חפץ חיים על ספרא/ויקרא חובה/פרק יב
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק יב
עריכה( א ) בראיה שלא בידיעה: כגון שאמר לו מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני שראו זה אבל לא הודעתים אם הם מתנה או הלואה או פקדון ואמר לו הנתבע יבואו פלוני ופלוני ויעידו שמניתם לי בפניהם ואני פורע לך.
בידיעה ושלא בראיה: כגון שאמר לו מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני והלוה משיב יבואו פלוני ופלוני ויעידו ואני פורע לך.
רבי עקיבא אומר וכו': רבי עקיבא אינו חולק על דרשת ר"א או ר"י הגלילי רק הוסיף דאפילו בדבר של ממום יש שהוא פטור דהיינו שאינו של ממון רק תביעת קנס (שבועות לד, א). והגר"א גורס בכאן כגירסת הגמרא "תבעו ממון חייב, תבעו דבר אחר פטור".
( ב ) חייב כאן: קרבן בשבועת העדות.
וחייב בפקדון: קרבן על השבועה.
( ג ) קרובים כרחוקים פסולים ככשרים: שאם היה זה שהפקדון אצלו קרוב לבעל הפקדון או שהיה פסול לעדות חייב בשבועת הפקדון דלענין זה ליכא לפלוגי בקרוב ופסול מידי.
וחייב על כל אחת ואחת: כדתנן (שבועות לה, א) השביע עליו ה' פעמים וכפר חייב על כל אחת ואחת.
ושלא בפני בית דין: שאפילו כפר חוץ לבית דין נמי חייב דכתיב "וכחש בעמיתו" - כל דהו.
שלא עשה בו נשים וכו': כדלעיל פרשה ח' פסקא ה'.
ולא חייב אלא אחת: כדלקמן פסקא וי"ו ותנן לה בפרק שבועת העדות "השביע עליהם חמשה פעמים בפני בית דין וכפרו אינן חייבין אלא אחת".
בפני בית דין: שאינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין דכתיב "אם לא יגיד" - במקום שאילו היה מגיד היה מועיל וזו היא בבית דין דוקא.
לא אם אמרת בפקדון: היינו אי לא כתיב גזירה שוה דמסיים לבסוף ליכא למילף מדינא משום דאיכא למיפרך מה לפקדון.
שלא עשה בו את המושבע: מפי אחרים ולא ענה אמן.
כנשבע: מפי עצמו דגבי שבועת הפקדון "אשר ישבע עליו לשקר" כתיב דמשמע מושבע מפי עצמו אבל מפי אחרים אין לנו.
ואת המזיד כשוגג: דמזיד בשבועת הפקדון פטור דילפינן ממעילה. נאמר שבועת הפקדון "ומעלה מעל" ונאמר במעילה "כי תמעול מעל". מה להלן מזיד פטור אף כאן מזיד פטור.
שעשה בו את המושבע כנשבע: דבהדיא כתיב "ושמעה קול אלה" דהיינו מושבע מפי אחרים וכל שכן מפי עצמו דחייב.
ואת המזיד כשוגג: מדכתבה רחמנא לעדות גבי שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו ובכולן כתיב "ונעלם" ובשבועת העדות לא כתיב "ונעלם" לחייב על המזיד גם כן.
ולהלן: בשבועת הפקדון.
מה נפש כי תחטא אמור להלן: בפקדון ובתשומת יד וגזל ואבידה.
( ד ) תובע ממון ויש לו: זכות עליו לתבעו.
אף נפש וכו' ויש לו: יצא זה שהוא תובע ממון שאין לו בהן מדינה זכות שיכול לחזור בו.
( ה ) חוץ לבית דין: וכפרו על כל שבועה.
לא אמרתי וכו': דכיון דאהגדה קפיד קרא ע"כ במקום הראוי להגדה קאי.
זה בית דין: שאילו היה מגיד שם היה זה מתחייב ממון בעדותו לאפוקי כפירה שחוץ לבית דין שאפילו היה מגיד שם לא היה מועיל כלום.
( ו ) הכי גרסינן מכאן אמרו השביען בחוץ וכפרו ובאו לבית דין והודו פטורין בחוץ כולי
בחוץ: השביען והודו.
ובאו לבית דין וכפרו חייבין: כיון דכפירה בבית דין הוא.
השביע עליהן ה' פעמים: סיפא אצטריכא ליה.
כפרו: בבית דין.
חייבין על כל אחת ואחת: דכפירה אכולהו קיימא וילפינן מקרא דכתיב "והיה כי יאשם לאחת מאלה" לחייב על כל אחת ואחת.
הכי גריס הגר"א וכן הוא במשנה (דף לא:) השביע עליהן ה' פעמים בפני בית דין וכפרו אינן חייבין אלא אחת. אמר ר' שמעון מה טעם מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות. וה"פ: אינן חייבין אלא אחת אפילו שתקו וכפרו לבסוף, ולא אמרינן בזה דכפירה קיימא אכולהו כמו ברישא.
שאינן יכולין לחזור ולהודות: אילו כפרו בראשונה הואיל ובבית דין הם שוב לא היו ראוין להעיד שכבר הגידו שאינן יודעין לו עדות ושוב אינו חוזר ומגיד. הלכך אף על גב דלא כפרו אלא לבסוף כל השבועות היו לבטלה חוץ מן הראשונה שאם שתיקתן בראשונה כפירה היא שוב אינם ראויין להשביען ואם אינה כפירה הרי מושבעין ועומדין ומה זה שבועה על שבועה.
( ז ) כפרו שניהן כאחת: בתוך כדי דיבור.
הראשון חייב: אבל השני פטור שכיון שכפר הראשון שוב אין עד יחידי ראוי להגיד.
הכופר חייב: עיין שם בגמרא דף ל"ב.
שתיהן חייבות: עיין שם בגמרא.