חסד לאברהם/מעין ב/נהר מט

נהר מט - סוד השבת והנפש היתירה וסעודות שבת:

דע שיש אדם שאינו זוכה אלא לנפש בלבד, ויש אדם שזוכה לנפש ולרוח, ויש מי שזוכה גם לנשמה, מי שזוכה לשלשתן בחול זוכה ביתרון שלשתן בשבת, ומי שלא זכה בחול אלא לנפש אינו זוכה בשבת אלא לנפש יתירה, ומפני כי לא רבים יתחכמו לפחות [זכו] כולי עלמא זכו לנפש יתירה:

וידוע שהנפש יתירה היא ברתא דמלכא ומקורה ממלכות דבריאה, ובבואה בע"ש באין עמה שלשה מלאכים מעולם היצירה, אחד ממחנה מיכא"ל שהוא כנגד מדת חסד אברהם, ואחד ממחנה גבריא"ל שהוא כנגד מדת גבורה פחד יצחק, ואחד ממחנה אוריא"ל כנגד ת"ת ישראל, ומטעם זה נקרא יום השביעי שבת כלומר שי"ן רומז לג' אבות, והכונה על ג' מלאכים הנזכרים הבאים ללות את הנפש יתירה הנקרא ב"ת, ולכן צריך לבקש ערב שבת אחר ג' בדי הדס כשר הרומזים לג' אבות, והכונה היא להיותם כסא לג' מלאכים הנזכרים הבאים ללוות את הנפש יתירה, ובראות הנפש יתירה שהג' מלאכים הנזכרים מצאו מקום לחול עליו אז ממתינים לה עד מוצאי שבת ללוותה אזי היא צהלה ושמחה, ובליל מוצאי שבת בשעת הבדלה כשמברכין על אותם ג' בדי הדס הכשרים אזי הנפש יתירה יוצאה באותה ריח ומיד אותן הג' מלאכים השורים על ההדס הולכין עמה ומלוין אותה עד מקומה, והנפש יתירה בשעת הליכתה מברכת לבעל הבית בשביל נחת רוח שקבלה, ומי שלא זימן הג' בדי הדס מערב שבת כשבאין הג' מלאכים ללוות את הנפש ואינם מוצאים מקום לחנייתם אזי הולכים להם והנפש נשארת לבדה עצובה, ובליל מוצאי שבת כשמברך על ההדס שוטה אותו המלאך מסיטרא דשמאלא השורה עליו מתלוה עם הנפש ומתנערת ממנו והולכת לה לבדה בעצבון ומקללת לבעל הבית על שלא טרח בשבילה לזמן לה ג' בדי הדס עבות לחול עליהם הג' מלאכים הנזכרים ללוותה:

אמנם שרש הנשמה יתירה הענין הוא כאשר עלה משה להר סיני לקבל התורה ניתנו לו אלף חלקים אורה שהוא סוד אל"ף רבתי דאדם שת אנוש, וכשעשו ישראל העגל נאבדו ממנו בעון ישראל, ואז נשאר לו חלק אחד לבד מכל האלף חלקים, ולכך אלף דויקרא זעירא, ולפי שמשה לא חטא לשיאבדו ממנו רק בעון ישראל היה זה, ולכן הקדוש ב"ה משלים אותם אליו משל ישראל, והם האורות והכתרים שהם עדיים של ישראל שהתנצלו מהם בחורב ונטלם משה אח"כ להשלים מה שחסר לו בעבורם, אמנם בכל ערב שבת בלילה חוזר משה לקבל אותם האלף חלקים של אורה שאבד ולוקחם בסוד תוספות שבת ואז הוא מחזיר הכתרים של ישראל להם, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות השבת בכל ערב שבת, וזהו סוד ישמח משה במתנת חלקו פירוש כי ביום שבת ניתנים למשה במתנה אותו החלק שניטל ממנו והוא שמח במה שהוחזר לו, והכונה לומר כיון שניתן לו את חלקו הוא שמח בחלקו ואינו מתאוה לחלקם של ישראל, ואז חוזר הוא ליתן לישראל את חלקם ולא יאמר מאחר שחטאו ישראל וכבר אני זכיתי בחלקם אני אקח הכל, אלא הוא שמח בחלקו לבד ומחזיר להם חלקם, והטעם כי עבד נאמן קראת לו, ולכן אותם הכתרים של ישראל שהופקדו בידו הוא מחזירן לבעליהן וזה שאמר כי עבד נאמן קראת לו, וביאר מה היא מתנת חלקו שזכר ואמר כי הוא אותו כליל תפארת אשר בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני ונאבד ממנו ברדתו מן ההר ושני לוחות אבנים הוריד בידו לבד, אמנם הכליל תפארת ניטל ממנו וזו היא מתנת חלקו שלוקח עתה ביום השבת:

ודע כי נפש יתירה שעת ביאתה היא בעת הכנסת שבת, וצריכה למצוא הבית מתוקנת לשבת שלחן ערוך ונר דלוק ובעל הבית מקושט ומלובש בבגדי שבת, ואם יש יכולת בידו לטבול הרי זה משובח, ואם לאו ירחוץ ידיו ורגליו במים חמים, ואז נכנסת בשמחה בגוף האדם, ובשחרית בעת שיאמר שליח צבור נשמת כל חי אזי זמן ביאת הנשמה, ובתפלת המנחה בעת ששליח ציבור אומר ואני תפלתי אזי זמן ביאת הרוח, ובמוצאי שבת כשמבדילין באתה חונן אזי חוזרת הרוח למקומה, ובשעת סדר קדושה זמן הליכת הנשמה, ואחר שהלכה הנשמה ניתן רשות להדליק את הנר, ובשעה שמבדיל על הכוס אז זמן הליכת הנפש למקומה. אמנם לדעת האלה"י האר"י זלל"ה כתב האלה"י הרח"ו זלה"ה וז"ל, הנה באומרך בואי כלה בקבלת שבת אז תכוון שתקבל תוספת הנפש, ובברכו תכוון לקבל הרוח, ובאו' ופרוס סוכת שלום תכוון לקבל הנשמה, וכל אלו הם בסוד הלילה שהוא המלכות, ואחר כך בבקר תכוון בברכו לקבל נפש, ובסמיכת גאולה לתפלה לקבל רוח, ובמוסף באיה מקום כבודו לקבל הנשמה, ושלשתם מן הת"ת מדת יום, עכ"ל:

וצריך לערוך השלחן בשנים עשר ככרות בלילה ובשחרית ובסעודה שלישית, ויסדר הלחם שתים מערכות פשוטות לאורך ששה מדרום וששה מצפון שש המערכת, ושיהיה השלחן בצפון והמנורה בדרום ואורך השלחן ממזרח למערב. ואמנם המקובל האלה"י האר"י זלה"ה כתב וז"ל, צריך שתסדרם שיהיו י"ב לחמים ששה מצד ימין בשלחן וששה מצד שמאל, השש של ימין יהיו שלשה על גבי שלשה, וכן בצד שמאל, והשלשה עצמם יהיו כעין סגו"ל וזה סדרן כזה:

(ציור):

ממש כי בצד ימינך הם ד' לחמין ב' על גבי ב', וכן בצד שמאלך הם ד' ב' על גבי ב', ובאמצעיתם יש ד' לחמים אחרים שהם מפוסקין בנתיים שהם ב' לחמין אצל אותם הד' מצד ימין וב' אחרים מצד שמאל אצל אותם הד' אשר שם, וכשתרצה לעשות המוציא תקח מאלו האמצעים השניים העליונים ותצרפם ותחברם בשתי ידיך, ויהיו שני שולי הלחמין זו דבוק לזו ושני הפנים שלהן יהיו פונים פן זה מצד אחד ופן זה מצד אחד, ואז יהיה ניכר כאלו הוא לחם אחד ובו שתי פנים וזהו בסוד לחם הפנים, ותבצע בציעה כזית ותקחנה לך ותבצע בציעה שנית שיעור כביצה ותתן לאשתך, ואח"כ תבצע בציעות אחרות אם תרצה לתת לאחרים, עכ"ל:

וצריך שיהיה עורך השלחן בצפון והמנורה בדרום ואורך השלחן ממזרח למערב, וצריך שיהיה אורך השלחן י"ב טפחים ורוחבו ששה וגובהו לא פחות מתשע ולא יותר על עשר, ושישב בעל הבית אחוריו לצפון ופניו כנגד פני הנרות, ובשעת המוציא יקח ב' ככרות מצד ימינו אחד מכל מערכה ולא יניחם זו על גבי זו אלא שתיהם מעומד תחתית כנגד תחתית כדי שיהיה פנים של ככר אחד לפניו, ופנים של הככר השני אל מול פני המנורה שלפניו זכר ללחם הפנים פנים לכאן ופנים לכאן, ואם אין לו יכולת להניח י"ב ככרות אין לו רשות להניח יותר מארבעה, ויערכם שתים זו על גבי זו מצד ימינו ושתים זו על גב זו מצד שמאלו, ובשעת המוציא יטול שתים הימניים ויבצע כנזכר, וכשאין לו ד' לא יניח ג' אלא שתים ולא פחות שאין ראוי לברך המוציא בשבת וי"ט אלא על שתי ככרות, ולא יניחם זו על גב זו אלא אחד מימינו ואחד משמאלו, ויזהר שיניח הככר שבצד ימינו אל מול פני הנרות כדי שיברך עליו המוציא ולא על השמאלי:

ודע שצריך לתקן סעודה למוצאי שבת אחר ההבדלה, וצריך לערוך שלחנו יפה שצריך לכבד נפש יתירה בהליכתה כמו בביאתה, ומי שלא סעד במוצאי שבת כאלו לא קיים מצות סעודה שלישית, ועוד שממנה נהנה העצם שנקרא לוז כנודע. מסכ"י. ויתר כוונת הסעודות של שבת הארכתי בהם בספר מעשה חושב בס"ד: