חפץ חיים על ספרא/מצורע מצורע/פרק ב


ביאור - פרק בעריכה

( ב ) מה גבות עיניו בנראה וכו':    ומה דלא אמר כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ראשו וזקנו וגבות עיניו אין, מידי אחרינא לא -- מסיק בסוטה (דף טז.) דהאי תנא רבי עקיבא הוא דדריש כל התורה בריבה ומיעט ולא בכלל ופרט.


( ג ) אף אין לי אלא מקום כינוס שער ונראה:    דהיינו מקום בית הערוה (רש"י בסוטה שם והראב"ד בביאורו ס"ל דהוא בכלל בית הסתרים ומפרש מה דאמר שם מקום הרגלים בענין אחר. וכן לענין שוק וחזה ס"ל דהוא בכלל כינוס שער ונראה ומה דאמר בעניננו פזור שער ונראה היינו בצלעות ובכרס).
שאינו נראה:    דהיינו מקום בית השחי.
פיזור שער בנראה:    דהיינו על השוק וחזה וכוליה גופיה.
פזור שער ואינו נראה:    כגון שבבית הקמטים שבכרס ושבבין פרקי שוקיים. והנה אחרי דמרבינן הכל ע"כ מה דממעטינן לעיל בית הסתרים היינו שער שנמצא בחוטם לאיזה אנשים וכדאמרינן בסוטה דזה לכולי עלמא נתמעט והטעם דנתמעט זה לפי שאינו מצוי זה השער בכל אדם (ראב"ד). ועיין בהגהות הגר"א.


( ד ) ראשו מה תלמוד לומר:    פי' דדי הריבה ומיעט וריבה בגבות עיניו לחוד.
לפי שנאמר:    בנזיר תער וגו'.
הכי גרסינן יכול אף מנוגע וכן לקמיה.
מה תלמוד לומר ראשו ומה תלמוד לומר זקנו:    פי' הואיל וגילתה התורה דמצות גילוח המצורע דוחה הלאו דנזיר או הלאו ד"ופאת זקנם" ממילא נדע דהוא הדין באידך.
הראש אסור במספרים ובתער:    פי' הראש שבנזיר אסור בכל דבר דכתיב לא יעבור לרבות כל המעבירים.
והזקן:    פי' השחתת הזקן אינו אסור במספרים ובתער כ"א בתער לחוד. (והגר"א לא גריס "ובתער" ונכון הוא). וע"כ אי לא כתב אלא זקן לחוד הוה אמינא דבנזיר כיון דהחמירה בו התורה כ"כ בעלמא דאפילו במספריים אסור לא ניתן לדחות איסורו אף במצורע.
הראש מותר בכל אדם:    שאינו נוהג אלא בנזיר.


( ה ) ולא ריסי עינים:    דאי לאו הכי לכתוב "ואת שער עיניו" ויכלול תרוויהו.
מה תלמוד לומר יגלח:    דהא בראשו דקרא כתיב "יגלח את כל שערו את ראשו וגו' ואת כל שערו" ומה תלמוד לומר עוד הפעם "יגלח".


( ו ) ותגלחתן מצוה:    בגמרא מקשה פשיטא דהא קראי כתיב ומשני מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא (סם המשיר השער) קמ"ל דעצם הגילוח הוא מצוה.
הנזיר:    דכתיב "וגילח את ראש שער נזרו".
והמצורע:    דכתיב "וגלח את כל שערו".
והלוים:    דכתיב "והעבירו תער על כל בשרם".
וכולן שגלחו שלא בתער וכו':    בנזיר (דף מ.) מייתי לה ודריש התם מקראי דבעי תער ולעכב בשתים.


( ז ) מביא קרבנותיו:    הר"ש בפי"ד משנה ז' גרס "לא יביא" וכן גם דעת הרמב"ם בפ"ו דנזיר בפירושו למשנה וכן הוא דעת התוספות שם בדף מ"ד ע"ב ד"ה ומגלח, שאם גילח המצורע בשמיני יביא קרבנו בתשיעי וכן הוא גם כן דעת הגר"א בהגהותיו. ועתה נבאר דברי הברייתא לא יביא קרבנותיו בו ביום אלא למחר בתשיעי כמו שאם גילח בשביעי קרבנותיו למחר.
מה בין זה:    לנזיר טמא ששמעתי ממך שאם גילח בשמיני יביא קרבנותיו בו ביום כדאיתא בנזיר פ"ו במשנה (דף מד:).
טהרתו תלויה בימים:    פי' שאם היזה בשלישי ובשביעי על טומאתו וטבל והעריב שמשו נטהר לגמרי מדכתיב "וגילח ראשו ביום טהרתו" משמע שטהרתו תלוייה בימיו והגילוח אף דלכתחלה מצוה לגלח בשביעי אין הטהרה תלויה בכך ויכול לגלח בדיעבד ליום מחר וא"צ טבילה אחר תגלחתו וע"כ יביא תיכף קרבנותיו.
ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו:    שקודם שגילח הטבילה כמאן דליתא דמיא מדכתיב "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו" והדר "ורחץ את בשרו במים וטהר", ולכן אם גילח בשמיני צריך לחזור ולטבול ולהעריב שמשו וע"כ אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום אלא בתשיעי.


( ח ) שיהו שוים:    במראה ובקומה ובדמים וכמו גבי צפורי מצורע בפי"ד דנגעים משנה ה'.


( ט ) וכבשה אחת:    היינו דאותה שלישית שהוא מביא לחטאת תהא ברורה שתהיה מובחרת מאותם השנים.
מלמד שהוא מביא אחת וכו':    אף דהאי קרא רק גבי חטאת כתיב באמת הוא רק אסמכתא בעלמא דעיקר אחת לאורויי שתהא ברורה ודין זה שמביא אחת על נגעים הרבה ילפינן בכריתות פ"ב מדכתיב "זאת תהיה תורת המצורע" תורה אחת לצרעת הרבה.
לבהמה:    פירוש מנחת נסכים הבאה עם הזבח שקרבנותיו של מצורע טעון נסכים ולזה מביא שלשה עשרונים לשלשה כבשים.
הכי גרסינן יכול למנחה:    פי' שהצריך הכתוב למצורע מנחה בפ"ע של ג' עשרון והיא נקמצת כשאר מנחה אבל קרבנותיו של מצורע לא בעו נסכים.
כשהוא אומר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה:    משמע דהעלאה דמנחה כהעלאה דעולה שהיא כולה כליל ולא יתכן להיות זה במנחה הבאה לעצמה שהיא נקמצת ושיריה נאכלין ואין זה אלא בבאה עם הזבח שהיא כולה כליל.


( י ) ועדיין הדבר צריך תלמוד:    כלומר דלמא האי "ואת המנחה" על מנחה הבאה בפני עצמה קאמר ולא נאמר דהוא דומיא דעולה.
כשהוא אומר:    בפרשת נסכים.
תעשה על העולה או לזבח:    ותיבות אלו יתירים דהא לעיל איירי קרא בהם אלא הני ג' ריבויים על מצוע קאי וכדמסיים.