חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרשה ט
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ט
עריכה( א ) יכול הנודר בנזיר וכו': פירוש יכול על כל ביטוי שפתים אם לא יקיים יביא קרבן והמחלל נדרו יהא בכלל זה.
לא שנדר וכו': ואינו עובר אלא בלא יחל דברו.
( ב ) את הגומר בלב: מסיק בגמרא (שבועות כו, ב) דהיינו שנתכוין וגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם דאשמועינן קרא דאזלינן בתר מחשבתו.
( ג ) להרע לאחרים: דהיינו להכות את פלוני.
מה הטבה רשות: דהיינו אוכל.
( ד ) להרע לעצמו: דהיינו שלא לאכול ואיכא דמפרש לה (בבבא קמא צא:) דהיינו לחבול בעצמו גם זה בכלל להרע לעצמו.
( ה ) וכשהוא אומר או להטיב: "או" רבויא הוא.
( ז ) ולא אוציא הנשבע לקיים וכו': כגון לאכול מצה בליל פסח וכהאי גוונא.
שכן עשה לאו כהן: שיצוייר בו אוכל ולא אוכל.
שלא עשה בה לאו כהן: דאם נשבע שלא לאכול מצה הרי הוא עובר על המצוה.
( ח ) שאין בהן הרעה והטבה: כגון שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק.
תלמוד לומר לבטא: כל שעבר על ביטוי שפתים.
לשעבר מנין: כגון אכלתי ולא אכל.
תלמוד לומר לכל אשר יבטא: הגר"א גריס תלמוד לומר אשר יבטא וכונתו דלאו מ"לכל" דריש לרבות הכל אלא מ"אשר יבטא" דהוא ריבוי כמו "לבטא" קמא ובריבוי מיעוט וריבוי דריש כדמוכח בגמרא ומה דאמר שם "תלמוד לומר לכל אשר יבטא" גם כן הכונה מ"אשר יבטא".
( ט ) פרט לאנוס: שהיה סובר שנשבע באמת.
פרט למזיד: ושב, דאינו מביא קרבן.
הכי גרסינן שנתעלמה ממנו שבועה: אבל החפץ הוא זכור כגון דאמר שבועה שלא אוכל פת חטין וכסבר שאוכל קאמר.
או יכול ונעלם ממנו החפץ: כגון שאמר שבועה שלא אוכל פת חטין ואכלו מחמת שסבר ששבועתו היה על של שעורין דשבועה היה זוכר אבל החפץ היה נעלם ממנו. ובגמרא מסיק דבזה נמי איכא העלם שבועה כיון שאינו זוכר על מה נשבע (ועיין בריטב"א שדעתו דמ"מ הוא פטור דלא חייבה התורה רק בהעלם שבועה לחוד ולא בהעלם שבועה וחפץ).