חסד לאברהם/מעין ה/נהר ו

נהר ו - בסוד חיבוט הקבר וסיבתו:

דע כי עונש צער חיבוט הקבר אינו בא אלא בשביל השמחה שהאדם שמח בזמן שאינו ראוי, ואין שמחה אלא בבשר ויין, וכל הימים המותרים בנפילת אפים אינם ימי שמחה ולכן אסור באכילת בשר ושתיית יין, וזה רמוז בפסוק חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ר"ל השמחה שאתם שמחים בימים האסורים בשמחה והיינו המועדים שלכם שנאה נפשי. אמנם כל הימים האסורים בנפילת אפים נקראים ימי שמחה ומותר לשמוח בהם ולאכול בהם בשר ולשתות בהם יין, ובזמן הגלות שבית המקדש בחורבנו אין שמחה למעלה לא היה ראוי לשמוח למטה, כי דיו לעבד להיות כרבו. אמנם על ידי אכילת ביצה קודם כל דבר זכר לחורבן, יהיה מותר לו באכילת בשר ולשתות יין בימים האסורים בנפילת אפים בלבד. והימים האסורים בנפילת אפים נחלקים לג' חלקים, יש מהם שיש לו רשות לאכול בשר ולשתות יין אבל אינה מצוה ולא חובה, ויש מהם ימים שהוא מצוה לאכול בהם בשר ולשתות יין, ויש מהם ימים שמלבד שמצוה לאכול בשר ולשתות יין הם חובה עליו, והם יום שבועות, וערב יום כפורים, ויום פורים, אלו הג' הם חובה גמורה מוטל על האדם לשמוח בהם באכילת בשר ובשתיית יין, ולשמוח בהם יותר מדאי ולהרבות בהם בשר ויין. ושאר ימות השנה כל יום שיש בו מוסף מצוה עליו לשמוח בהם בבשר ויין, וכל יום שאין בו מוסף אין מצוה עליו לשמוח בהם בבשר ויין רק רשות:

ודע כי ימות השנה נחלקים לשני חלקים, יש מהם ימי עצבות, ויש מהם ימי שמחה, הימים ששולטים בהם סטרא דשמאלא עולם סמא"ל נקרא ימי עצבות ומותרים בנפילת אפים, והימים שאין שולטים סטרא דשמאלא אלא סטרא דימינא ר"ל עולם היצירה, נקראים ימי שמחה ואסורים בנפילת אפים, ובזמן החורבן אסורים בשמחה בבשר ויין אם לא על ידי אכילת ביצה קודם אכילת בשר ויין זכר לחורבן, כאמור אם אשכחך ירושלים וגו'. אמנם בימים המותרים בנפילת אפים אפילו על ידי אכילת ביצה זכר לחורבן אסורים באכילות בשר ובשתיית יין, ואם לקח בשר ויין לשם שבת או שהם מותר של שבת מותרים, ואם לא לקחם לשם שבת או לא היה מותר של שבת ואכלם בימים המותרים בנפילת אפים נענש עליהם בחיבוט הקבר, עד כאן לשונו מסכ"י:

אמנם האלהי הר"יא ז"ל כתב שסיבת חיבוט הקבר הוא, דע כי כל הנשמות כולם היו כלולות באדם הראשון קודם שחטא כמו שביארנו במקום אחר, וכאשר חטא נשרו ממנו ונפלו אל הקליפות וזהו סוד נשירת אבריו שאמרו רבותינו ז"ל, והנה אין כל הנשמות שוות כי אין הפגמים שווים, כי האברים אשר נמצאו יותר באותו החטא שחטא אדם הראשון הם נפלו יותר אל תוך הקליפות, מן הנשמות אחרות שלא היתה ידם במעל כ"כ, כי יש נשמה שרצתה באותו החטא יותר מן האחרת, וכפי בחינתם נפלו אל הקליפות, נמצא כי אין נשמה שאין לה בחינת קליפה א' המיוחסת כפי מדריגתו ומדריגת חטאו בחטא אדם הראשון, וזו הקליפה מלבשתו ומלפפתו תמיד כל ימיו ונעשית לו לבוש, וזהו סוד כי עונותיכם היו מבדילים וגו', כי הם מלבישין את הנשמה מכל צדדיה ואין הארה העליונה יכולה לימשך בה, וזהו סוד הזוהמא שהמשיך הנחש על חוה ועל אדם ועל זרעו אחריו ואין מי שיצול ממנה, אמנם אינם שוים בה כנזכר, אמנם אין מי שלא היה בו קצת אחיזה אפילו אותם הד' שלא נמצא בהם שום חטא, ואם כל זה מתו בעטיו של נחש כנזכר, והענין כי אותו הזוהמא והקליפה שנדבקה בו אי אפשר להסירה מן האדם רק אחר המות, שע"י קבורה שמתנער הבשר בעפר נפרדת ממנו, אפילו היה צדיק גמור עכ"ז ימות בעטיו של נחש כדי להפריד אותה הקליפה שנדבקה בו מזוהמת הנחש בימי אדם כנזכר:

ודע כי כל קליפה וקליפה יש לה שם בפני עצמה המורה כל בחינה ובחינה, כמו שבקדושה כתוב אשר שם שמות בארץ, כי גם את זה לעומת זה עשה אלהים, ולזה כל אחד מישראל מלבד השם שיש לו שקורין לו אביו ואמו שהוא נרשם למעלה בכסא הכבוד, כי הדבר אינו במקרה כי האל ית' מזמין אותו השם בפי אביו ואמו, ולכן ר' מאיר בדיק בשמא, ואותו השם הוא שם נשמת האדם בקדושה, ומלבד זה השם יש לו שם אחר אל אותו הקליפה הדבוקה עמו כנזכר, וזהו סוד יצר הרע שבאדם, כי הוא סוד אותה הקליפה הנמשכת מזוהמת הנחש הדבוקה בנשמתו:

וענין חיבוט הקבר עניינו לתקן כל זה, כי אחרי מיתת האדם ונקבר בארץ, אז תיכף ומיד באים ארבעה מלאכים והם משפילים קרקע הקבר ומעמיקים אותו בארץ כגובה קומת האדם כנזכר במדרש, ומחזירים באדם נשמתו כדרך שהיה בחיים כי אותה הקליפה היא קשורה עם הנשמה ועם הגוף, ולזה מחברים אותם יחד ואז אוחזים אותם המלאכים באותו האדם כל א' מן הקצה שלו, ומנערים אותו וחובטים אותו במקלות של ברזל כמו שמנער אדם את כסותו וחובטו להסר ממנו העפר הדבק בו עד שנעקרת ממנו אותה הקליפה לגמרי. והנה הצדיקים אשר זכו ועשו מצות וסבלו יסורים ועסקו בתורה המתשת כחו של אדם בענין כשיבא זמן חיבוט הקבר אין צריך לו רק דבר מועט להפרידה, כי אי אפשר להפרידה לגמרי בחיים, ולזה אין איש ניצול מחיבוט הקבר, אמנם אין כולם שווים בו כי כפי חוזק קישורה ודבקותה באדם יהיה תוקף החיבוט כל אחד לפי מדריגתו:

אמנם מי שנקבר ביום ו' אחרי ה' שעות ביום אין רואה חיבוט הקבר, כי קדושת שבת מפרידה ממנו בלתי צער, וכן האדם בהיותו בחיים אם יכול לידע שם אותו קליפה ואיך הוא תיקונה, היה יוכל לתקן אותם המלבושים ואז היא נפרדת ממנו אפילו בחיים ולא יצטרך לחיבוט הקבר באופן שהכל תלוי בידיעת שם הקליפה, ולזה הרשעים שלא נשתדלו בחיים להפרידה מהם לזה יכבד עליהם הצער, ועל שם אותו הקליפה שואלים אותם אינם יודעים אותו, וזה שאמרו רבותינו ז"ל הרשעים אינם יודעים שמם בגיהנם ומכים אותם להגיד שמם ואינם יודעים וגו' וזמש"ל: