פרשת שמיני

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל . יל"ד בלשון סיפור הקריאה דלגבי משה כתוב ויקרא אל משה בפרשת ויקרא ובפרשת משפטים. ולהלן גבי יהושע כתיב קרא את יהושע . וכאן הוא אומר לא באל ולא באת אלא בלמ"ד. וגם להבין לאיזה ענין וצורך קרא לזקני ישראל. ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו וגו'. למה לא אמר משה עצמו ככל התורה ומצוות . ואח"כ כתיב ויקחו את אשר צוה משה ויעמדו. ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' וגו' מהו זה הדבר. ועוד ועשה את חטאתך וגו' וכפר בעדך ובעד העם הרי מצינו כפרה גם לעם. ומהו אומר והקרב את קרבן העם וכפר בעדם. ויקחו שני בני אהרן וגו' אשר לא צוה אותם . י"ל מה ראו על ככה גדולי הדור כמותם. ויאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר. לאמר כזה צריך ביאור כונתו. וידום אהרן. איתא במדרש מה הו"ל למימר. הול"ל וביום השמיני ימול וגו' ע"כ . והוא פלאי. ביום השמיני הוא שמיני למלואים ר"ח ניסן. וי"ל בזה הרבה. הלא לפי סדר הפסוקים סוף פרשת פקודי באחד לחודש הראשון שהוא יום השמיני הזה הוקם המשכן . ולא יכול משה לבוא וגו' ויקרא אל משה וגו' וצוה אותו על משפט הקרבנות. ואח"כ הקריב משה את קרבן המילואים. ולשבעת ימים אח"כ כתיב ויהי ביום השמיני שהוא האחד לחודש הנ"ל. וגם אם תאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה והמילואים היו קודם הקמת המשכן. אך יש להבין איך הקריב קרבנות המילואים קודם הקמת המשכן. ולפי דרוש רז"ל שאמרו מלמד שהי' משה מקים את המשכן בכל יום ומפרקו (עד יום השמיני) י"ל מהו אומר ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים ולא תצאו וכו' אם המשכן מפורק אנה ישבו. וכ"ש למ"ד יש מוקדם ומאוחר בתורה שאין הענין מובן כלל. וגם מה שנראה מוכרח מן הפסוק שמצות סדר הקרבנות נאמרה אחרי הקמת המשכן כמ"ש ויקרא אל משה מאוהל מועד לאמר ונראה ודאי שהמלואים נמשכו ונעשו אחר צווי הקרבנות.

אנת הוא חד ולא בחושבן. לית לך שם ידיעא . היינו למהו"ע אחה"פ . וכשעלה ברצונו לברוא העולמות נתצמצם בע"ס בלי מה כידוע. וז"ס תחתונות נקראות ז' ימי הבנין שמהן ובהן הוא מציאות העולמות ולאנהגא בהון וכו' (והג' ראשונות נקראות סתימין כמשל באדם התחתון אין הכונה והשכל שלו מגולים במעשה ודברי הצווי אל המעשה). והן שמות שאינן נמחקין. וע"י השמות הללו נמשך ענין האלקות בעולמות. וכנגדן יש ז' מצות בני נח שהוא סדר האלקי לקיום העולמות. וכשמלאה הארץ חמס אז קץ כל בשר בא וכו' . אמנם לישראל עמו נגלה בחינת אדה"ע ברמ"ח אברין ושס"ה גידין. והענין כי השמות שאינן נמחקין הן בחינת צמצום אא"ס להאיר בערך העולמות שהן מילין דהדיוטא לגבי' כידוע. רק שלא תהו בראה לשבת יצרה . שהבריאה דעולמות שע"י ז' ימי הבנין שהן ששת ימים שעשה ה' את השמים ואת הארץ חג"ת נה"י. ובדבר ה' שמים נעשו שהוא בחינת המלכות כידוע ומבואר בכ"ד . כ"ז הי' רק לפי שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. דהיינו מהו"ע כביכול שבא בבחינת אדם (דשם מ"ה החדש). והוא בחינת דכר ונוקבא כמ"ש בפהקו"ד שז"ש זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם כידוע ומפורסם כ"ז. ובגמ' הקב"ה ושכינתי' הוא חיבור מהו"ע בישראל בבחינת דכר ונוקבא. בחינת דכר הוא ענין המצות שניתנו לישראל במ"ת בדבור אנכי הוי' אלקיך. דהיינו שבא בהם החיבור אלקי שמחמת זה הם בני מצות כידוע דרמ"ח מ"ע הן רמ"ח אברין דמלכא. והחיבור שלהם בישראל הוא כח המצות שכשהם עושים מצוה כמאמרה היא עולה לשם מצוה כידוע בענין תורת גיטין תורת שחיטה וכו'. וכן שס"ה גידין כשנתחברו בישראל נמצא בהן בישראל ענין השס"ה ל"ת. כידוע ומבואר בענין עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת וכו' . ויתכן לפרש עם זה מארז"ל אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענום (והשאר ע"י משה כמשנ"ת ) דהיינו החיבור דאברין וגידין שלמעלה להיות כמ"כ בחינת אברין וגידין בישראל. ומעשה המצות עפ"י ידיעת התורה נתן לנו ע"י משרע"ה שהוא בחינת הדעת דכלל ישראל. והיינו מ"ש בזהר משה שושבינא דמלכא שהוא המביא את המלך מה"מ הקב"ה להיות נודע בישראל ידיעת תורת המצות לעשותם וכן ידיעת סודות התורה עפ"י חכמת הקבלה שע"ז נאמר משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע . דרב גוברי' דמשה שכאשר נגלה ה' בסיני לתת לעמו תורה בדברות אנכי ולא יהי' לך כו' קבל הוא בעצמו גם כל הסודות דתומ"צ . אך יהושע וכל ישראל לא היו יכולים לקבל מעצמם אפילו ממשה. אלא הוא הי' צריך לפעול בהם הקבלה ע"י בחינת מסירה בכח שלו דוקא. והנה ידיעה זאת דנגלה ונסתר דתומ"צ שקבלו ממשה איננה רק ידיעה בנעלם ומופלא מהם לגמרי. כמשל מי שלמד חכמת הרפואה ויודע שסם הנקרא כך וכך יפה לחולי שנקרא כך וכך שאין תועלת מחכמתו לפעול בעצמו כלום. רק אם יגיד למי שיודע מה הם הסמים ומה הוא החולי הוא יכול לרפוא ע"י דברי החכמה של זה שלמד החכמה. כמ"כ אין פעולת לימוד ומעשה תומ"צ גליא רק קמי' שמיא. ולזאת אמר הקב"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם . והוא ענין בנין הנוקבא הידוע בסה"ק . וכבר נת"ל בפ' שיש ב' בחינות פרצופי הנוקבא. פרצוף העיקרי הוא בא"י דוקא בבהמ"ק בית עולמים. ובמדבר הי' פרצוף הארה ענין בנין המשכן. וכללות ענין בחינת בנין הנוקבא הוא שמדת המלכות שהיא הז' דז' ימי הבנין הנ"ל נבנית בבחינת פרצוף לעצמה (ומהו' ימים נעשה פרצוף האדם בחינת דכר הנ"ל והוא ע"י שם מ"ה החדש כידוע וכנ"ל). פירוש שבלא בחינת בנין אין בחינת המלכות רק בבחינת ממכ"ע בחיות מצומצם לפי ערך כל נברא ונברא לפי מדריגה שלו. ובכלל הם כולם נבראים מאין ליש ומוגבלים. והחיות שספירת המלכות מחי' אותם (כמ"ש ואתה שהוא בחינת המלכות שנקראת אתה מחי' את כולם). בחיות מצומצם לפי מדריגתו. והרי זה רק בחינת העולמות עצמן וחייהן. וכדי להיות לו דירה בתחתונים לו ממש זהו בחינת בנין המלכות בפ"ע. והוא כח הספי' האלקות דמלכות (אחר בנינה) לשכון בישראל. וכללות ענין השכינה בישראל הוא שיהי' להם התפעלות מורגשת מאלקותו יתברך ממ"ה הקב"ה הנמצא בקרבם ע"י המ"ת כנ"ל. והוא הנקרא דרך כלל בחינת התפעלות אלקות הידוע (ולאפוקי בחינת ההתפעלות שמצד הנשמה עצמה שמכרת את בוראה שהתפעלות דנשמה אינה אלא מניצוץ אלקות דשרש התהוותה בבחינת נברא דוקא ונקרא ניצוץ נברא וכמ"ש במק"א . ואין זה דירתו יתברך בתחתונים שהרי כל עיקר הנשמה וכחותי' הן רק בריאה מאין ליש ולא יצא עדיין מכלל מילין דהדיוטא לגבי' כנ"ל). והיינו דירתו יתברך בתחתונים. כמו הדר בבית ומשתמש בו ובכלים שבתוכו שניזוזים ממנו וכבודו מלא את הבית כהיכל מלכים ושרים. ככה כאשר נבראים מתפעלים התפעלות אלקות בכח ספירת המלכות השוכנת בתוכם. ולפי שהיא ספירה עליונה כמו בחינת הדכר הנ"ל. היא מקבלת בחינת התפעלות ממדריגת בחינת הדכר. ועל ידי שכינתה בישראל גם הם מתפעלים וניזוזים מאלקותו ממש. והנה כתיב מכון לשבתך פעלת ה' . פירוש שבנין הנוקבא הנ"ל הוא ממנו יתברך כמ"ש בע"ח ופע"ח שממלכות דחסד נעשה חסד שבמלכות וממלכות דגבורה דז"א נעשה גבורה דנוקבא וכו'. וזהו מכון לשבתך כלומר גם הדירה עצמה שידור בה בתחתונים פעלת אתה ה' [דירה זו היא בב' אופנים. פרצוף העקרי ופרצוף הארה כנ"ל. פרצוף העקרי היינו שיהי' בחינת התפעלות האלקות הנ"ל מגיע בישראל עד בחינת טבע ומזיגת כחות ד"י שבגוף (נאטור פון מענטשין). ואין זה אלא בא"י דוקא שהוא מקום הארציות. השייך לישראל להתקדש בקדושתו של הקב"ה כי היא ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה . אבל במדבר שהוא מקום נחש שרף ועקרב ג"ק שאין להם אלא ביטול והעברה לגמרי כידוע. מובן הדבר שאין שם מקום לשלימות תיקון הטבע הנ"ל (נאטור). ואעפ"כ רצה ה' לשכון בתוכם. ולזאת הי' שם רק בנין פרצוף הארה. דהיינו שעכ"פ יהי' להם בחינת התפעלות אלקות בבחינת המוחין לאסתכלא ביקרא דמלכא וכנ"ל בפהקו"ד]. וכן צוה למשה עבד ה' ועשית ארון וגו' ועשית וכו' ואת המשכן תעשה וגו' . שע"י המעשים הללו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וכמ"ש בפהקו"ד. והיינו מכון לשבתך פעלת ע"י מרע"ה. ועל ידי זה דוקא נעשה בחינת בנין הנוקבא העליונה דפרצוף הארה הנ"ל. ויובן ענין זה עפ"י משל למלך אדיר חכם בחכמה דלא ידיעא לשום אדם בעולם. כי היא חכמה שאי אפשר להכיר אותה כי אם מי שיש לו רוה"ק (כמ"ש אדמו"ר הזקן נ"ע על ענין שיחת עופות שהיא חכמה ככל חכמה לימודיות. רק שלא יוכל ללמדה כי אם מי שיש לו רוח הקודש) וברב טובו וחסדו רוצה להאיר בה פני יושבי הארץ שידעו ממנו איזה ידיעה והכרה. אך מי יוכל לעלות אל המלך (כי מלך אדיר ונורא הוא עד מאד). וכש"כ לראות פניו ממש. ובחכמה זו אי אפשר ללמדה לזולתו כי אם בהארת פנים גדולה דוקא (ע"ד מ"ש במק"א בענין חייב אדם להקביל פני רבו ברגל שע"י ראיית פנים זאת יוכל למיקם אדעתא דרבי' במה שלומד כל השנה). ראה המלך והנה יש לו במלכותו איש אחד בעל רוה"ק והוא כדאי והגון לראות פני המלך וללמוד ממנו החכמה. והוא ילמדנה את כל הנגשים אליו. כי הוא משוטט בארץ ויוכלו אנשי העולם לגשת אליו. אך האיש ההוא מטופל גדול וטרוד מאוד בכל עת ובכל שעה לפרנס את ביתו וכל בני משפחתו התלוים עליו. ומחמת טרדתו אין לו פנאי כלל לעסוק בכח רוה"ק שיש לו ולבוא אל המלך ללמוד ממנו. מה עשה המלך צוה לעבדיו לבנות בנין שממנו יהי' פרנסת האיש ההוא וביתו. והיינו למשל רחיים גדולים עשויים בחכמה נפלאה שכל מה שיובא אל הרחיים ע"י אנשי ביתו של האיש ההוא יהי' נעשה סולת וקמח טובים עד מאד. ומהם תהי' פרנסתו וכל התלוים עליו. ולא עוד אלא שמאותו הסולת האוכל אותו יחכים ללמוד החכמה מפי האיש ההוא. ועי"ז יהי' האיש פנוי משום עסק טרדותיו ויפנה בכח רוה"ק שלו ללמוד החכמה מאת המלך. וללמדה לכל הקרב הקרב אליו ללמוד. והנה מקום הפרנסה של האיש ניתן לו מאת המלך מתנה גמורה להיות קנינו לעולם. ומה שהוא יפנה ללמוד החכמה וללמדה זהו כחו של אותו האיש עצמו. אמנם להנהיג ענין הפרנסה דרחיים הנ"ל צריך איש מיוחד שיעסוק בשמירת תיקון הרחיים לכל בנינו ולהשגיח על הבאה לרחיים דבר לטחון. והאיש העוסק הנ"ל גם הוא מאת המלך הוקם אך ניתן הוא במתנה לאיש החכם הנ"ל להיות קנינו ובכח צוויו מנהיג את מלאכת עסק הרחיים הנ"ל למען יקרא כל ענין הרחיים ועסקו ע"ש החכם הנ"ל. ומן המשל הזה יפקחו עינים למעלה למשכיל בספירת המלכות דז' ימי הבנין. שמלכותך מלכות כ"ע ואתה מחי' את כולם כנ"ל. והרי היא ראש לשועלים לפרנסתם בבחינת ממכ"ע לכאו"א כמדריגתו כידוע בענין שרפים בבריאה וחיות ביצירה. וכן נשמות ד"כ בבריאה ורוחות ביצירה ונפשות בעשי'. וה"ז הכל לפ"ע ומדריגת מהות העולמות ושהן נבראים מאין ליש ומוגבלים בכחם. ואף שהמלכות היא ספירה עליונה כספירת הת"ת וכל הששת ימים דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד . ובידיעת עצמו יודע את כל הנמצאים כולם שהם נמצאים לעצמם בערכם ומדריגתם. אבל הוא יתברך יודע אותם בידיעת עצמו דוקא. אך ספירת המלכות היורדת להיות ממכ"ע ומחי' אותם לעצמן כידיעתן של עצמן דוקא. נמצא שנעלם מכחה לגמרי ענין ידיעת הנמצאים בידיעת עצמו יתברך. זהו כמשל החכם שיש לו רוה"ק. אבל הוא טרוד ועוסק בפרנסת מי שתלוי עליו. ולזאת צוה הקב"ה למשה עבדו לבנות המשכן וכליו להקריב בו ועליו הקרבנות. שבהן הוא תיקון ועליות העולמות מה שהי' נעשה ע"י ואתה מחי' את כולם בחיות רצוא ושוב מבחינת ספירת המלכות עצמה. ועי"ז ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וכמש"ל בפהק"ד ענין בהר ה' יראה . כמו במשל שהחכם נשאר פנוי לקבל ברוה"ק שלו החכמה מפי המלך וללמדה לאחרים. ואמנם העוסק במשכן לתיקון העולמות ועלייתן ע"י הקרבנות הם אהרן ובניו כהנים. ועל זה נאמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך כמש"ל בפרשת תצוה . שעי"ז יהי' לאהרן ובניו הכח לעשות מעשה הקרבנות במשכן ולהעלות את הנרות שהוא להעלות את נש"י שיתנדבו מרצון עצמם לגשת אל ה' ולדבקה בו ויתקיים ושכנתי בתוכם הנ"ל. זהו כמו במשל שהעוסק ברחיים גם הוא מאת המלך הוכן. וזהו שבעת ימים ימלא את ידכם שיותן בהם כח מז' ימי הבנין לעשות מלאכת תיקון העולמות. ומ"ש שבעת ימים לשון נקבה היינו כמשנ"ז במשל שהאיש העובד ברחיים ניתן במתנה להחכם להיות קנינו ובא מכחו לכל עבודתו. וזהו ימלא את ידכם בחינת דכורא. והיינו כמש"ל מכון לשבתך פעלת ה' (שהוא במשל המלך עצמו). והגילוי והכח הנמצא בהם הוא כח בחינת הנוקבא דבחריקהא קיימא כאמור לענין תיקון העולמות. וממילא ספירת המלכות עצמה בחינת הנוקבא תקבל מדכורא פב"פ ולשכון בישראל עמו להיות לו דירה בתחתונים כאמור. וזהו משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניטא. שמשה הוא המביא את המלך הקב"ה לדור בתחתונים. ואהרן שושבינא דמטרוניטא הוא עושה את בחינת הדירה. וכנ"ל שהוא בחינת התפעלות אלקות בישראל שאהרן הוא העושה זאת בהעלאת הנרות ובהקרבת הקרבנות כנ"ל וכמש"ל בפרשת ויקרא. חינוכא דביתה בקרבן נדבה עיי"ש . עוד יש להרחיב המשל הנ"ל שכאשר נבנה הרחיים ע"י עבדי המלך וגם הוכן האיש העובד שמה עדיין צריך עבד המלך שעשה את הרחיים ללמד לאיש העובד את כל אומנות מלאכתו. וכל זמן שלא נתלמד אומנות המלאכה עדיין אין שום פרנסה מהרחיים. רק שכאשר ראה החכם את הרחיים ויבן שבו תהי' פרנסתו מזומנת לו נתקררה דעתו לפי שעה ונעשה פנוי לרוה"ק שלו. אך לפי שעדיין אין הפרנסה מצוי' הוטרד שוב בעסקי פרנסה לטפלי דתלי' בי' כנ"ל. וכן הי' כמה פעמים כשפנה לראות את הבנין צהבו פניו. ומיד עברה רוח הטרדא דפרנסה וטרדתו. עד שבאת לו פרנסתו מהבנין. ואז האירו פניו ברוה"ק ולא זז ממנו. ועפי"ז יובן מ"ש בכי"ו הי' משה מקים את המשכן ומפרקו. דהנה כתיב ונועדתי לשון חיבור כמ"ש כי הנה המלכים נועדו. אבל אינו דומה החיבור של מרע"ה לחיבור של בני ישראל. כי משה שושבינא דמלכא בחינת דכורא ואעפ"כ בחינת נועדתי הוא יחוד קוב"ה ושכינתי'. ועי"ז דוקא הי' החיבור עם מרע"ה (ומ"ש משה בעלה דמטרוניתא היינו דמדבר לה כרעותי' לענין הנהגה. אבל עצם החיבור דנועדתי לך) הוא כמ"ש פה אל פה אדבר בו. וארז"ל שכינה מדברת מתוך גרונו של משה . וזהו ודברתי אתך כלומר אני הוא יהי' המדבר בך מתוך גרונו ש"מ . וז"ש את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל וזה הוא שוידבר אתך כאמור. אבל משה שושבינא דמלכא שיבוא לדור בתחתונים כנ"ל. ובזה אדרבה הוא מדבר למטרוניתא. התפעלות אלקות בישראל כרעותי'. ובזה יובן מ"ש בכל יום הי' משה מקים את המשכן וכו'. והיינו בכל ז' ימי המלואים שעדיין לא הי' ענין ונועדתי שמה לבני ישראל וגו'. אך ונועדתי לך שם כבר הי' משהקים את המשכן בכל יום. ולכן הקריב הוא את קרבנות המילואים וימשח אותו ואת כל כליו וכו'. ולגבי דידי' דמשה כבר היה יחוד קוב"ה ושכינתי' פב"פ. אך הי' מפרקו אח"כ וחזר ונסתלק בחינת היחוד הזה. והענין הוא כמ"ש מחר חדש ונפקדת כי יפקד מושבך כידוע ומבואר במק"א דמשום דכ"ד שעה מיכסי סיהרא לגמרי . ואינה מאירה כלל אפילו בבחינת פוחת והולך כמו בכל ימי חצי החדש האחרונים. עי"ז גופא ונפקדת ע"ד חייב אדם לפקוד את אשתו וכו' . כי יפקד מושבך. פירוש לפי שנעשה גרעון ושינוי לגמרי שאין הירח מאיר כלל על ידי זה נפקדת להיות אורה מוסיף והולך והיינו דוקא לפי שכבר היה לה אור להאיר ונגרע ונתבטל אחר כך על ידי זה נעשית הפקידה להיות מוסיף והולך וככה יש למשכיל להתבונן בזה שהי' משה מפרק את המשכן בכל יום ויום ומבטל בחינת הונועדתי לך. הי' בשיעור וכונה מכוונת לשלימות בנין השכינה בישראל. כי מובן מהאמור שע"י הגרעון והביטול נמשכת הפקידה. והי' ראוי להיות שבעה פקידות עד בכדי שישוב הבנין בנין גמור. וכל מה שהי' משה מקים את המשכן קודם יום השמיני הלא ודאי מצות ה' היתה. שהרי היה צריך לעשות המלואים קודם יום השמיני. והוא כמ"ש כי שבעת ימים ימלא (הקב"ה) את ידכם . אך זה לא נאמר בתורה שצוהו הקב"ה על ההקמה קודם יום השמיני. אדרבה הכתוב אומר ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את המשכן שהוא יום השמיני דוקא. ובזה יש לדקדק עוד דכאן אומר תקים את המשכן שזהו צווי שהוא בכח שלו יקים את המשכן. ואח"כ אומר הכתוב ויהי באחד וגו' הוקם המשכן שלשון זה מורה שמאליו הוקם. כמ"ש תיעשה המנורה ופירז"ל תיעשה מאלי'. ועוד יל"ד שאחר שאמר הוקם המשכן אח"כ הוא אומר ויקם משה את המשכן וכו' וכנ"ל. ובכל פרט ופרט נאמר כאשר צוה ה' את משה. ועם כל הנ"ל יובן כל הענין ויסולקו כל ההערות הנזכרים למעלה. דע"י ההקמה והפירוק דז' ימי המלואים דין גרמא שהוקם המשכן ביום אחד לחדש בשלימותו. וזהו ביום האחד וכו' תקים את המשכן כלומר שמשה יפעול הקמתו של המשכן (וקל להבין שזה הכוונה לשלימות בנין הפרצוף ע"י גוף המשכן כנ"ל) שתהי' מאלי' כמ"ש אח"כ הוקם המשכן. ובמה יפעול זאת. הלא הוא במה שיקים ויפרוק בז' ימי המלואים. וזה לא בא מפורש בתורה כי לא הי' מן ההקמה דז' ימי המלואים ענין לכל ישראל אלא רק למשה. ומרומז הוא במ"ש תקים באחד לחודש ונתת והבאת וכו' . ואח"ז אומר שבדבר ה' כן הי' סוף מעשה. ויהי באחד לחדש הוקם המשכן . והיינו ביום השמיני. ומ"ש קודם ביום השמיני ענין ויקרא אל משה וכו' ופרשת צו בענין המלואים (שהערנו לעיל שאין זה כסדר). היינו שתחלה אומר ומספר הכלל. ואח"כ חוזר ומפרש סדר הפרט של המעשה כיצד נעשה (כמו וכרות עמו הברית ותקם את דבריך משמע ודאי נתינת הארץ. ואח"כ הוא מפרש ותרא את עני אבותינו וכו' בנחמי' סי' ט'עד ותביאם אל הארץ . וכה"ג יש עוד בנביאים). ועל זה הוא אומר ויקם משה את המשכן פירוש ביום א' מימי המלואים. ולכן אומר בכל פרט כאשר צוה ה' את משה לומר שזאת ההקמה דויקם משה וכו' הוא רק כאשר צוה ה' את משה בדבור תקים את המשכן ה' וכנ"ל. ולא מה שנוגע אל מה שהוקם המשכן שאותה ההקמה לא הי' משה מפרקה עוד כי לא בדידי' לחוד תליא מלתא מאחר שנתקיים בה ונועדתי שמה לבני ישראל וגו' כנ"ל. ועתה בא הסיפור הולך כסדרו שאחר שויקם משה את המשכן בימי המלואים ולא יכול משה לבוא וגו' הכל כמו שמפורש בפרשת ויקרא. ועם האמור פה יובן למשכיל יותר בין לפירוש הזוהר דפרשת פקודי הנזכר שם דלאו אורח ארעא וכו' דאתקינת גרמא דהיינו כמ"ש במשל ההתבוננות של החכם בציור המקום פרנסה למנוחה. וכן לפירוש הזוהר דפרשת ויקרא דתרי ענני הוו כאן הי' גם הענן דבינה כי כל עיקרו לא הי' עדיין רק ונועדתי דמשה שהוא בבחינת המוחין וכענין המשל הנ"ל. לכן ויקרא אל משה (לשון אל יפורש לפנינו). ואמר לו מצות הקרבנות ועשיית מצות המלואים לאהרן ולבניו כמ"ש ימלא את ידכם וכמשנת"ל . וע"ז אמר ופתח אוהל מועד תשבו אותן שבעת ימים . ופירוש פתח אוהל מועד כלומר שיהי' ענין אוהל מועד פתוח לפניהם שלא יסיחו דעתם ממנו. כי משחת ה' היינו כנז"ל שזהו בכלל מכון לשבתך פעלת שגם באהרן ובניו פעלת אתה ע"י משחת ה' עליכם. ועי"ז דוקא תתמלא ידם לכהן לעולם ועד. ואח"כ מספר ענין ההקמה דהוקם המשכן הנ"ל להיות ונועדתי שמה לבני ישראל לכן קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל היינו כמש"ל פרשת תרומה שאהרן והזקנים הם ב"ד של משה והן הן עיני העדה שעל ידם מאיר פרצוף ההארה בישראל . ולפי שזה בא להם מכחו של משה זהו שאמר קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני וגו' ולא את כמ"ש בהערות . היינו כמש"ל משה קבל אבל ליהושע מסרה דוקא והוא לא הי' לו כח לקבל מעצמו וכן הוא בבית דין של משה שהוא בכחו צריך למסור להם הכח שיהיו עיני העדה ולכן אומר קרא אהרן וכו' בלמ"ד המורה על ההמשכת הקריאה להם ובא הוא פועל בהם ומביא בהם הכח להיות בית דינו. אבל במשה נאמר ויקרא אל משה כי הוא לא הי' צריך סיוע לבוא אל אוהל מועד כי בכחו של עצמו הי' יכול לבוא רק שמחמת הענן לא הי' יכול לבוא וכמשנת"ל ולכן הספיק לו קריאה לבד ולא המשכת כח. ועל זה נופל לשון אל דוקא. וכמ"ש ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן שאין שם המשכת כח רק לעורר כח של עצמן (וקרא את יהושע הוא גם כן אינו המשכת כח כי אם בחינת העלאה להעלות אותו להתיצב ושיצונו הקב"ה וע"ז בא את דוקא וק"ל ). וזהו משלו של משה קרא להם ואח"כ ויאמר אל אהרן קח לך וגו' להקריב קרבנו לכפר בעדו ובעד העם כמשי"ת . ואל בני ישראל תדבר לאמר היינו עפ"י מש"ל פרשת ויקרא ב' הזוהר חינוכא דביתא בסעודתא דקרבן נדבה דוקא ולא קרבן של מצוה וחובה (כמו קרבן התמיד וכדומה). כי ענין המצוה נת"ל פרשה זו שהוא כח הדכורא הניתן בישראל. וכאן לחינוכא דביתא שהוא כדי להניח ברכה אל ביתך. כמש"ל פרשת ויקרא. צריך לזה כעין ענין עסק הפרנסה במשל דרחיים שהוא דוקא ענין ההעלאה ממטה למעלה. שזהו כחו של אהרן דוקא שושבינא דמטרוניטא. והעובד עבודת פרנסתה כנ"ל. ועז"א ואל בני ישראל תדבר לאמר אתה דוקא שיתעוררו להתנדב הקרבן שלהם ועי"ז יוכשרו לקבל אור השכינה דונועדתי ונקדש בכבודי . אך הנה ענין ההעלאה שהוא אתערותא דלתתא לעורר אתערותא דלעילא אינו בא כי אם בכח אתערותא דלעילא שבאה לעשות האתערותא דלתתא. ובקרבנות היינו כאשר באה המצוה להתנדב וכנ"ל שכח המצוה הוא כח הדכורא והיינו אתערותא דלעילא (ובזה טעו בני אהרן וכדלקמן). וידוע שמצות צריכין הכוונה דלצי"ח דהיינו הודאה והסכמה בלב על האדנות של האדון ב"ה ועל שעבוד העבדות שמוטל עלינו כטבע ממש. כי טבע העבד (הבלתי מתפרץ כמ"ש היום רבו עבדים המתפרצים וכמ"ש במק"א) להיות נשמע לקול האדון כטבע אברי האדם להיות נשמעים לרצונו וכמ"ש בעמ"ו באריכות קצת. וזה הוא כח הדכורא שיש בישראל. ולכן אומר הכתוב ויקחו את אשר צוה משה . שמה שלקחו בנדיבת לבם ע"י דיבורו של אהרן כנ"ל לא לקחו אלא את אשר צוה משה במצות ה' דוקא כאמור. וזהו ויעמדו לפני ה' כעבד נאמן לפני אדונו. דהיינו קבלת העבדות הנ"ל. ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו . פירוש זה הדבר מה שאתם עשיתם עתה שהוא העמידה לפני ה' תעשו תמיד ואז ירא עליכם כבוד ה'. והיינו כמשנת"ל שפרצוף הארה דדוהמ"ד לא בא לתקן את טבע האנושי שלהם (כפרצוף העיקרי הנ"ל). אלא שהגם שלא נתהפכה ונתתקנה הטבע לגמרי אעפ"כ יוכלו עכ"פ לראות כבוד ה' ע"י המשכן כנ"ל. אך צריך לזה עכ"פ ההכנה לפי שעה לקבל על עצמם את עבדות הגמורה דעמידה לפני ה'. וזהו זה הדבר כאמור פירושו. תעשו לפי שעה שתרצו וירא אליכם כבוד ה'. (ויבין המשכיל מזה שגם מי שאינו צדיק ולא נתהפכה נפה"ב שלו לטוב. עכ"ז יוכל להסתכל ביקרא דמלכא. אך בתנאי שיקבל ע"ע הביטול הגמור דעבדות ועמידה כנ"ל). ע"י המשכן ועבודת אהרן ובניו בו. שהרי העבודה היא כח הקבלה לקבל אור כבוד ה' כמובן ומבואר מהמשל. ולז"א ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם (בעד ר"ל פנימיות כמו מבעד לצמתך וכלומר תיקון והכשר הגוף להיות ענין אלקי נפעל ע"י תנועת מעשהו). כי עבודת אהרן היא ההעלאה מאת העם וגם הוא גורם את ההעלאה כמובן הכל מן המשל. לזה צריך כפרה וקינוח הגוף מלכלוך הטבעי לו וגם לעם לצורך ההעלאה. והוא ע"י קרבן אהרן דוקא המכפר על העגל אשר עשה אהרן שבו חאבו באימא . והי' מניעה לענין ההעלאה. וע"י קרבן אהרן