חנה אריאל פרשת ראה

ראה אנכי נותן לפניכם. מתחיל בלשון יחיד. ומסיים בלשון רבים. גם לשון אנכי הלא הם דברי משה רבנו עליו השלום כל ספר משנה תורה. הוה לי למימר ה' נותן לפניכם. את הברכה אשר תשמעו הוה ליה למימר אם תשמעו כמו שכתוב והקללה אם לא תשמעו. במשנה אמר רבי יוסי בן קיסמא למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר יקבל עליו עול מצות. ויש להבין מהו אומר למה קדמה וכו'. הלא גם בתורה קדמה פרשת שמע. וגם מה שכתוב דפרשת והיה אם שמוע דוקא היא עול מצות ולא פרשת שמע והנה כל המצות שנזכרו בפרשת והיה אם שמוע כולם נאמרו גם בפרשת שמע.

בכה' באלול נברא העולם. הנה לשון המספר בימי החודש ועדיין לא נברא העולם. פשוט וידוע שהכונה שכפי המצב דעולם והגלגלים בכה' באלול כשנברא העולם באותו הענין המעמד והמצב היה בעת הבריאה. אבל עדיין יש להבין למה לא נברא בתחלת סדר העולם שהוא מניסן או מתשרי והלא בתחילת הבריאה נתחדש כל עיקר ענין הזמן. ולמה לא נמצא בהתחלת סדר הזמן כמו בזמן דסדר השבוע שהותחלה הבריאה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ואחר כך יום שני וכו'. וכן הוא הסדר כל ימי עולם ולמה בימי החדש והשנים לא הותחל מראשיתו. ובענין הזמן עצמו יש להבין דודאי הזמן הוא מחודש ונברא בעת בריאת העולם. ואלקות הבורא ברוך הוא הוא ודאי למעלה מהזמן. אם כן מהו שכתוב בעץ חיים ובספרים הקדושים שמתחילה נאצל כן ושוב אחר כך כן ובפרט בענין השבירה והתיקון שזה נראה ענין זמן ממש. אמנם ענין זמן הוא שיש חילוק בין הוה לעבר ועתיד שההוה מורגש בהרגשה גדולה יותר מן העבר ועתיד. וכן יש חילוק בין הרגשת עבר לעתיד. ובחינה שלמעלה מהזמן הוא ענין הנצחיית שהכל הרגשה אחת לעבר הוה ועתיד. ובמחשבה קדומה דאדם קדמון צופה ומביט עד סוף כל הדורות הכל בצפיה והבטה שוה. כי זה הוא ענין אור אין סוף. שאין לו קץ וסוף כלל לומר שזה נמצא וזה לא נמצא כי אין לך דבר שאין נמצא בו. אלא שהמחשבה קדומה דאדם קדמון מגבלת ומצמצמת את האור אין סוף בבחינת הקו וחוט שלא יבא אל המציאות ממנו אלא מה שעתיד להיות ולא יותר. והרי יש במחשבה קדומה זאת ענין השבירה שהוא סילוק האורות מכלים וגם התיקון שהוא חבור אורות בכלים בבחינת שם מ"ה החדש דעולם התיקון כמו שהתבאר במקום אחר. ובמחשבה קדומה דאדם קדמון הוא צופה הכל ביחד. וכשנאצל עולם התהו נאצל בבחינת אלקות ונצחיית דהיינו שהוא היה הוה ויהיה בלא הרגשות מחולקות בין הוה לעבר ועתיד. ואף שכתוב וימלוך וימת הנה גם שניהם המלוכה והמיתה הן בבחינה זו דהיה הוה ויהיה ברגע אחד. ואין חידוש האצילות אלא לגבי הנאצלים עצמן שנאצלו בבחינה מצומצמת ומיוחדת. אבל לגבי המאציל ברוך הוא אין שום שינוי בין קודם שנאצלו לאחר כך. כי הכל היה צפוי לפניו בצפיה אחת. וגם הנאצלים עצמן שנאצלו בבחינת אורות וכלים הן בבחינת הנצחיות דהיה הוה ויהיה כי הם מיוחדים בקו וחוט אור אין סוף ברוך הוא כח האחדות הפשוט שכל יכול ואין שום מעצור לפניו. רק שהוגבלו באורות וכלים שלא יבוא מהן חידוש מציאות הבריאה כי אם מוגבל ופרטי דוקא. והאורות הן אור נאצל מעשר ספירות הגנוזות במאצילן שרק לגבי מאצילן הן נחשבות לעשר ספירות. אבל מה שיכול להיות נאצל מהן ספירות פרטיות אין סוף וקץ וגבול להם כלל שיכול להיות מציאות נאצלים פרטיים מי יודע כמה וכמה. רק שהרצון היה להמציא גם בבחינת האצילות רק עשר ספירות לבד כלומר כחות מצומצמים לגבי חידוש הבריאה מאין ליש שימצא מהן. אבל הן עצמן רצוני לומר האורות דעשר ספירות הנאצלים הן הן גילוי עשר ספירות הגנוזות הנ"ל. והכלים הן מגבילים עוד יותר רצוני לומר שנתצמצמו הכלים שלא יבוא מהן חידוש הבריאה כי אם מחסד מציאות חסד ומגבורה מציאות גבורה וכו'. אבל מן האורות עצמן יכול להיות אור החסד בכלי הגבורה ויפעול בנבראים (או גם בחינת נאצל נפרד מקו וחוט כידוע) בחינת גבורה. כי מה שהוא אור החסד הוא בבחינת החסד דעשר ספירות הגנוזות וכאמור והנה גם אורות וכלים הנאצלים דאיהו חיוהי וגרמוהי חד אין בהם שינוי מקודם שנאצל לאחר שנאצלו כי הכח היה מצוי במחשבה קדומה כנ"ל. וגם אחר שנאצלו הם מיוחדים באותו היחוד ממש. רק אצילותן באורות וכלים מגורמת גבול ופרטיות בנברא מהן. וידוע שכל עיקר עליית הרצון דבריאת העולמות הוא מחשבה דאנא אמלוך כלומר בחינת מלך ומלכותו וכמו שכתוב בתפלת ראש השנה ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. ומשכיל על דבר יבין שמצד האורות וכלים דספירות עצמן (רצוני לומר שלא בערך מציאות חידוש הבריאה מהן) בחינת מלך ובחינת המלכות הן בתכלית היחוד הגמור. רק כשבא להיות מהן התחדשות הבריאה מאין ליש אז בחינת המלך בכבודו הוא בבחינת סובב כל עלמין ובחינת המלכות היא ממלא כל עלמין כידוע. וביאור הדבר יובן ממלכותא דארעא. יש לך מלך שיש לו נפש שפילה ואיננו חסר לנפשו כלום דכלום חסר מבית המלך וכל רצון ושכל ומדות שלו הוא רק לשלימות השלמים. וכן מדת מלכות שלו שמנהיג בה מדינתו נטה קו רק להקים עולה של תורה ומצות כחזקיהו מלך יהודה (ולא כחזקיהו מלך יהודה שהוא הנהיג מלכותו גם בכל פרטי עניני המדינה) ואפילו שיהיו ששה מתכסים בטלית אחת ויעסקו בתורה לא אכפת ליה כלום. וכן בכל פרטי עניני המדינה מאפס ותהו נחשבו לו. וכל תוקף מדת מלכותו הוא להשלים בני המדינה בשלימות אמיתי כמו שחפץ לנפשו ולעצמו. ויש מלך שיש לו נפש רחבה ודעתו זחה וגם הנפש לא תמלא מיקר וכבוד ועושר וגדולה ורוצה בכפלים. וגם מדת מלכותו בהנהגת המדינה אינו דורש שלום המלוכה כלל וטובת המדינה רק להגדיל ולהרבות כבוד התנשאותו עליהם ולהכביד עולו עליהם וכל צרכי בני המדינה הם כאין נגדו. אך אם מחתה תקרב אליו ותקע נפשו ממנה בחלי לאין מרפא באופן שגלוי בעליל שהוא לו עונש מן השמים על מדותיו הרעות בנפשו הרחבה ודוחק המדינה שהגדיל לעשות. אז כי יקום מלך חדש תחתיו היודע כל זה. או כי ישוב הוא אל עצמו אל ה' וירפאהו ויחלימהו ושב למלכותו ברוח נמוכה לעצמו שלא לתור אחרי המותרות ולהשגיח בעין של חמלה בכל עניני המדינה לכל אחד ואחד כפי ערכו ומדריגתו לעזור לו ולסייעו שיוכל להגיע אל שלימותו לגבוהים ובינונים ונמוכים ואל עני ונכה רוח יביט לתת לו תקומה במזון וכסות ודירה לפי ערכו הנמוך מאד ושוב יסייע לכל אחד לעלות למעלה מעלה ממדריגתו באופן שנשתווה עם המלך הנזכר ראשון במשלינו. ועוד עודף עליו שהוא מרבה להיטיב גם בכל פרטי עניני המדינה. ועל פי המשל הזה יש להתבונן בנמשל כידוע בענין המלכים דתהו שהן בחינת רבוי ומיעוט הכלי. וגם לא נזכר בהן ושם אשתו עד המלך החדש שהוא עוהת"ק הוא כמשל נפש רחבה הנ"ל שאינו מביט אל תיקון עניני המלוכה שהכל כאין רק לקיים רצון המאציל ברוך הוא שיהיה בחינת מלך ועם. ולכן כתיב וימת דלא אתקיימו וכו' כמו שכתוב במקום אחר. ונאצלו הספירות דעולם התיקון על ידי בחינת מ"ה החדש לתקן את כל עניני המלוכ על צד השלימות הגמור בדרך התלבשות מ"ה וב"ן עד סוף כל המדריגות דעולמות בי"ע. שמה שלא היה יכול להתברר באצילות נתברר בבריאה ומה שלא היה יכול להתברר בבריאה נתברר ביצירה וכו'. ואחר כך עליות העולמות ממדריגה למדריגה עשיה ליצירה וכו' ואצילות העשר ספירות דז"א ונוקבא בעולם התיקון כולל כל התיקונים העתידים להיות בעולמות בי"ע. ועל זה אמרו במדרש מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן רצוני לומר קודם שהיתה הבריאת עולמות בפועל ממש היה הסדר וההכנה לכל פרטי עניני הבירורים והעליות. רק שהיה הכל במדריגת אצילות שהיה אלקות ונצחיות למעלה מהזמן כנ"ל. והרי זה כמשל המלך הא' הנ"ל שהוא ומלכותו במדריגה אחת וענין אחד. והוא ענין חודש אלול שהוא קודם הבריאה. דהיינו קודם שבאו הכלים דזוכרא ונוקבא להיות מוגבלים ומצומצמים להתהוות מהן מוגבלים דעולמות בי"ע. אלא רק כפי מה שהן הכלים דאצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד מצד עצמן. וזהו ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי אלול וכמשל המלך הא' הנ"ל. ולא נברא העולם בפועל ממש רק בכה' באלול רצוני לומר שהוכר ונגמר ענין הכלים דזוכרא ונוקבא עד שהמלכות נוקבא דז"א שייך לומר בה לשון כה' כמו כל הנביאים נתנבאו בכה שהיא על כל פנים רק דומה לאור וכלי דז"א. ולא הן עצמן לגמרי כמו שהוא בבחינת אני לדודי ודודי לי. ואז הוחל להיות כמלך האחרון במשל הנ"ל דבחינת המלכות והנוקבא ממלא כל עלמין כל אחד ואחד לפי ערכו ומדריגתו עד שואתה מחיה את כולם בבחינת הישות והפירוד גם בעולם הזה הגשמי ומלכותו בכל משלה אפילו בקליפות ונקראת המלכות בשם אל מסתתר ולא כמו בחינת ז"א שהוא המלך הגדול והקדוש בשמים והארץ כמו שנתבאר בפרשת עקב. ואז הוא שלימות ענין עבודת המלך הקדוש ברוך הוא כעבודת המלאכים שמשמיעים בקול דברי אלקים חיים כלומר שמגלים בעולמות את אלקותו יתברך יותר על מה שגלוי לעולמות מצד עצם בריאתן. וזהו מקבלין דין מן דין מדריגה התחתונה מקבלת משלמעלה ממנה. וזו היתה עבודת המדריגה העליונה להשפיע בתחתון הימנה. אמנם עיקר ושלימות העבודה לייחד קודשא בריך הוא ושכינתא פנים בפנים כמו בחינת אלול הנ"ל נתן לישראל דוקא במתן התורה שניתן להם כח המצות שהן אברין דמלכא כמו שנתבאר בפרשיות הקודמות. וגם ושכנתי בתוכם במשכן ובית עולמים שהן ב' הפרצופים דור המדבר ודור שנכנסו לארץ כנ"ל כמה פעמים שכח המצות הוא בחינת המלך עצמו כמו שכתוב בתניא ונתן לנו את תורתו היינו שנתן לנו את עצמו כביכול שהן אברין דמלכא הנזכרים לעיל והוא גם באדם בבחינת סובב כל עלמין שאין הענין האלקי מורגש. כי אי אפשר שיהיה מורגש לנברא שלכן נקרא סובב כל עלמין. אף שהוא עיקר מציאותן רק שאינו מושג בפנימיותן.ובחינת ושכנתי הנ"ל הוא בחינת מלכותו של המלך הקב"ה שהוא כח אלקי להרגיש ענין המצות והאלקות בבחינת עולמות נשמות אלקות כמו שנתבאר לעיל פרשת עקב. ושכינה הוא בב' בחינות. למעלה מהחזה הוא בבחינת הארה והשגה בבחינת מוחין דגדלות. שבשעת הארת המוחין דגדלות ממילא הוא מקים תורה ומצות כל מה שאפשר לו לקיים ואחר כך נשאר על כל פנים בחינת מוחין דקטנות לקיים תורה ומצות כל היום. ולמטה מהחזה הוא הבא בבחינת המדות הטבעייות באדם לשכון בתוכם כח אלקי דשכינה בחינת מלכותו יתברך במדריגת אלקות לקיום התורה ומצות. ועקבי לאה נכנסים בתוך ראש רחל כמו שנתבאר בפרשת עקב והוא ענין השמיעה כמו שכתוב עקב תשמעון. וידוע שיש הבדל בין שמיעה לראיה. השמיעה היא בחינת מקבל והראיה אף שעל ידי הרואה מקבל את הענין שרואה אותו יש בראיה בחינת משפיע דוקא. כי ענין השמיעה כמו שהרב אומר ומגיד לתלמידו דבר חכמה והרי בדבר הרב החכמה מזומנת בהם כידוע במקום אחר. ואם התלמיד יש לו לב לשמוע אז מקבל הוא ומבין חכמת הרב שבדבריו וכמו שכתוב בזוהר זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין. מובן שהשמיעה היא רק כח הקבלה מה שכבר יש בשפע המשפיע. אבל הראיה כמו הרואה מה שכתוב בספר שהספר אין בו רוח חיים ולא שפע רוחניות החכמה. ומי שאינו יודע לקרות בספר אין רואה בו כלום רק ציורי כתיבה לבד והיודע לצרף אותיות ימצא בהספר תיבות שיהיה לו הבנה בהם. והמשכיל ימצא בתיבות הכתובות בספר רוחניות החכמה. ואם כן מובן שהוא מביא באותיות שבספר את רוחניות החכמה שמבין הוא בהם. וזהו כמו בחינת משפיע. וזה ההבדל הוא גם כן בין מה שעקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל שהיא שמיעה לבד בתוך הרושם דמוחין דקטנות למטה מהחזה. ובין בחינת פנים בפנים דרחל עצמה שהוא ענין בחינת אלול הנ"ל שהוא בחינת ראיה. כי על ידי בחינת התפעלות שבעשיית המצות הרי הוא רואה את גוף המצוה ומשיג בה את בחינת אלקות דמצוה והיינו שרואה את כח הנעלם דמצות שנתן לישראל במתן תורה כנ"ל. ובפרשת ואתחנן אמר משה לישראל שמע ישראל בלשון יחיד שמדבר עם בחינת הנשמה שנקראת ישראל ואומר שתשמע ותשיג בחינת היחוד דה' אלקינו ה' אחד. ועל ידי זה ואהבת וגו' ויומשך מזה והיו הדברים האלה ושננתם וכתבתם. כי הנשמה מכרת את בוראה והיחוד ובעת שמתבוננת בידיעה והכרה זו נעשה ההחלט הגמור לקיים את כל מצותיו וכמו שאי אפשר כלל להיות באופן אחר. וזה נקרא עול מלכות שמים. מלכות שמים הוא ההשגה דה' אחד ובתפלת ר"ה בעשרה מלכיות נחשב פסוק זה למלכיות. והעול הוא נמשך מזה בבחינת עקבי לאה הבאים למטה מן החזה במקום המוחין דקטנות להיות החלט קבוע לא יסור מקיום המצות. מבואר אם כן שעיקר בחינת השמיעה הוא בבחינת פרצוף לאה ודור המדבר אלא שממנו ימשך גם למטה מהחזה בראש רחל. ואחר כך אמר וידעת כי ה' האלהים האל הנאמן וכמו שנתבאר בפרשת עקב היינו שתהיה ענין השמיעה דשמע ישראל ה' בבחינת פנים בפנים דקודשא בריך הוא ועל זה אמר והיה עקב תשמעון את המשפטים דוקא וכמו שכתוב שם. ושמר ה' אלקיך לך וגו' רומז לכל העשר ספירות כמו שכתוב שם שזהו שלימות בנין הפרצוף למטה מן החזה. ולכן בפרשת עקב אומר פרשת והיה אם שמוע תשמעו לשון רבים שמדבר עם הגופים שגם הם בטבעייות שלהם תשמעו ושמתם את דברי אלה וגו'. וזאת הפרשה נקראת עול מצות. כי קיום המצות המבואר בפרשה זו הוא מכל אלקי הבא בטבעיית גופות בני ישראל בבחינת הפרצוף דרחל הנ"ל. ולא מן ההשגה והתבוננות ביחוד ומלכות שמים.

