חסד לאברהם/מעין ה/נהר כט

נהר כט - לבאר סוד המיתה, והגלות, והמטר:

הענין שאם לא חטא אדם הראשון, שאכל מעץ הדעת טוב ורע שהיה מעורב, והיה הזיווג העליון נעשה בליל שבת היה מתפרד הטוב מהרע לגמרי, והיה הטוב מתברר למעלה והרע יורד למטה, וכיון שהוא חטא נשארו מעורבים ונפלו מניצוצות הקדושה בתוך הקליפה, והנה כל מעשה המצות אשר נעשה כל ימי חיינו וגם המיתה, הכל לצורך בירורים הללו, ואחר שיושלמו כל הבירורים אז יבא משיח בעזה"י. וזהו ענין המטר שיורד מלמעלה וגורם להוציא את הצמחים, כי מי נתן אותם הצמחים שיוצאים מן העפר העכור הזה, אלא הם ניצוצי הקדושה המעורבים בתוך הקליפה ויוצאים לחוץ:

והנה ענין הבירור הוא כי יורד אור עליון מן הקדושה של מעלה ואז הניצוצות של הקדושה אשר בעמקי הקליפות עולים לקראת האור היורד ומתדבקים ועולים ומתבררים, והנה המטר הוא אור העליון היורד מלמעלה שהם מים דכורין וכנגדם עולים המים נוקבין שהם הניצוצות כאמור, וזה אומר' אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולות מלמטה, משום שניצוצות אלו שהם מן הקדושה והם אסורים בכבלי ברזל בעמקי הקליפות, והם מתאוים בעצמם וחושקים לעלות אל מקורם ואין לאל ידם עד שיהיה להם סיוע מן העליונים, ואז עולות בחשק גדול טפיים כנגד טיפה אחת, ולהיות כל טובותינו תלויה בזה הבירור, כי כשיושלם יבא משיח צדקינו בעזה"י, והבירור תלוי במטר לכן לא נזכר עונש גדול בתורה כמו מניעת המטר, והשכר היותר גדול ונתתי מטר ארצכם, משום דבמטר תלוי ביאת המשיח, וזה שאמרו רז"ל גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות, כי מה שייכות לזה עם זה, אלא קיבוץ גליות עצמו הוא קיבוץ כל הניצוצים הללו שהם שבויים בגלות, ולכן גדול יום הגשמים כי הוא הקיבוץ גליות עצמו, וז"ס שובה י"י את שביתנו כאפיקים בנגב וגו', והנה עיקר הבירור תלוי במצות הנוהגות בארץ, כשהאדם חורש בשור וחמור, או זורע כלאים, גורם שתוציא הארץ גם כן מעורב טומאה וקדושה, ואין זו הכוונה, וכשהם שומרים המצות אז מתברכת הקדושה בפני עצמה, וזהו לעבדה ולשמרה אלו מצות עשה:

והנה כמו שיש באדם בחינות בנשמתם, יש אדם שכל מעשיו טובים ומדותיו טובים, והוא כשיש לאדם נשמה משורש טוב, ומחמת זכותו בא לו נשמת צדיק לסייעו והוא מקיף עליו, הרי זה טוב בכל. ויש בהיפך הכל רע במעשיו ובמדותיו, מצד נשמתו, ומצד הקליפה החופפת עליו. ויש רע במעשיו, ובמדותיו טוב, וזה שעיקר נשמתו מן הקליפה אלא לסיבת איזה זכות שעשה בא אליו שום נשמת צדיק כדי לתקן אותו, ולזה מעשיו רעים מצד נשמתו, ונשמת הצדיק החופפת עליו גורמות לו מדות טובות. ויש טוב במעשיו, ורע במדותיו, ולזה כשיש לאדם שורש נשמה טהורה הרי מעשיו טובים מחמת נשמתו טהורה, ומחמת שום עון בא אליה איזה נשמה מן הקליפה שהיא חופפת עליו וגורם לו להיות מדות רעות:

וכנגד אלו יש באילנות, כי התאנה היא כנגד מה שנתברר שהכל טוב. ואילן סרק הכל רע שהכל קליפה. ויש אילנות שהפרי שהוא המוח הוא מלגאו, והקליפה חופפת עליו מבחוץ, כגון אגוזים ורמונים, וכנגדם בקליפה שלקחה ניצוץ הקדושה בתוכה לחיות אליה, והיא חופפת עליה כקליפה אל המוח. ויש אילנות כגון זתים ותמרים שהמוח מלבר והקליפה מבפנים, שהוא הגרעין בתוך הענבים וכיוצא, והוא כנגד זה בקליפה, כשניצוץ הקדושה שנפלה לשם היתה גדולה ולא יכלה הקליפה לסבול כל אותו האור בקרבה נכנסה הקליפה תוך הקדושה ונעשה הקדושה מקיף, והוא כמו הרשע הבא אליו נשמת צדיק לתקן אותו. ועיין מה שכתבנו בעין גדי נהר ז' בס"ד:

והנה העובד ע"ז דוחה מעליו כל הקדושה ונשאר קליפה, ולזה נקרא צואה, צא תאמר לו שכולו פסולת. והנה כשנפלו ניצוצות הקדושה בכל הבריות, יש מהם שנפלו בבחינת הדומם, ולפי שהם ז' מלכים שנפלו לזה יש ז' מיני מתכת, זהב וכסף חסד וגבורה, נחשת ת"ת, בדיל נצח, עופרת הוד, כסף חי הוא יסוד ולכן נקרא חי, ברזל מלכות, וזהו שגם הדומם הוא גדל מפני ניצוצי הקדושה שבקרבו. וכן נפלו בצומח ולכן יש בחינות באילנות כנזכר. וכן נפלו בע' אומות, ולהיות עיקר אחיזתם כשהטיל נחש הזוהמא בחוה ע"י היסוד שלו, לכך במצרים שהיא ערות הארץ שם נתערבו הרבה מהניצוצות, ע"כ גלו ישראל שם וגם השכינה עמהם, להעלות אותם הניצוצות אשר שם, ולכך הוצרך הוא בכבודו ובעצמו לכנוס בתוך גילולי מצרים ולהוציא הקדושה, כי יש קליפה קשה שאפילו המלאך אם יהיה שם אפשר שמתאחז בו הקליפה, ולכך הוצרך אני ולא מלאך, וע"כ נצטוו ישראל לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, כי כבר נתברר כל הקדושה כשיצאו ישראל משם אחר שיצאו בפרהסיא יצאו כל הניצוצות משם, אמנם בבבל שיצאו במטמוניות עדיין נשארו שם:

וע"כ נגזר על ישראל שישתעבדו בהם הע' אומות כולם להוציא כל הניצוצות שנפלו בכל אומה ואומה, ואמרו רז"ל שאם יהודי א' נשבה בין הגוים ביד אומה אחת, כיון שגלה שם אותו יהודי דיו והרי מעלה עליו כאלו נשתעבדו שם כל ישראל, כי די באותו יהודי לעלות מה שנפל שם, כי כפי המועט שנפל באותה אומה תספיק ביהודי א', ולזה הוצרכו ישראל להתפזר בכל ד' רוחות העולם להעלות הכל. והנה כל הבירור שהאדם עושה בחייו הוא במעשה המצות ובאכילתו, אבל במותו כשיוצאת נשמת הצדיק מן הגוף כי אז הנשמה היא בלי לבוש הגוף הגשמי, כי אז אין אחיזה לחיצון בנשמה ואז היא נכנסת בתוכם ומשברת הקליפות ומלקטת כמה ניצוצות הכל כפי כח הצדיק שמת, ומעלה אז בשעת מותו יותר מכל מה שהעלה בחייו, וזה מה שאמרו חז"ל גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, נמצא שהצדיק מתנקם ממלאך המות מיד, וזהו עת אשר ישלוט האדם באדם לרע לו, ר"ל האדם הבליעל באדם הצדיק, לרע לו, ודאי לבליעל, כי לוקח לו הקדושה ונשאר מת, וזהו 'האדם 'באדם 'לרע ר"ת 'בלע 'המות 'לנצח, וע"כ הצדיקים עוברים בגיהנם להעלות הניצוצות אשר שם, כי שם דירת הקליפות, וזהו עוברי בעמק הבכא וגו'. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה: