חפץ חיים/הלכות לשון הרע/ב יב

<< · חפץ חיים - הלכות לשון הרע · ב · יב · >>

לוח יומי: שנה פשוטה - ו' חשון, ה' אדר, ה' תמוז. שנה מעוברת - ו' חשון, ט"ו אדר א', כ"ה סיון.

עוֹד רָאִיתִי לִכְתֹּב דָּבָר אֶחָד בְּפֵרוּשׁ מִפְּנֵי שֶׁרָאִיתִי שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים מֻרְגָּלִין בָּזֶה, וְהוּא כְּשֶׁדּוֹרֵשׁ אֶחָד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אָסוּר עַל פִּי הַדִּין לְהַלְעִיג מִמֶּנּוּ וְלוֹמַר, שֶׁאֵין בִּדְרָשׁוֹתָיו מַמָּשׁ וְשֶׁאֵין מַה לִּשְׁמֹעַ, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, רָאִינוּ שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים פְּרוּצִּין בָּזֶה, וְלֹא יַחְשְׁבוּ הַלַּעַג הַזֶּה לְאִסוּר כְּלָל, וְעַל פִּי הַדִּין הוּא לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה, שֶׁעַל יְדֵי דִּבּוּר כָּזֶה מָצּוּי הוּא שֶׁגּוֹרֵם הֶזֵּק לַחֲבֵרוֹ בְּמָמוֹנוֹ וְכַמָּה פְּעָמִים צַעַר וּבִיּוּשׁ גַּם כֵּן, כִּי לוּ יְהִי שֶׁהוּא דְּבַר אֱמֶת, הֲלֹא לָשׁוֹן הָרָע אָסוּר אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, כִּי מַה תּוֹעֶלֶת מְכַוֵּן הַמַּלְעִיג וּמִתְלוֹצֵּץ אַחַר זֶה בְּלֵיצָּנוּתוֹ *, כִּי אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא, אַדְּרַבָּה, צָרִיךְ לְיַעֵץ לוֹ אַחַר כָּךְ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְּמוֹ וּלְהַעֲרִיךְ לְפָנָיו, שֶׁיֹּאמַר בָּאֳפָנִים אֲחֵרִים, שֶׁבְּאֹפֶן זֶה שֶׁהוּא אוֹמֵר עַתָּה, אֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָּעִים, וּבְעֵצָּה זוֹ הָיָה מְּקַיֵּם גַּם כֵּן "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", וְעַל כָּל פָּנִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי זֶה לְלַעַג בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, (כה) וְלֹא מְהַנֵּי בָּזֶה הֶתֵּרָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא ** כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְתִּי הֵיטֵב בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים.

(הגהה) ודע אחי דכל זה הוא אפלו היו כל דברי המלעיג אמת, אף על פי כן אסור להטעים את הדבר לפני השומע כדי לגנות לזה, וכאשר תחשב היטב, תמצא שהמלעיג מערב גם כן הרבה שקרים בהתולו, כי הרבה פעמים מצוי הוא שהמלעיגין, כשפותחין פיהם להלעיג מהדרשן, אומרים שהדרשן בעצמו אינו יודע מה הוא מדבר והוא מתעתע בדבריו, וכיוצא בהתולים וליצנות, אשר מבעיתים את לב שומעיהן.

(ויותר מזה, שמוציאין לעז עליו ואומרים, שכל הדרשה שהוא דורש אין כונתו, רק בשביל הנאת עצמו ובאמת לא כן הדבר, כי אפלו אם נאמר, שאם לא דחקהו הכרח ביתו, לא היה נוסע מביתו כדי להוכיח, אבל מכל מקום מנין להמלעיג לומר שאין כונתו רק בשביל עצמו? דלמא, בשעה שהוא דורש, מכון העקר שהעולם ישמעו דברי מוסר ויראת ה', רק שרצונו גם כן שהעולם יספיקו אותו, כמו שמצינו במאמרי חז"ל, שמחיבין אנו להחזיק תופשי התורה בכל יכלתנו, ובמחשבה כזו הוא נחשב לצדיק גמור, כמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא (דף י':): האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור, וכעין זה בבבא מציעא (דף פ"ב) במלוה צריך למשכון, מר סבר מצוה קעביד (עשה) שהלוה, ומר סבר שלהנאתו מתכון, ואין כאן מצוה, וידוע דהלכה כר' עקיבא מחברו. רק שצריך לזהר, שמאיזה סבה שיתהוה אחר כך לבנו, חס ושלום, או בעניננו, שלא יספיקו לו אנשי העיר, לא יתחרט אחר כך למפרע על המצוה של צדקה או הוכחה שלו, ועין בתוספות פסחים (דף ח': דבור המתחיל "שיזכה"), ועל פי אמת נצטוינו דבר זה בתורה לדונו לכף זכות, שזה הוא כונתו כמה דכתיב: "בצדק תשפט עמיתך").

ועל פי הרב, הלעג הזה הוא מצוי באותן האנשים, שאין להם יראת ה' על פניהם, ולכך כששומעין דברי מוסר והוכחה על ההתרשלות משמירת התורה, שהוא נגד רצונם, כמו שנאמר: "לא יאהב לץ הוכח לו", רואין למצא פגם בהמוכיח ובאמת, כבר אמרו חז"ל בקדושין בפרק עשרה יוחסין: כל הפוסל במומו פוסל, ובפרט שהרבה פעמים מצוי שאין ממה להלעיג, כי באמת כמה פעמים תלוי הדרשה לפי רצון השומע, כי יש אנשים שרצונם ותשוקתם הוא רק לפרוש חדש בפסוקים, ויש לחקירה, ויש למשלים, ועתה נחזה, וכי אם הדרשה שלו איננה לפי תשוקתו, ראוי לומר עליו שאין בדבריו ממש, הלא זה הוא שקר גמור?.

ובפרט מה שמצוי, בעונותינו הרבים, שהוא מדבר רק מתוך שנאה, כגון, שיש לו שנאה על הרב שבעיר, שלא זכה אצלו בדין, או שהרב הוא מן האנשים השלמים מאד ביראת אלהים ובמצותיו, ומטבע אלו הלצים ובעלי הלשון לשנא את אלו האנשים בתכלית השנאה, עבור שיודעין שאין מסכימין לדבריהן ופעלותיהן המגנות, ודרך אנשים כאלו, כששומעין אחר כך להרב שדורש בבית הכנסת, גם הם רצים לשמע, וכונתם להרע כדי לגנותו אחר כך. כי כשהרב דורש דרשה גדולה בהרבה דברים, ויש מהן הרבה דברים טובים ומועילים מאד, כגון, שהוא מזרז את העם ליראת ה' ושמירת התורה, ודברים אחרים למטה מזה, כדרך של הדרשנים, זה האיש השונא לא יאמר עליו האמת, שזה הדבר שדרש הוא טוב מאד, וזה הוא גרוע מזה, רק יאמר הכל בדרך כלל, שאין ממש בדבריו. היש לשון הרע ושקר גדול מזה?; ויותר מזה, שבעת מרוצתו לבית הכנסת לשמע, איננו מתכון, רק לתפסו באיזה דבר, כדי שיהיה לו אחר כך במה להלעיג ולהתלוצץ מהרב, אף שהוא טועה בדמיונו, שהוא חושב שלא יודעו רעיונותיו לעין כל, אבל באמת לא כן הוא, כי לעתיד לבוא יתגלה גנות רעיונותיו לעין כל, כמו שכתוב: "סוף דבר הכל נשמע", ותרגם בתרגום: כי לבסוף יתגלה לעין הכל, ואז אוי ואבוי יהיה לאיש הזה עבור הליכתו לבית הכנסת ועבור שמיעתו ועבור הלישנא בישא שהוא מדבר אחר זה. כי באמת מצינו באבות (פרק ה): ארבע מדות בהולכי בית המדרש: הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו; עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו וכו'. והכא הוא מהפך להפך, שמתחלה עון הליכה בידו ואחר כך עון מעשה בידו, כי התורה הקדושה צותה: "לא תלך רכיל בעמך", להורות לנו שגם על הליכה יש אסור, לבד עון הרכילות בעצמו, כמו שמבאר בשל"ה.

ועל איש כזה שיך מאמר חז"ל: המקדים רגליו לדבר עברה מקדימין לו מלאך המות. כי איש כזה, לבד שהוא מקדים רגליו לדבר בהליכתו לבית הכנסת, כדי שיהיה לו אחר כך ממה להלעיג, תראהו גם כן שתכף אחר הדרשה בעת אמירת הקדיש וענית אמן יהא שמיה רבה, שעל זה העולם קים, כמו שאמרו חז"ל בסוטה: על מה העולם קים? א"אמן יהא שמיה רבה" דאגדתא, הוא לא יחוש לזה כלל, ותכף רץ אל חבריו, אשר הוא מכירם מכבר, שגם הם יסכימו עמו לבזות להרב, ויתחבר עמם בליצנות והתולים להלעיג מהדרשה: זה בנסח של ליצנות, וזה בנסח זה. וכמה פעמים יארע שמחמת זה אין שומעים גם כן לברכות של הש"ץ.

והנה אם נבוא לחשב האסורין שעבר הוא והשומעין לדבריו אין להם שעור. וכאשר תדקדק, תמצא בהם כל הלאוין והעשין המבארין לעיל בפתיחה, עין שם. ובאיש כזה מצויין הן כל השלש כתות שאמרו חז"ל: כת שקרים, כת לצים, כת מספרי לשון הרע. וביותר, שהוא מונע את הרבים מעבודת ה' בזה, כי על ידי שהוא משפיל את כבוד הרב, לא יהיו דבריו נשמעין אחר כך לאנשי העיר כשיצום על עניני התורה והמצות. ה' ישמרנו מאיש כזה ומחבריו, השומעין לדברי הלץ ובעל לשון הרע הזה ושותקין, כמו שאמרו חז"ל: כל המתלוצץ יסורין באין עליו, ואף השומע ושותק נענש. ועין לקמן בכלל ח', שם בארנו היטב את גדל היסורין של מבזה תלמיד חכם. (הגהה)

(כה) ולא מהני בזה. דענין כזה החוש מעיד דתלוי לפי רצון השומע על פי הרוב כמו שכתבתי בהג"ה, דבאמת אינו מצוי אפילו דרשה אחת שכולם יסכימו בהסכמה אחת לטוב או לרע רק זה אומר בכה וזה בכה, ואם כן מה שייך בזה לומר דבלאו הכי יתגלה לבסוף, דכמו שיש שלשה שמגנין ויתגלה על ידם לגנות כן בודאי יש גם כן כנגדן שמשבחין ויתגלה על ידם גם כן לטוב ומה שייך בזה התירא דאפי תלתא, ולבר מן דין לא שייך בזה אפי תלתא דהלא כתבנו לעיל שחס ושלום להוסיף אפילו תיבה אחת לגנאי יותר מכפי שעתיד להתגלות, ואם כן מניין הוא יודע בענין זה שגם חבירו יכלול בדרך כלל על כל הדרשה כולה ויאמר שקר כמותו שאין בדבריו ממש אולי יאמר האמת שדבר זה הוא טוב וזה איננו טוב, כי באמת כמעט אינו מצוי הוא שכל הדרשה כולה לא יהיה בה מה לשמוע, ועוד דהיכא שמתכוין להטעים את הדבר כדי לגנות את חבירו הלא אסור בכל אופן וכמו שכתבנו לעיל בס"ט. (באר מים חיים)

• • אם לא שנתערב בהדרשה ענינים של אפיקורסות, חס ושלום, ובאיש כזה אין אנו מדברים, ועין לקמן בכלל ח, סעיף ד.(הגהה)