חסד לאברהם/מעין ב/נהר יט

נהר יט - בסוד המגיד וסוד הנבואה:

דע כי מן העסק שעוסק האדם בתורה ובמצות מזה נבראו מלאכים קדושים, וזה כפי ערך עסק התורה שאם תהיה לשמה אז יהיה המלאך הנברא משם קדוש מאד ונאמן בדבריו, וג"כ אם יהיה עסק התורה בלי שיבוש וטעות ח"ו, וכפי מה שחסר מאותו המצוה כן חסר אור המלאך ההוא. והענין כי בהיות האדם צדיק וחסיד ועוסק בתורה ומתפלל בכוונה, הנה בודאי אין שום דבר שאין לו ממש ואפילו קול היוצא מהכאת המטה וכיוצא בזה אינו לבטלה כנזכר בזוהר שלח לך שאינו הולך לבטלה, אמנם הכל לפי המעשה וכפי בחינת הנשמות:

ודע כי גדול כח המלאך הנעשה מן התורה יותר מאותם הנעשים מן המצוה, וזה סוד המלאכים המגידים לאדם ומודיעים להם עתידות וסודות הנסתרים, כי הלא המה הנעשים מהמצות של האדם, ויש אנשים שאינם מתגלים להם כל עיקר, ויש שמתגלים להם. ויש מגידים אמיתיים והם נעשים מתורה והמצוה שנעשו בשלמות בלי חסרון. ויש מגידים שהם משקרים במקצת, והטעם כי אע"פ שהוא מלאך קדוש מ"מ הוא כלול מטוב ורע כפי בחינת המעשה והמצוה שאינה שלימה:

ודע כי יש מגידים שהם מעולם העשיה שהם נבראים ע"י מצות מעשיות בלי כונה, ויש מהן מן עולם היצירה הנבראים ע"י עסק התורה, ויש מגידים שהם מן העולם הבריאה הנבראים ע"י כוונה טובה ומחשבת התורה והמצות. ובכל עולם ועולם מאלו יש כמה וכמה חלקים משונים זה מזה כנודע ואין להאריך בזה, והסימן למי שראוי להאמין בו ובדבריו הוא כאשר יהיה אמיתי בדבריו כולם וכל דבריו יהיו לש"ש ולא יבטל אפילו אות אחד, ושידע לבאר רזי התורה וסודותיה [וסתריה], לזה ודאי יוכל האדם להאמין בו וכפי דבריו וענינו וידיעתו יוכל האדם להכיר מעלתו:

ודע כי סוד הנבואה הוא קול שלוח מלמעלה לדבר עם הנביא ההוא, וכן רוח הקדש באופן זה, וזה הקול העליון הרוחני אי אפשר לבדו להתגשם ולכנס באזני הנביא ההוא, אם לא שיתלבש תחלה באותו קול הגשמי שיצא מתחלה מפי האדם בעסקו בתורה ובתפלה, ומתלבש בו הקול העליון ובא לאוזן הנביא ההוא ושומע אותו, ויש שיתלבש בקול צדיק זולתו ויכנס באוזן הנביא וזהו מצד שהוא שרש נשמתו, או שעשה איזה מצוה כפי גדר של הצדיק ההוא, ולכן בא ושורה עליו, וזה הצדיק או יהיה מן הראשונים שקדמו לו הרבה, או מאותם שבזמנו, ובו יתלבש הקול העליון:

