חסד לאברהם/מעין ד/נהר כז

נהר כז - בענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר:

הנה הענין חמריה דר' פנחס הוא ענין מתמיה, וכי הבהמה היא בת עונשין כנראה מן הזוהר שהיו מענישין אותה על שעמדה במקום בלתי טהור, וכן שאר עניינים כנזכר בזוהר. האמנם מזה יתבאר סוד הגלגול כי לסבת הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, מלבישים הנפש בחיה ובבהמה, פעמים טמאה ופעמים טהורה, ובעוף, ובכל החי מכל בשר, הכל לפי העון, ותתלבש שם עד ירצה עונה. ולפעמים לא יספיק זה אלא יגזר עליה מיתת עצמה, אם ישרה בעיני בוראה תהיה בהמה לקרבן, ואם לאו לאכילה, ואם לאו נבלה לכלבים, ואם לאו בגמל וחמור, ואם לאו במיתה קשה אפילו בחמור או בכלב, הכל לפי הענין, וזה היה כח חמורו של ר' פנחס, וזכה שם להטהר קצת ומענישים הנפש ההיא כראוי לה, והנפש המתלבשת בבהמה ישיג ויראה כשד מן השדים, מפני שאין קשרה בחומר הבהמה כקשר הנפש בגוף האדם, והוא ענין גלגול ועבור, באדם תתגלגל, ובבהמה תתעבר, ויש לה פירוד מהחומר קצת ושם מצטערת צער גדול לא ישוער לאדם:

אמנם האלקי האר"י זלה"ה כתב, וזה לשונו, והנה אדם הראשון היה מבורר בו בחינות הנשמות עד שחטא וחזרו לרדת, גם כאשר קרא שמות לכל הבהמה ולכל החיה, ולא מצינו שקרא שמות לדומם ולצומח, והענין כי בירר והעלה כל בחינת הבהמות ותיקנם וזהו קריאת השמות, אך לדומם ולצומח לא תיקן הכל ולכן נאסר באכילת בשר, ולא הותר לו רק ירק עשב לבד, לפי שכוונת האכילה היא בירור הקדושה שיש באותו בעל חי או דומם וכו', כפי מה שהוא ומתברר ונתקן על ידי האכילה, ולפי שכבר ביררם אדם הראשון לכן נאסר באכילתם כי כבר נתקן מה שהיה מספיק להם, ועם היות כשאכל אדם הראשון מעץ הדעת גם כל בעלי חיים חטאו ואכלו ממנו ונתקלקלו, עכ"ז על ידי קרבן שהקריב אדם הראשון חזרו ונתקנו מה שאין כן בדומם:

והנה מה שבירר אז אדם היה שביררם כפי מה שראוי להם במדריגותם לגמרי, אך אחר שחטא חזרו לעמקי הקליפות, ואנו צריכים לבררם כדי להעלות ניצוצי הקדושה אל מקומם. והנה אחר כך בזמן המבול נתקלקלו בסוד כי השחית כל בשר אפילו בהמה חיה ועוף נזקקו לשאינו מינן, ולכך משם ואילך הותרה אכילת הבשר לאכול לנח ולבניו כדי לתקנם. והנה בזמן שהיה בית המקדש קיים היו הכל נתקנים על ידי מה שהיה נקרב על גבי המזבח, כי האדם היה נתקן על ידי התשובה והוידו, בשעת הקרבן, ובעל חי נתקן בסוד הקרבן עצמו, והצומח על ידי הנסכים והמנחות, והדומם על ידי המלח בסוד על כל קרבנך תקריב מלח, אמנם עתה אין בנו כח לבררם ברור גמור כמו אדם הראשון וכמו זמן בית המקדש, ועם היות שאנו רואים כי חוזר להיות חלק אדם עצמו באכול אותו, עם כל זה האמת הוא כי כך הוא הענין שחוזרת אותה הבהמה להיות חלק אבר מן האדם עצמו, אך יותר מעולים היו הבהמות של ששת ימי בראשית מן האדם אשר עתה, ולכן יותר היה מה שברר אדם הראשון בהיותם בהמות ממה שאנו מבררים עתה, אף על פי שנעשים חלק אדם ממש, וזה סוד חמורו של ר' פנחס בן יאיר, כי היה במדריגת הבהמות של ששת ימי בראשית, ולכן היו אפילו האמוראים אומרים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר:

ודע כי הבהמות טמאות אין כח באדם לברר קדושה מהם כלל ולכן נאסרו באכילה, אך הטהורים אנו יכולים לבררם, ואדרבה האוכל בהמה טמאה או עוף וכיוצא אדרבה תתאחז הטומאה ההיא באדם עצמו ויאבד הקדושה אשר בו. אך חמורו של רבי בן יאיר לא נתברר על ידי אכילה רק נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן, גם נתקן על ידי ר' פנחס שלא על ידי אכילה ועלה לאותו מדריגה. ואמנם אין כח לברר רק תלמיד חכם ולכן עם הארץ אסור לאכול בשר, כי אדרבא יסתלק ממנו אותו מעט הקדושה אשר בו וימשך אחר הבהמה כי אין בו כח לברר, ואמנם נשארו עדיין מששת ימי בראשית מציאות בהמות בהררי אלף כי אלו לא יוכלו אז להתברר לגמרי כמו השאר, רק נשארו בבחינות מה שאנו מבררין עתה על ידי האכילה, ולכן אלו מזומנים לאכילת הצדיקים לעתיד לבא ואז על ידי אכילה ההיא יתבררו לגמרי, וכל זה הוא בירור הבהמות עצמן. אך יש בחינה אחרת והיא נשמת האדם עצמו המתגלגלים בבהמות או בדומם או בצומח לפי רשעתם, ולכן תהיה כוונת אדם בעת אכילתו לברר הקדושה אשר באכילה ההיא, ע"ד שבארנו בס"ד בספר מעשה חושב ע"ש. וזמש"ל: