חסד לאברהם/מעין ב/נהר סד

נהר סד - לבאר ענין הזיווג:

להיות המצוה העקרית בכל המצות מצות פריה ורביה עד שהיא קודמת לכל המצות שבתורה, שהיא ראשונה במצות עד שהיא בפרשת בראשית דכתיב ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ, עד שענין המעשה הזה היה רצון הבורא גם לעופות ולדגים כדכתיב בהם ויברך אותם אלהים ויאמר להם לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ, וכן בפרשת נח כתיב כל החיה אשר אתך מכל בשר בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ היצא אתך ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ, עד שבא האזהרה שלא לסרס אפילו כלב כדכתיב ובארצכם לא תעשו, עד שאפילו הגוים מצווים בזה כדפי' בגמרא ביבמות פרק הערל כי בנים שהוליד בגיותו מספיקין לו אם נתגיירו עמו כדפי' הרמב"ם ז"ל, ועוד במי שחציו עבד וחציו בן חורין אמרו במסכת קידושין תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם וכו' לישא בת חורין אי אפשר וכו' להיות יושב ובטל א"א הא כתיב לא תהו בראה לשבת יצרה, הרי שענין זה כולל לישראל לגרים לעבדים לגוים לחיה ולבהמה לדגים ולעופות בין טמאים בין טהורים, עד שמפני היות ענין זה עיקר באדם נמצא הקישוי אפילו לתינוק בן יומו:

והטעם לענין זה פי' בזוהר בפיקודין כי אין שכינה מתפשטת בענפיה בתחתונים אלא על ידי התפשטות נשמות עליונות למטה, ומטעם זה צריך אדם לפרות ולרבות כדי להמשיך נשמות עליונות בתחתונים, ועל ידי מציאות הנשמות למטה יתנוצץ אור גבוה בתחתונים ושכינה בתחתונים צורך גבוה, כי בהיות שכינה למטה מתקנת עצמה במעשה התחתונים יתנוצץ אור הספירות בה, ובהיות אור הספירות מתנוצץ במלכות אור א"ס מתנוצץ בספירות ובמלכות ובמרכבות תחתונות כנודע, שאין האור א"ס מתפשט באורו אלא בדבר שלם, ואין הת"ת שלם אלא בהיותו נקשר עם המלכות, ואין המלכות מקושטת להתיחד אלא בהיותה דרה ושוכנת בתחתונים שהיא מתקשטת על ידי מעשיהם, ונודע שהמצוה שיורה על מציאות היחוד העליון אין כמצוה זו, ששאר המצות מורות על הכנת היחוד והקישוט והם רמ"ח כנגד הרמ"ח אברים העליונים, ונודע כי ביסוד כלולים כל הבחינות העליונות כולם, נמצא לפי זה במצות פריה ורביה כלולה מכל בחינות שאר המצות, וזולת זה גורם ענין נוסף שלא יגרמו שאר מעשה המצות כדפי' כי שכינה בתחתונים תלויה במצוה זו:

והנה לא נצטוה אדם הראשון במצות עשה אלא זו, להיות במצוה זו תלוי קשר כל העולמות בסיבת הכל כדפי', ואף שאר הבריות בטבע המוטבע בהם על ידי השר הממונה עליהם אין להם דרך מעשה הטוב רק קיום מינם בטבע, ועל זה באה המצוה שלא לסרס אפילו הכלב כי מורה ח"ו על יבשות המקור העליון משפע הראוי לשר הממונה על אותו המין. והנה הנמנע מענין זה עונשו גדול, והוא פחות מבהמה טמאה והנחשים ואפילו החיצונים, והוא ממש כעין הקליפה הקשה שאינה עושה פירות והכניס עצמו שם, ולכך המבטלה נוח לו שלא נברא ולפיכך אין לגוף ההוא פדיון כלל ועיקר, וגם שאר המצות כולם לא יועילוהו אם לא יזכה ליבנות מפני שכל המצות אינם מאירות, אלא מתוך מצוה זו מפני שחיותם תלויה בבחינה הכוללת הזה שפירשנו, וזמש"ל: