חסד לאברהם/מעין ה/נהר לא
נהר לא - לבאר סוד האבילות:
עריכהדע כי האדם יש לו נשמה פנימית ומקיף, והמקיף היא סוד הצלם. ודע כי שלשים יום קודם שימות האדם מסתלקים ממנו בחינת המקיפים בסוד ונסו הצללים וגו', ובעת פטירת האדם אז חוזרים כולם ביחד בו כדי שכולם יסבלו כח המיתה ועונשה. ודע כי במות האדם הנשמה והרוח הולכים עם המקיפים שלהם למקום הראוי להם, והנפש עם הז' מקיפים שלה שהם ל"מ של צלם [נשארים בבית האבל], כי יש צלם לנפש, וצלם לרוח ולנשמה וחיה וגו', והנה הצלם של נפש נחלק לפנימי וחיצון, והפנימי שהוא הצ' דצלם, הוא ההולך עם הגוף אל הקבר בסוד ונפשו עליו תאבל, והיינו סוד פנימי של נפש, אך הז' מקיפים של הנפש שהם ל"ם דצלם, אלו נשארים בבית האבל כי אינם יכולים להפריד כ"כ מהמקום שנפטר בו, וזמש"ל כי נפש המת באה כל ז' ימי אבילות אל בית האבל, והוא סוד המקיפים של הנפש, ואמנם הם הולכים ובאים כי הם רוצים להיות בבית שמת בו, גם רוצה להשתתף עם הנפש הפנימי שלו, ולכן הולכת אל הקבר וחוזרת אל הבית:
ודע כי בכל יום מז' ימי אבילות מסתלק מקיף א' מן הז' ונשאר דבק עם הנפש, וכן עושים עד ז' ימי אבילות, ואז נשלמו כולם להסתלק ומתקשרים עם הנפש בקבר, ולכן תקנו ז' ימי האבילות שעדיין הנפש בבית האבל. ודע כי כאשר עדיין היו המקיפים בבית אז היו הקליפות אחוזות מאד בנפש המת, כי במקיף אין להם אחיזה, ובכל יום מסתלק כח קליפה א' עד כלות ז' ימים ואין נשאר שם רק מה שהכרחי לישאר בעוד הבשר קיים, וזהו סיבת עונש המת באלו הז' ימים כי אין המקיף שומר את הפנימי. גם טומאת המת הוא לטעם זה, כי יש אחיזה אל החיצונים עמו מאד ואח"כ מתמעט. ודע כי מה שמתחיל מחלק המקיף לילך לקבר הוא ל' של צלם, יום א' דעת, יום ב' בינה, יום ג' חכמה, ואז בג' ימים הראשונים עיקר דינו של מת בקבר כנודע, ומשם ואילך שהולך בחינת מ' של צלם אז מתמעטים הדינים:
ודע כי מנהג האשכנזים שלא לעשות ציון על הקבר רק אחר ז' ימי אבילות, וטוב המנהג כי הלא בנין הציון ההוא לתת כח אל המקיף לעמוד שם, אם יבניהו קודם שיבא שם המקיף נמצא שאנו נותנים כח אל הטומאה האחוזה במת שישרה שם ולא תלך משם, דוגמת הבונה בית ולא הזכיר את השם הרוח מסאבא שריא בגוויה, אך אחר שבא כל המקיף אז מצוה לעשות ציון להכין כסא אל המקיף. ודע כי סוד קבורת המת, צריך שיכוון שיתעכל אותו הזוהמא שנתערבו בחטא אדם הראשון, ושתתעכל בקרקע וישאר נקי. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה:
וצלם לרוח ולנשמה וחיה וגו', והנה הצלם של נפש נחלק לפנימי וחיצון, והפנימי שהוא הצ' דצלם, הוא ההולך עם הגוף אל הקבר בסוד ונפשו עליו תאבל, והיינו סוד פנימי של נפש, אך הז' מקיפים של הנפש שהם ל"ם דצלם, אלו נשארים בבית האבל כי אינם יכולים להפריד כ"כ מהמקום שנפטר בו, וזהו משרז"ל כי נפש המת באה כל ז' ימי אבילות אל בית האבל, והוא סוד המקיפים של הנפש, ואמנם הם הולכים ובאים כי הם רוצים להיות בבית שמת בו, גם רוצים להשתתף עם הנפש הפנימי שלו, ולכן הולכת אל הקבר וחוזרת אל הבית:
ודע כי בכל יום מז' ימי אבילות מסתלק מקיף א' מן הז' ונשאר דבק עם הנפש, וכן עושים עד ז' ימי אבילות, ואז נשלמו כולם להסתלק ומתקשרים עם הנפש בקבר, ולכן תקנו ז' ימי האבילות שעדיין הנפש בבית האבל. ודע כי כאשר עדיין היו המקיפים בבית אז היו הקליפות אחוזות מאד בנפש המת, כי במקיף אין להם אחיזה, ובכל יום מסתלק כח קליפה א' עד כלות ז' ימים ואין נשאר שם רק מה שהכרחי לישאר בעוד הבשר קיים, וזהו סיבת עונש המת באלו הז' ימים כי אין המקיף שומר את הפנימי. גם טומאת המת הוא לטעם זה, כי יש אחיזה אל החיצונים עמו מאד ואח"כ מתמעט. ודע כי מה שמתחיל מחלק המקיף לילך לקבר הוא ל' של צלם, יום א' דעת, יום ב' בינה, יום ג' חכמה, ואז בג' ימים הראשונים עיקר דינו של מת בקבר כנודע, ומשם ואילך שהולך בחינת מ' של צלם אז מתמעטים הדינים:
ודע כי מנהג האשכנזים שלא לעשות ציון על הקבר רק אחר ז' ימי אבילות, וטוב המנהג כי הלא בנין הציון ההוא לתת כח אל המקיף לעמוד שם, אם יבניהו קודם שיבא שם המקיף נמצא שאנו נותנים כח אל הטומאה האחוזה במת שישרה שם ולא תלך משם, דוגמת הבונה בית ולא הזכיר את השם הרוח מסאבא שריא בגוויה, אך אחר שבא כל המקיף אז מצוה לעשות ציון להכין כסא אל המקיף. ודע כי סוד קבורת המת, צריך שיכוון שיתעכל אותו הזוהמא שנתערבו בחטא אדם הראשון, ושתתעכל בקרקע וישאר נקי. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה: