבס יכבס ריבה: דכתיב "והאוכל בבית יכבס והשוכב בבית" דהו"מ למכתב "והאוכל והשוכב יכבס בגדיו".
( ח ) הכי גרסינן אם סופינו לרבות את הכל: (כן הוא גירסת הילקוט והר"ש והגר"א).
כדי שיאכל: היינו שישהא כדי שיעור אכילה.
אכילת פרס: חצי ככר ששיערו בו חכמים את העירוב שהוא כולו מזון ב' סעודות וחציו הוא מזון סעודה אחת.
פת חטין: נאכלת מהר.
מיסב ואוכל: דרך הסיבה נאכלת מהר שאינו פונה אנה ואנה.
בליפתן: ממהר באכילתו שלא יצטרך ללעוס אותו שיעור רב.
( ט ) כל כיבוס בגדים וכו' להחמיר וזה להקל: פי' הנושא את הנבלה ואוכל את נבלת עוף טהור וכיו"ב שטעון כבוס בגדים נאמרו להחמיר על הבגדים לומר שמקבלין טומאה להיות ראשונים מפני שמחוברין לגופו וכאן נאמרו להקל מפני חבוריהן שאם לא היה לובשן אלא שמכניסן על כתפו יהיו טמאין מיד וכשהוא לובשן אינן מיטמאין עד שישהא כדי אכילת פרס.
אפילו לבוש וכו' כולם טהורים וכו': פי' כי הייתי סבור לומר כיון שאינן צורך לבישתו אותם שהם יתירים עליו נחשוב אותם כאילו הן על כתפו ויהיו טמאים מיד אפילו הכי אינם טמאין עד שישהא השיעור כנ"ל.
( י ) יכול הבהמה: באוכף שעליה.
והעכו"ם: שלבוש בגדים.
יהו מצילים בגדים בבית המנוגע: מליטמא מיד.
תלמוד לומר יכבס בגדיו ריבה וכו': ר"ל דכתיב בפסוק הקודם יטמא עד הערב ובתריה "והאוכל בבית יכבס בגדיו", כל מי שמיטמא מציל בגדים והבהמה והעכו"ם הואיל שאינם מיטמאין אינם מצילין בגדים ונחשבו הבגדים שעליהן כאילו בא אל הבית ונטמא מיד ומה דנקט הברייתא בגדים -- לאו דוקא ושיגרא דלישנא הוא איידי דמסיים מציל בגדיו נקט מתחלה המטמא בגדיו וכן מוכח מהלכה י"ג לקמיה דהעיקר תלוי בקבלת טומאה.
( יא ) מכאן אמרו וכו': על ר' יהודה קאמר דיליף טעמא בסוף מבהמה ועכו"ם.
היה עומד בפנים: תוך בית המנוגע. ואאדם דעלמא קאי ולא אבהמה ועכו"ם.
וטבעותיו בידו: היינו כשהיו על אצבעותיו דרך מלבוש וע"כ בעינן שישהא שם כדי אכילת פרס ואז יהיה טמא גם הטבעת, דידו בתר גופו גרירא, והוי כאילו ידו בפנים. ובשביל שהוא דרך מלבוש ע"כ בעינן שישהא כדי אכילת פרס, דאם היה הטבעת בפס ידו דרך משאוי הוא טמא מיד.
היה עומד בחוץ וכו' ר' יהודה מטמא מיד: הטבעות. ס"ל דכיון דהוא לא נכנס לבית המנוגע ולא נטמא אין הבגדים בטלין לגבי גופו ודינם כשאר כלים הבאין אל הבית שנטמאין מיד.
וחכמים אומרים עד שישהא וכו': ס"ל דכיון דהוא דרך מלבוש בעינן עד שישהא השיעור.
( יב ) בזמן שאין כל גופו טמא: כגון הכא דהוא עומד בחוץ ולא נטמא כל זמן שלא הכניס ראשו ורובו.
( יד ) על השקוף: המשקוף שכן כתיב בפסח "על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" והוא על המשקוף שנאמר "והגעתם אל המשקוף" ואם כן בית יאמר על משקוף הבית.
וי"א על כולו: דהיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי.
ושילח את הצפור החיה ר' יוסי הגלילי אומר וכו': סמך על סוף הפסוק "אל מחוץ לעיר" וכן איתא ברמב"ן על החומש וכ"כ הגר"א.
( טו ) וכפר על הבית וטהר אם נאמר במצורע: סדר הטהרה שע"י צפרים, למה נאמר בבתים? ואם נאמר וכו' היינו שיכתוב רק במקום אחד ובשני יכתוב וכפר עליו וטהר ונילף במה מצינו דמטמא בנגעים ומייתי צפרים דבזה נתכפר ונטהר אף השני כן.
מצורע יש לו טהרה: דאם הוסר הנגע או כהה או כולו הפך לבן נטהר אבל הבית אם הוחלט אין לו טהרה אלא צריך נתיצה כדכתיב בקרא.
( טז ) כהן שבקי בנגעים: היינו בשאת וספחת ובהרת.
בקרחת אבל לא באדם: קשה דכולהו הני דקחשיב עד כה הלא באדם נינהו ואולי דר"ל בשאר נגעי אדם היינו שחין ומכוה. והגר"א גריס בהדיא "אבל לא בשחין ומכוה".
הכי גרסינן בבגדים אבל לא בבתים: וכן איתא בילקוט.
תלמוד לומר זאת התורה וגו' להורות: ללמד שלא יורה לאחרים עד שיהיה בקי בכל זה.
ולמה בא להורות ביום: הוא דרש הסמיכות של "ביום" לתיבת "להורות".
עד שיורנו רבו: היינו שאף על פי שהוא תלמיד ותיק ויודע ומבין את הכל מדעתו אינו רשאי להורות ולעשות מעשה עד שיורנו רבו ומפיק זה גם כן מדכתיב "זאת התורה וגו'" היינו אף על פי שהוא בקי בכל זה לא יעשה עד שיורנו רבו וזהו מה דכתיב "להורות" ( ראב"ד ).