חפץ חיים על ספרא/בחקותי/פרק ח
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרק ח
עריכה(א) אלו עשרת השבטים שגלו למדי: דאילו על כלל ישראל הרי אמור "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", אלא על י' שבטים ואזיל לטעמיה דס"ל בפרק חלק (סנהדרין קי, ב) י' שבטים אינם עתידים לחזור, ועיי"ש שר' יהושע פליג עליו.
אין אובדן אלא גולה: חולקין על רבי עקיבא וס"ל כדעת ר' יהושע שם.
הרי אובדן ממש אמור: ולמה ליה למכתב "ואבדתם בגוים", אלא ע"כ ד"אבדתם" הוא רק גלות וכיון ד"אבדתם" הוא רק גלות אם כן אף על פי שאמר "ואכלה אתכם ארץ אויביכם" אין זה לשון כליון אלא כאכילת קשואין שאוכלין את אלו וימצאון אחרים תחתיהם.
(ב) אינו אומר ימקו: פירוש המלה מלמדנו התורת כהנים שהוא לשון המסה.
אלא בזמן שהם תופסים וכו': וזהו שאמר "ואף בעונות אבותם אתם" -- היינו שהעונות שעושים הם חוזרים בזה מעשה אבותיהם.
(ג) מיד אני חוזר ומרחם עליהם שנאמר והתודו וכו': והנה לא פירש הברייתא מה הוא הרחמים, והנה הקרבן אהרן פירש דהרחמים הוא דאף שמעלו בה' אף על פי כן מועיל להם הוידוי. והוא דוחק. והזית רענן פירש דדייק מדכתיב "והבאתי אותם בארץ אויביהם" דקשה כיון ששבו בתשובה למה יביאם בארץ אויביהם, אלא ה"ק כיון שיהפכו לבם לתשובה ויתודו -- אביא אותם בארץ אויביהם כדי שיחזרו תשובה במעשה והיינו דמסיים הכתוב "או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו את עונם", עכ"ל. ואם כן הרחמים הוא מה שמעורר הקב"ה על ידי סיבוביו להחזירם לתשובה כדי שירצו את עונם ויגאלו. וזהו באמת רחמים גדולים. והגר"א בהגהותיו משמע דמפרש גם כן כעין זה.
(ה) זו מדה טובה לישראל: אחר שאמר זה אחר שאמר הכתוב "והתודו" וע"כ דהוא לטובה שהוא יעוררם שם לתשובה על ידי נביאיו וכדמסיים.
(ו) הם מכניעים: צ"ל שהם.
(ז) ולמה נאמרו אבות אחורנית אלא אם אין מעשה אברהם כדאי וכו': מוקשה מאוד דהאו סותר לעצמו. והקרבן אהרן יישבו בדוחק גדול. והנכון כמו שהגיה הגר"א "אם אין מעשה יעקב כדאי מעשה יצחק כדאי ואם אין מעשה יצחק כדאי מעשה אברהם כדאי, וכדאי כל אחד ואחד". וכעין זה הוא גירסת רש"י בחומש. ועיין מה שכתבנו שם בהגהותיו.
(ח) כאילו הוא צבור על גבי המזבח: ולא שייך זכירה בדבר הנראה תמיד.
שלימה: שכל בניו היו כשרים.
(י) הכי גרסינן: והם לא עשו כן עמדו וגלו ממנה: .
הכי גרסינן: וכי ראש בראש פרע מהם מישראל, והלא לא פרע מהם אלא אחת ממאה שחטאו לפניו: וכן איתא באדרת אליהו "וכי ראש בראש" דלשון "יען וביען" משמע דגמול העונש בא בערך גודל החטא, לכן מתמה דהלא אינו כן. ועל זה משני דאין כונת הכתוב כן אלא להורות לנו דהעונש בא בשביל שמאסו במשפטים וגו' וזהו שאמר "יען במשפטי מאסו" שהם הדינין, "וביען" את "חוקותי געלה נפשם" אלו המדרשות שנראין כמין חוקים שאין מפורשין בתורה אלא הם קבלה מסיני (ראב"ד ור"ש).
(יא) של מדבר: היינו של עגל וכדומה.
של מלכי האמורי: מה שנדמו בפעולתם לשאר מלכי האומות.
לא מאסתים בימי אספסינוס וכו': פי' שכל אלו היו באים לכלותם ולא הניחם הקב"ה בידם.
(יב) שהברית כרותה לשבטים: פי' לשנים עשר בני יעקב שאף עמהם כרת הקב"ה ברית שלא יכלה זרעם כדכתיב (חבקוק, ב) "שבועות מטות אומר סלה". ומביא הברייתא ראיה לזה מן הכתוב בתורה.
(יג) זכה משה ליעשות שליח: סמך התנא על סוף המקרא "ביד משה".
מלמד שניתנה התורה הלכותיה ופירושיה וכו': זה אזיל לדעת ת"ק דס"ל ד"והתורות" היא מורה על תורה שבע"פ שהוא כולל כל אלו הדברים, ורבי עקיבא גם כן מודה לזה אלא דהוא נפיק זה מקרא אחרינא, עיין ברכות דף ה' ע"א (ברכות ה, א).