ביאור - פרשתא ה

עריכה

(א) אלו נאמר וכו':    קאי אקרא (ויקרא, כז) "אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו", אלו נאמר "בכור אשר יבוכר לא יקדיש" ולא כתיב "איש אותו" ולא כתיב "בבהמה" הייתי אומר בכור אדם לא יקדיש שום דבר להקדש. והא דקאמר "אם שור אם שה לה' הוא" -- משם ואילך מיירי בבכור בהמה.
ת"ל אותו:    ללמד שעל בכור בהמה קאי.
עדיין אני אומר וכו':    דאכתי הוי אמרינן "אך בכור" אבכור אדם קאי, וה"ק אך בכור אדם, לאשר יבוכר לה' - דהיינו בכור בהמה, לא יקדיש אותו לקדושה אחרת, אבל אחרים יהיו מקדישין אותו לקדושה אחרת, דהיינו אותן שאינן בכור מותרין להקדיש בכור בהמה לקדושה אחרת להיות עולה או שלמים.
ת"ל בבהמה בבהמה עסקתי ולא באדם:    פי' לכך כתיב "בבהמה" דלא אצטריך, לגלוי דהאי קרא רק בבכור בהמה מיירי שאין שום אדם רשאי להקדישו לשאר קדושה.


(ב) מן הבטן:    שאפילו בעודו בבטן לא יוכל להקדישו לקדושה אחרת.
משיתבכר:    משיקדש ברחם אבל בבטן עדיין חולין הוא.
הכי גרסינן: מכאן אמרו מערימים על הבכור:    להפקיעו מכהן ולהפרישו לשלם בו חובתו, ובפרק ה' דתמורה מפרש כיצד מערימין על הבכור, מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר הוא עולה וילדה זכר הרי הוא עולה וכו' והטעם משום דבכור לא קדיש אלא מרחם, וכיון דמעיקרא בהיותו חול אקדשיה בקדושה אחריתא לא חיילא תו עליו קדושת בכורה.
מנין לא יקדיש אדם בכור:    היינו שלא יקדיש שום אדם את הבכור למזבח.
ת"ל לא יקדיש איש אותו:    היינו מדכתיב "איש אותו" מוכח דין זה וכנ"ל בריש הפרק.
הקדש עילוי:    לבדק הבית, והיינו להעלותו בדמים דפי טובת הנאה שיש לו בו שאומדים כמה אדם רוצה ליתן לבעה"ב בעליו של בכור זה כדי שיתן בכורו לבן בתו כהן, ואותו טובת הנאה יתן אותו לבדק הבית.
ת"ל זכר תקדיש:    היינו מה דכתיב בפרשת ראה "כל הבכור אשר יוולד בבקרך ובצאן הזכר תקדיש" -- הרי משמע דיכולין להקדישו ואהקדש עילוי קאי.
אחר שריבה הכתוב מיעט:    שכתוב אחר מרבה וכתוב אחד ממעט.
שהוא חל על הכל:    מפרש בתמורה (תמורה לא, א) אפילו בנסורת ובשיפויין ובעלין הנושרין שהוא הנביה והוא מלשון תנובה וכן במסכת עירובין (עירובין עט, א) ניב של תבן. אבל גיזברים שלקחו עצים למזבח אין מועלין לא בשפוי ולא בנביה, והכי איתא במעילה (מעילה יד, א) (ראב"ד).


(ג) מנין לכל הקדשים וכו':    בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית, כדתנן בסוף תמורה (משנה, תמורה ז, ג) אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותם מקדושה לקדושה, בקדשי בדק הבית שהקדישן למזבח לא עשה כלום, והוא הדין להיפך. ובקדשי מזבח גם כן אין משנין גם כן מקדושת עולה לשלמים ומשלמים לעולה וכיוצא בזה.
ת"ל בבהמה לא יקדיש איש אותו:    ואע"ג דמלת "בבהמה" כבר דריש בריש הפרק -- התם דריש מן המלה בעצמה שהיא יתרת, אבל הכא דריש הסמכיות ל"לא יקדיש", דהיה לו לומר "אשר יבוכר בבהמה לה'", אחר שמלת "בבהמה" ל"אשר יבוכר" קאי, ולא "לה' ". ושינה הכתוב הלשון כדי לסמוך "בבהמה" ל"לא יקדיש" לומר שכל הקדושות אשר יהיו בבהמה מכל מיני קדושה לא ישוב להקדישם ולשנות אותם מקדושתם. ופירוש הכתוב לה' בבהמה, ר"ל כל מה שיהיה קודש לה' בבהמה לא תקדישהו קדושה אחרת.


(ד) הקדש עילוי:    כגון אם אמר על עולה הרי זו לבדק הבית, מעלין אותה בדמים לפי הכח שיש לו בה ונותן לגיזבר כדתנן בערכין דף כ"ח (ערכין כח, א) "מחרים אדם את קדשיו, אם נדר נותן את דמיהן, ואם נדבה נותן את טובתה". כלומר אם בהמה זו היתה נדר, כגון דאמר הרי עלי עולה, והפריש זו לנדרו, כיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה נמצא שכולו שלו ונותן כל דמיה לחרם הכהן. והוא הדין נמי לבדק הבית אם התפיס קדשי מזבח לבדק הבית. ואם נדבה, דאם מתה אינו חייב באחריותן, נמצא שאין לו חלק בה אלא טובת הנאה, דרשאי ליטול דבר מועט מישראל חבירו כדי שיתן עולתו זה לבן בתו כהן להקריבה כדי שיטול את העור, וכפי אותה טובת הנאה יתן לבדק הבית.


(ה-ו):    ר' ישמעאל ור' עקיבא לא פליגי בענינינו, אלא דרבי עקיבא דריש ליה להקדש עילוי ממלת "אך" דכתיב "אך בכור אשר יבוכר וגו'", ובא למעט מה דכתיב בסיפא דקרא "לא יקדיש", לומר דלפעמים יכול להקדיש והיינו הקדש עילוי. ומלת "כל זכר תקדיש" דמיניה יליף ר' ישמעאל דריש ליה איהו לכדתניא "מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש", ופי' שאע"פ שהוא קדוש מאליו -- מצוה להקדישו.
ור' ישמעאל לא ס"ל דבר זה, דכיון דקדושתו מרחם א"צ להקדישו והאי קרא דר"ע מה דכתיב "אך בכור" מפיק ליה ר' ישמעאל למעוטי שאר ולדות קדשים שאף בבטן אינו יכול להקדישם לקדושה אחרת משום דקסבר ולדות קדשים ממעי עמן הם קדושים.


(ז) מנין לכל הקדשים שאין משנין וכו':    והדרש דר' ישמעאל ממה דכתיב "בבהמה" לא ס"ל, דהאי "בבהמה" מיבעי למאי דדרשינן לעיל בבהמה עסקתי, וסמיכות לא דריש, להכי יליף מאמרו "אם שור אם שה" דיתר הוא, דשור ושה בכלל בהמה הם, ולזה אמר דאתי לשאר קרבנות לומר דלא ישנה אותם מקדושתן.


(ח) ת"ל אך:    פי' דמיעוט אך דכתיב ברישא דקרא קאי על כל הפסוק דמיירי גם בשאר קדשים לפי דרשת ר"ע.


(ט) ואין תמורתו קריבה:    דמלת "לה' הוא" יתירא, ואתי למימר דהוא בעצמו שהוא הבכור יקרב לה' ואין תמורתו קריבה למזבח.