חפץ חיים על ספרא/אחרי מות/פרק ט


ביאור - פרק טעריכה

( א ) עולה מחוסר זמן בבעלים:    כגון דזב וזבה דעוף ודיולדת בהמה וקמסיים ע"ז "תלמוד לומר שור וכו'" והטעם דעדיף עולה מחטאת אף דגם עולה אין מתקבל בפנים לשם חוב כשהבעלים מחוסרי זמן מכל מקום כגון שראויין הבעלים להקריבן בפנים לשם נדבה חשיב מתקבל בפנים וחייב ככשוחטן בחוף אף כששוחטן לשם חוב.
ואשם נזיר וכו' ששחטן שלא לשמן:    פי' שהיו גם כן מחוסרי זמן בבעלים ואילו היה שוחטן לשמן בחוץ פטור דאינו מתקבל בפנים כשבעליו מחוסר זמן אבל כששחטן בחוץ שלא לשמן מרבינן מקרא לחיובא דאילו היה שוחטן בפנים שלא לשמן כשרים כדתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים (ואפילו כשהם מחוסרי זמן בבעלים דבלאו הכי לא עלו לבעלים) הלכך מקרי מתקבל בפנים (זבחים קיד, ב).
ולא לשולחיו:    דאין שליח לדבר עבירה.
דם שפך וכו':    דהוא יתירא לומר שהשופך חייב אם הוא אחד אבל שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין.


( ב ) והלא דין הוא:    שיהיו חייבין ולהכי אצטריך קרא למעטם.
ומה במקום וכו':    פי' במעלה שיש בו קולא שהמעלה להדיוט פטור משום העלאת חוץ דכתיב "לעשות אותו לה'" למעט העלאה להדיוט ועכ"ז החמיר בו הכתוב דחייב שנים שהעלו לה' כדלקמן אם כן השוחט דאחמיר ביה דהשוחט להדיוט חייב כדאיתא בזבחים (דף קח.) אינו דין שנחמיר וכו'.
ולא אנוס:    ד"ההוא" משמע שהוא בהוייתו בדעתו ולא אנוס או שוגג מאליו או מוטעה מאחרים.


( ג ) עד כאן הוא מדבר וכו':    כלומר עד המקרא הזה דלמען יביאו מדבר הענין העליון שענש כרת על שחיטת חוץ ועל העלאה בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות שהוא משהוקם המשכן דאילו הך שהוקדשו מעיקרא אי לא מרבה להו קרא בהדיא לאיסורא לא שמעינן להו.
שהרי ענשן אמור:    פי' מסתמא בהו משתעי והרי ענשן אמור כאן שענשן כרת.
פן תעלה עולותיך וגו':    וזביחה ילפינן מהעלאה בגזירה שוה הבאה הבאה דבשחיטה כתיב "לא הביאו" ובהעלאה "לא יביאנו" (תוספות שם).


( ד ) בשעת היתר הבמות:    קודם שהוקם המשכן והזהיר הכתוב שאף על פי שהיו מוקדשין כבר לא יקריבום בבמה לגבוה.
אשר הם זובחים:    משמע שהיו מוכנים לבוא בבמה ואמר הכתוב שמעתה יביאום לה'.
מלמד שכל הזובח בבמה:    בשעת איסור הבמות.


( ה ) מצות לא תעשה מנין:    בהנך דהוקדשו בשעת היתר הבמות.
תלמוד לומר ולא יזבחו עוד:    דמשמע מעכשיו אסורין ועד עכשיו מותרין (ואף על גב דקרא מסיים לשעירים אשר הם זונים אחריהם הוה מצי למכתב "ולא עוד את זבחיהם לשעירים" והוי קאי ארישא דקרא "והביאום לה' ולא עוד את זבחיהם לשעירים" ומדכתב "לא יזבחו"לאזהרת שחוטי חוץ אתי דסמיך לההיא פרשתא). ובגמרא מסיים הכי: "יכול יהיו חייבין כרת. תלמוד לומר חוקת עולם תהיה זאת להם, זאת להם ולא אחרת להם". פי' זאת העונש להם והוא עשה ולא תעשה שעוברים עליו, ואין אחרת שהוא עונש כרת עליהם. (ובעניננו הובאה זו המימרא בסוף הפרק בהלכה ט' ושייך לכאן וכ"כ הגר"א שם. ונראה דמשום זה העתיקו זה בסוף משום דדרש הדרשות כסדר על כל תיבה ותיבה).
הכי גרסינן ואיני יודע איזו קדשים (הגר"א):    פי' איני יודע הי נינהו קדשים דקרבין בבמה בשעת היתר הבמות דאסר הכתוב למקרבינהו בשעת הבמות.
תלמוד לומר שלמים:    דהוא יתר אלא שבא להודיענו איזו היו קרבים בשעת היתר הבמות.
תלמוד לומר זבחי:    ולא אמר "זבח שלמים" לרבות עולה דהוא נמי זבח הוא.


( ו ) תלמוד לומר אותם:    דמשמע אותם ולא אחרים.
אחר שריבה הכתוב מיעט:    לא נדע איזה מרבה ואיזה ממעט.
תלמוד לומר שלמים:    ממנו נדע איזה דבר הדומה לשלמים לרבות.
אף המנחות והנזירות:    דמנחות גם הם באים בנדר ונדבה ונזירות אף על גב דבמלאת נזרו הוו קרבנותיו עליו חובה מכל מקום קרינן להו נדר ונדבה כיון דעל ידי נדר בא החובה עליו.
עולה ושלמים בלבד:    דמנחה ממעטי רבנן מדכתיב "זבחי" -- זבחים ולא מנחות, ונזירות חובה הוא לדעתייהו דהוא לא התנדב אלו הקרבנות אלא אסר עצמו ביין ובתגלחת ומאיסור זה ממילא נתחייב בקרבנות אלו.


( ז ) זריקת כהן וכו':    דלא היה צריך עכשיו ללמדנו שצריך כהן לזריקה ולא שהמזבח פתח אוהל מועד ולא היותו לריח ניחוח שכל זה נתבאר בפרשת ויקרא אלא לשלול כל זה מהבמה כדמסיים.
אלא אפילו וכו' חייב:    בגמרא פריך יצא מיבעי ליה והיינו דיצא ידי חובתו בבמה בשעת היתר אפילו על הסלע ומשני דהכי קאמר לפיכך הואיל דבבמה בשעת היתר הבמות הויא הקטרה אפילו על הסלע אם כן בשעת איסורו אם העלה על הסלע חייב.
עד שיבנה כמין מזבח וכו':    טעמו מפרש בגמרא משום דכתיב "ויבן נח מזבח לה'", אלמא אפילו במת יחיד שהיא בחוץ אינה העלאה בלא מזבח. ור"מ דעתו דההוא לא היה אלא גובהה בעלמא שיהיה נוח להשתמש עליו ואינה לחובת מזבח.
ואין ריח ניחוח בבמה:    כדתנן (זבחים מו, א) לשם ו' דברים הזבח נזבח וקחשיב אחד מהם לשם ריח ולאפוקי אברים שצלאן ואח"כ העלן דאין בהם משום ריח ולזה אמר דבבמה לא חיישינן לזה.


( ח ) לבית עולמים:    לאפוקי דלא נימא דאסר הכתוב במה דוקא בזמן שיש אוהל מועד.

( ט ) תהיה בזמן הזה:    כר' יוחנן דאמר המעלה בחוץ בזה"ז חייב דסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא והויא לה ירושלים בית הבחירה ולפיכך גם עכשיו שעת איסור הבמות הוא.
זאת להם וכו':    עיין לעיל בביאורנו בהלכה ה' בד"ה תלמוד לומר.
שינהוג הדבר לדורות:    ואף דמרבינן מקודם אף בזמן הזה אי לא היה כתוב "לדורותיכם" הוה אמינא "תהיה" לרבות לדורות ולא הוי ידעינן בזמן הזה.