נתכפר הוא והעם. ואין להאריך כאן בזה יותר. והקרב את קרבן העם וכפר בעדם היינו לצורך הקבלה שיוכלו לקבל מן פרי עבודת המשכן כנ"ל. ובזה אין צריך רק לעם ולא לאהרן ובניו שכבר נאמר בהם ואתה הקרב אליך וכמ"ש בפהקו"ד. וכן הי' וירא כבוד ה' אל כל העם וכמ"ש ונקדש בכבודי. וכן ושכנתי בתוכם. היינו יחוד קובהו"ש שזהו ונועדתי שמה לבני ישראל כמשנת"ל. ועי"ז ונקדש ישראל בכבודי. שכבודי עליהם ממש יראה בהתפעלות אלקות דוקא ודירה בתחתונים כנ"ל. והנה איתא שבני אהרן אמרו מתי ימותו שני הזקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור . והוא פלאי. וכי לא ידעו הפלאת ערך משרע"ה עליהם וכבר נאמר ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו . וכן באהרן קדוש ה' בשמונה בגדים מה שלא הי' להם כן. אך הענין הוא כמו שידוע שתיקון העולם ונגלה כבוד ה' וגו' הוא דוקא ע"י האדם נשמה בגוף תחתון וחומרי מדריגה נמוכה מעין עוה"ז . ולכן על ידו דוקא יבוא תיקון העולם החומרי. ולזאת אמרו שני בני אהרן שהי' להם נשמות גבוהות מאוד וכאשר נגלה כבוד ה' ביום השמיני ראו אור יחודו יתברך בבחינת ראי' חושיות שאלדח"מ וחשבו שע"י כן יוכלו להעלות את כל חומריות העוה"ז. רק שהזקנים הללו הם מנהיגי הדור ומעלתם ומדריגתם נפלאה מערך מדריגת חומריות העולם. ולכן צריך שיתצמצם אור ה' בנפילת אש ה' על המזבח דוקא. אבל לפי כח של מדריגה שלהם כבר יוכלו להעלות כל מיני אש שיהי' במדריגת אש ה'. אלא שאין הדור מתנהג על ידם עתה. אך עכ"פ הם לעצמן לקחו גם אש זרה אשר לא צוה אותם פירוש שלא בא עליו כח מצות ה' מבחי' הדכורא כנ"ל. ולכן הוא במרכא כפולה ולא בטפחא כי בטפחא הי' מורה כפי' הבעה"ט שהצווי של לא צוה אותם . שלפי"ז היינו שבאה מצות ה' בבחינת הדכורא שלא להעלות אש זרה וא"כ היו צריכים למרוד ח"ו בכח זה דמצות ה' עליהם משס"ה גידין עליונין. אלא שבאמת לא נצטוו ולא באה המצוה על זה בפירוש. וע"ז רומז המרכא כפולה לומר שלא הי' שום מצוה ע"ז. ולגבי אש זרה לא בא כלל כח הדכורא ליתן בהם כח להעלותו בקטורת וגם לא כחה של מצות הקטורת שנאמרה סתם. ותצא אש מלפני ה' וגו' . ויאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר. לאמר זה הוא לשון חשיבות ורוממות המעלה. כמו את ה' האמרת היום וה' האמירך וכמו יתאמרו וכו' . בקרובי אקדש שבאנשים הקרובים תתגלה קדושתו העליונה עד שלא ירימו יד ורגל בכח הבחירה שלהם כי אם מה שיושפע עליהם מלמעלה. רק על פני כל העם אכבד. פירוש אקבל מהם כבוד שיכבדו אותי בנדבת לבם דוקא (כידוע שענין הכבוד אינו ממה שמוכרח האדם לעשות כי אם מה שעושה מעצמו דוקא). שזהו ענין העבודה במשכן כמובן ממשל העבודה ברחיים הנ"ל. אבל בקרובי אקדש כאמור ואש ה' תאכלם מבלי היות להם שום כח נדיבות ובחירה. וכן הי' לשני בני אהרן ותצא אש מלפני ה' וגו'. אך הי' לו לאהרן לומר וביום השמיני ימול. תפש המדרש לשון הפסוק בדרך צחות והכונה הוא בלשון בתמי'. וכי גם ביום השמיני שהוא תכלית גדלות כח בחינת הנוקבא שענינה כח ההעלאה גם אז ימול ויכרות בחינת כח הנדיבות. אך ממה שאמר משה בקרובי אקדש בבחינת קדושה דוקא כנ"ל. והיינו כמ"ש לא ברוח ה' ולא באש ה' כי אם אחרי האש קול דממה דקה ואז דוקא הנה ה' עובר . נתגלה ענין הדממה לאהרן ולכן וידום אהרן.