ויש בנבואה מדריגות זו למעלה מזו, והענין שיש באדם בחינת קול, ודיבור, והבל, והקול גדול מדיבור, והדיבור גדול מהבל, והנה זה הקול או הדיבור או הבל שכבר נעשו ממנו מלאכים ורוחין קדישין הם הקול שאנו אומרים עליו שהוא הקול העליון של הנבואה, וזה הקול הנזכר הוא בא עתה ומתערב בזה הקול של עכשיו של זה האדם היוצא ממנו בעת ששורה עליו הנבואה, וזש"ה רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, כי הרוח והמילה הראשונה שורה עתה על לשונו, ויוצא ממנו בחינת קול או דיבור מתוך גרונו ומדברים, ואז האדם שומע אותו. ויש בזה הרבה בחינות או שהקול שעבר הראשון שלו הוא מתלבש בקולו של עתה, וזאת המעלה היא היותר גדולה שבמדריגות הנבואה והיא מדריגת משה רבינו ע"ה, כי היו שתי הקולות הראשון ואחרון שלו ולא הוצרך כלל לאחרים. ואחר זה יש מדריגה אחרת והיא מדרגות שמואל הנביא ע"ה, והיא שהיה הקול שלו הראשון מתלבש בדיבור של עתה ושניהם שלו. ויש שהקול שעבר יתלבש בהבל של עתה או דבור שעבר בקול של עתה, או הבל מתלבש בקול, הבל בהבל, או הבל בדבור, וכן שאר הבחינות שהמשכיל יבינם מעצמו, וכן על דרך זה ממש בקול ובהבל ובדבור של צדיקים אחרים עם הקול דבור שלו עתה, ואלו הם המדריגות שאר כל הנביאים:

אמנם ההפרש שבין נבואה לרוח הקדש הוא זה, כי הנבואה הוא מקול או הדבור שעבר שהוא מתלבש בקול או דבור והבל של עתה אמנם רוח הקדש הוא מן הבל שעבר יהיה שלו או של זולתו, אמנם דוד המלך ע"ה היה ראש לכל המדברים ברוח הקודש, והוא שהיה מתלבש הבל שלו ממש הראשון בהבל שלו של עכשיו, ומדרגתו במדריגות רוח הקודש כמו מדרגת מרע"ה בנבואה, אמנם שאר בעלי רוח הקודש שהיו מהבל צדיקים אחרים, ויש בהם מדריגות כנזכר, וגם כן יתחלפו מדריגות הנביאים ובעלי רוח הקדש כפי מקום אחיזתם בתפארת ומלכות ולא נוכל לבאר יותר. מהאר"י ז"ל. וזמש"ל:

הענין כי כל המקומות שעוסקים בדברי תורה אותו מקום מקבל קדושה בלי ספק ומתקדש, ובתי כנסיות ובתי מדרשות יוכיחו, וכן שאר דברים שהם תשמישי קדושה. והנה בהיות הצדיק עוסק בד"ת במקום ידוע אותו המקום מתקדש על ידו, ואותה הקדושה נאצלת מנשמתו ממש, ומה גם בהיות אותה הקדושה בסוד תורה המחודשת על ידו, כי אותן חידושים פועלים למעלה קדושה יותר גדולה כי מהם נעשים שמים חדשים וארץ חדשה כנזכר בזוהר בראשית, וא"כ ראוי שימצא שם מציאות קדושה שהיא קדושה אחוזה במציאות נשמתו, ובהיות הצדיק גובר בקדושתו בזמנים ידועים אז יפקוד קדושתו בכל אלו המקומות שנתקדשו על ידו, כי כ"כ [כביכול] יכול מציאות ניצוץ נשמתו שם, והוא בא לחדש אורו מדי זמן לזמן כנזכר, ומה גם בהיות שם עסק התורה אחרת שאז מצא קדושה לקדושה ומאירה זו בזו ולא ירחק (ממנו, כי) [ש]הקדושה הזאת שנתוספה על ידי אלו יעורר הקדושה הקודמת, ואותה הקדושה היא תעורר נשמת הצדיק הנאסף ואז מאירה וסלקא ההוא רוחא לעילא כנזכר בזוהר פ' פקודי בהיכל הששי ע"ש ואם היה ממש אותה הממרא ואותם הדברים שיחודש שם אז יוסיף הענין קדושה על קדושה ונשמת הצדיק ירוץ שם דהא קיימא לן כי שפתותיו דובבות בקבר ונשמתו מתעוררת ורצה אל מקום חידושו ומוצאה שם אלו הצדיקים העוסקים שיעוררהו והיינו הנז' טולא הנז'בפ' פנחס מהזוהר. וזמש"ל: