חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרשה ו


ביאור - פרשתא ועריכה

( א ) והביא:    "יביא" הוה ליה למכתב דתחלת דבור הוא, ומדכתב "והביא" וי"ו יתירא לרבויי.
אף לאחר יום הכפורים:    דאין יום הכפורים פוטרו בשעיר שהביאו אף דחטאו הוא גם כן בשעיר.
קרבנו:    גם כן כתיב "קרבנו" גבי חטאת. חד הכא ותרין בשעירה ובכשבה וכולהו יתירא נינהו.
ואינו יוצא בקרבן אביו:    על חיוב שלו.

( ב ) שהפריש מן הקלה:    כגון אם חטא אביו חטא קל כגון שבועת עדות ושבועת פקדון ושבועת ביטוי.
על החמורה:    שחטא הבן חמור כגון שאכל חלב או דם או חילל שבת וכן בהיפך.

( ג ) שכן אינו מגלח על בהמת נזירות:    על בהמת אביו שהפריש אביו לנזירותו.
בזמן שהם סתומים:    שלא פירש אלו לקרבנות חטאת ואלו לקרבנות עולה.

( ד ) יכול לא יצא כו':    בכאן חסר הרבה, וכך צריך לגרוס

יכול לא יצא בקרבן אביו ואפילו במעות שהפריש אביו ואפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו אפילו מן החמורה על הקלה או מן הקלה על החמורה? תלמוד לומר קרבנו על חטאתו -- עד שיהא לשם חטאת. יכול לא יצא בקרבן עצמו בבהמה שהפריש לעצמו אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא על הדם או על הדם והביאה על החלב שהרי לא מעל ולא כיפר אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה שכן אם הפריש מעות לעצמו על החלב והביאן על הדם או על הדם והביאן על החלב שהרי מעל וכיפר? תלמוד לומר קרבנו על חטאתו -- עד שיהא קרבנו לשם חטאתו    [ הגר"א וכן הוא בכריתות דף כז: ] ובזה נכלל הלכה ד' וה'.

ומאי דקאמר שהרי לא מעל ולא כיפר מפרש שם בגמרא דהכי קאמר כיון דלא מצי מעיל דהקדש שאינו בעל מום לא יצא לעולם לחולין ואינו יכול לשנותה לכן אף דמשני לה בקדושתה קיימא וכפורי נמי לא מכפר אבל מעות דשייכא בהו מעילה ונפקי לחולין וכפר אם עבר אימא בתחלה ניתי ת"ל קרבנו על חטאתו. ואיתא שם במשנה דאפילו הפריש על חלב שאכל היום לא יביאנו על חלב שאכל אתמול.

( ו ) שעיר ולא שעירת עזים:    היינו אפילו אם לא מצא שעיר אינו יכול להביא שעירה.
והלא דין:    דיביא שעירה ולזה אצטריך קרא למעוטי.
"ולא חילופה" -- לא גרסינן שהוא כתוב אחר כך.
שלא שוה וכו' לקרבן יום הכפורים:    שהוא מביא כשבה או שעירה וביום הכפורים מביאין שעיר לה' בשביל כלל ישראל.
שוה על כל המצות לקרבן מצוה יחידות:    (יחידות נקרא קרבן שהוא מביא על איסור ע"א שהוא כנגד יחידו של עולם) דבכל המצות מביא שעירה ואף על עבודה זרה מביא שעירה.
נשיא ששוה קרבנו וכו':    דגם הוא מביא שעיר.
אינו דין שישוה קרבנו וכו':    שיהיה יכול להביא שעירה אם לא ימצא שעיר.
ששוה קרבנו לקרבן יום הכפורים:    שעל חטאתו מביא פר כמו כהן גדול ביום הכפורים.
ולא שוה קרבנו על כל המצות כו':    דבעבודה זרה מייתי שעירה ובשאר מצות אינו יכול להתכפר בשעירה כדממעטינן לעיל (פרשה ג' פסקא ג').

( ז ) שאין מביא זה וזה מן הצאן:    וכיון שהם חלוקים בסוג דין הוא שלא יוכל להביא אם ירצה שעירה שהשינוי בהם רב שצריך להחליף פר בשעירה. תאמר בנשיא שקרבנו על כל המצות יש בו שיווי אחד ששניהם מן הצאן ואין חילוף ביניהם אלא מזכר לנקבה ולזה הוה אמינא שאם ירצה להביא שעירה על כל המצות יביא. להכי אתי קרא למעט זה.
ולא חלופין:    שאם החליף קרבנו דאחר אחר שהפרישו לא יקריב האחר ויליף מאומרו עזים דהוא יתר להורות שהשעיר עזים אשר הפריש לקרבנו הוא אשר יקריב ולא חליפין.
ולא נקבה:    דשעיר ולא שעירה הוה אמינא דהוא רק למצוה אבל בדיעבד כשר. קמ"ל לעיכובא. (קרבן אהרן). ודוחק. והגר"א הגיה דצריך לגרוס "ולא טומטום ואנדרוגינוס".

( ח ) השעיר:    יתירא הוא דהוי מצי למכתב "על ראשו".
לרבות שעיר נחשון:    שעיר חטאת שהביאו נחשון והוא הדין שאר נשיאים לסמיכה דמסתברא קאי בנשיא מרבה נשיא.
לרבות שעירי עכו"ם:    של צבור שטעונין סמיכה בזקנים.

( ט ) ולא תמורתו:    שאם המיר בו שעיר אחר אינו קרב לא על חטא אחר ולא על אותו חטא.
כשהוא אומר למטה:    בכבשה דיחיד.
ושחט אותה:    דמייתר נמי למעוטי.
ולא חלופה:    שאם הפריש חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואחר כך נמצאת הראשונה דמתכפר באיזה מהן שירצה והשניה קרויה חלופה של הנקרבת. ולקמן ריש פי"א מפיק זה מקרא אחרינא "יביאנה - אחת ולא שתים". ואפשר דהכא אגב גררא מיתני. והגר"א בהגהותיו לא גריס ליה כלל.
ולא ולדה:    שאם הפריש חטאת ונתעברה וילדה אין הולד קרב.
"ולא תמורתה" לא גרסינן דכבר אמעוט [הגר"א].
מכאן היה ר' שמעון אומר:    לאו דוקא דעיקרן מהלכה למשה מסיני היא.
הן מתות:    שמכניסן לכיפה ונועל דלת בפניהן ומתות ברעב.
שמתו בעליה:    דאין כפרה למתים.
ושכיפרו בעליה:    היינו חלופה דפרישית בסמוך.
ושעברה שנתה:    דבת שנתה בעינן דיליף משעירה דעכו"ם כדלקמן (פרק י' פסקא ב).
אי אתה יכול לומר וכו':    ר' שמעון שמעיה לר' יהודה דאמר חטאת צבור מתה (בפרק ב דתמורה דף ט"ו) וקאמר ליה ר' שמעון "אי אתה וכולי".
שאין הצבור מביאין נקבה:    כדתנן (שם יד, א) "קרבנות הצבור אין נוהגין אלא בזכרים".
שאין הצבור ממירין:    דקרבן צבור אין עושה תמורה כדלקמן בפרשת בחוקותי (פ"ד פסקא ד').
שכיפרו בעליה ושעברה שנתה:    דמצינן לאשכחינהו בצבור.
אמרת לאו:    ע"כ אית לן למימר דאינן מתות דילמד סתום מן המפורש.
סתומות:    שכיפרו בעליה ושעברה שנתה.
מפורשות:    ולד ותמורה ושמתו בעליה שמפורש לנו דאינן בצבור.
אף וכו' ביחיד דברים אמורים ולא בצבור:    דמדאורייתא חטאת צבור שכיפרו בעליה מקרב נמי קרבה על חטא אחר וכן בעברה שנתה תרעה עד שתסתאב ויביאו בדמיה חטאת אחרת אלא דרבנן גזור בה משום חטאת יחיד.

( י ) וכי מכאן:    צריך ללמד לשעיר נשיא בפ"ע והלא כל החטאות בכלל תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה וגו'.
ולמה יצא מעתה:    למכתב ביה צפון.
לקובעו:    לשנות עליו לעכב קיבועו בכך.

( יא ) אתה אומר לכך יצא:    לעכב.
או לא יצא:    לעכב ואם שחטו בדרום יהא כשר ולא איצריך הכא "במקום העולה" אלא למכתביה גבי "אותו" למדרש מניה מיעוטא -- אותו טעון צפון למצוה אבל יש לך חטאות אחרות שאין טעונות צפון כלל והקרא דכתיב "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" יהיה קאי רק על שעיר נשיא וכן בשעירה וכשבה דיחיד דלא אמעטו מ"אותו" דכתיב בשעיר נשיא דהא גלי בהו קרא בהדיא דטעונות צפון ואפקינהו מהך מיעוטא. והכי גרסינן:

אתה אומר לכך כו' אלא ללמד שאין טעון צפון אלא זו בלבד. ת"ל ושחט את החטאת במקום העולה -- לרבות כל וכולי [הגר"א].

תלמוד לומר ושחט את החטאת במקום וגו':    בשעירה דיחיד דלא צריך למכתב "החטאת" דהוה ליה לכתוב "אותה" אלא ללמד כל ששמו חטאת.