חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרשה ח


ביאור - פרשתא ח עריכה

( א ) אילו אמר ושמעה:    היינו אילו הוי כתיב "נפש כי תחטא ושמעה קול" ולא הוי כתיב "אלה" הוה אמינא דהקרא מיירי כששמע מאחד נלך ונעבוד עכו"ם והוא עד דהיינו שהיה יכול לילך ולהעיד בבית דין על זה או ראה שראה מרחוק שמסית אדם על ידי קריצות ורמיזות או ידע כגון שכתב הסתה לשום אדם והוא מכיר כתב ידו, אם לא יגיד לבית דין ונשא עונו שחייב בקרבן עולה ויורד.
יהא חייב:    על שלא הגיד לבית דין.
אם האומר אינו חייב:    כדתנן בפרק ד' מיתות העובד עכו"ם ודייקינן שם בגמרא עובד אין אומר לא ולא הוי בכלל מסית דבעינן שיאמר כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה.
זה יוכיח:    היינו שומע קול אלה יוכיח שהמשביע עצמו פטור אפילו אם מכיר בחבירו שיקבל שבועה ויעבור עליה וגרם לו חטא והשומע חייב.

( ב ) תלמוד לומר ושמעה קול אלה:    מלמד שאין הכתוב מדבר אלא בשמיעת קול דשבועת העדות.

( ג ) אין לי אלא מפי עצמו מזיד:    והגר"א הגיה "אין לי אלא מפי אחרים מזיד" (דעיקר קרא במושבע מפי אחרים כתיב וכ"כ הקרבן אהרן) "מפי אחרים שוגג ומפי עצמו שוגג מנין" (דהיינו שלא השביעו חבירו אלא בעצמו אמר שבועה שאני יודע לך עדות). "תלמוד לומר וכולי".
תלמוד לומר והוא עד או ראה או ידע לרבות את כולן:    כצ"ל.

( ד ) שלח להן:    התובע ביד בנו שיבוא ויעיד לו עדות.
תלמוד לומר ושמעה קול אלה וכו':    טעות סופר וצריך להגיה תלמוד לומר אם לא יגיד ונשא עונו (הגר"א). וכן הוא בגמרא (שבועות לה, א). ומפרש שם דכתיב "אם לא יגיד" מלא (דהיינו "לוא") למדרש היה לו אם לא יגיד ונשא עונו הא לאחר אם לא יגיד פטור.

( ה ) יכול יהו חייבין:    כיון דקבלינהו נתבע עליה דאי לאו הכי פשיטא דכפירת דברים בעלמא הוא.
לא בזמן שהן פסולין:    דאף על גב דקבלינהו עליה ואיכא כפירת ממון מכל מקום כיון דלא בכח עדות היה מועיל לא קרינן בהו והוא עד ופטורין.

( ו ) בבית הכנסת:    בצבור שעדיו ביניהן.
יכול יהו חייבין:    עדיו אם כפרו בבית דין.
תלמוד לומר וכו' והוא עד:    "הוא" משמע המיוחד שייחדו בשעת שבועה.

( ח ) נאמר כאן אואין וכו':    "או ראה או ידע", דפקדון "או בתשומת יד או בגזל או עשר את עמיתו", דרוצח "או באיבה הכהו או השליך עליו בצדיה", דסוטה "או עבר עליו רוח קנאה.. או איש אשר תעבור עליו".

( י ) ואל יוכיח אואין דרוצח - כצ"ל. ואל יוכיח אואין דסוטה - כצ"ל.