ועתה יובן אמר רבי יוסי בן קסמא למה קדמה כלל פרשת שמע לוהיה אם שמוע ולמה אנו צריכין לקרותה עכשיו ולא די לנו בפרשת והיה אם שמוע לבד. ואף שאמרה משה היינו רק כשבא לבנות הפרצוף דדור שנכנסו לארץ לשלימות הבנין היה צריך לבחינת עקבי לאה כנ"ל. אבל אחר שנכנסו לארץ נתבטל לגמרי בחינת הפרצוף דדור המדבר כידוע בעץ חיים ובספרים הקדושים. כמו כן יש לנו להסתפק בפרצוף העיקרי דקיום המצות לבד. ולמה קבעו לקרות גם פרשת השמיעה. ואם בכדי לקיום מצות היחוד דשמע (דלענין השגה והתבוננות יש כמה מקראות וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' וידעת כי ה' אלקיך הוא האל הנאמן וכדומה) אך קשה למה קדמה ונסמכה לפרשת והיה אם שמוע דמשמע ששניהם ענין אחד ושייכים זה לגבי זה.וזה אינו דפרשת דשמע הוא החיוב מצד התבוננות והשגה. ופרשת והיה אם שמוע החיוב מצד הטבע אלקים השוכן בישראל כנ"ל (והוא כעין הקושיא שבתניא למה הוצרכו דור שנכנסו לארץ לקרות פרשת שמע שיש בה מצות מסירות נפש וכו' וכמו שנתבאר לעיל). ועל זה אמרו כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות. פירוש עול מלכות שמים ועול מצות הוא בחינת מלך ומלכותו הנזכר לעיל וכמו שנתבאר לעיל שהמצות הן אברין דמלכא. וענין העול הוא כמו עול השור שמחמת העול לא יכול לנטות חוץ לשיטת המסודר מן קונהו. וזהו עול מלכות שמים שהוא כעומד לפני המלך ורואה כבוד גדלו ותפארתו והדר כבוד מלכותו בהוד מלכות עד שאין שום סברה תוכל לעלות על הדעת שלא לקיים כל אשר יצוה. ולשון יקבל עליו עול מלכות שמים הוא ההסכם וההחלט מחמת הוד מלכות הנ"ל שההסכם הוא כמו העול ששומר שלא יסור מלמלאות ולקיים רצון המלך במלכותו. וקבלת עול מצות הוא במה שכתוב בפרשת והיה אם שמוע ונתתי מטר ארצכם וגו' השמרו לכם פן וגו' ועצר את השמים וגו' וכו' שזהו בחינת חסד וגבורה. אם שמוע תשמעו הרי חסד ונתתי מטר ארצכם וגו'. ופן יפתה לבבכם הרי גבורות קשות ודין וחרה וגו'. ולפי פשוטו זאת הידיעה הוא כמו עול לשמור דרך קיום המצות ולא יסור מהן. ועל פי האמור לעיל כאן יובן שעול מצות רצונו לומר עול המלך חוזק הדביקות והתקשרות במלך עצמו שהוא סובב כל עלמין ואינו מושג כלל לנבראים. ומה שמשיגים ויודעים הוא רק מבחינת ממלא כל עלמין כידוע וזה עול מלכותו עול מלכות שמים. אבל ההתקשרות במלך עצמו הוא שלא בדרך השגה (ואף שהנשמה מכרת את בוראה למעלה מהשגה והבנה כי בנים אתם וכמו שכתוב בכמה דוכתי. הנה מזה לא יומשך עול על הגוף לקיום המצות כי אין הנשמה לבדה מושלת בגוף) רק הוא ענין כח החסד וגבורה דמלך עצמו ברוך הוא וכמו שמאברין דמלכא נמשך כח המצות בישראל. כך מה' חסדים וה' גבורות הידועים הנמשכים במדות דז"א וכידוע בענין המוחין ותפילין שהדעת כולל חסד וגבורה ושרש החסד וגבורה הוא מעתיק יומין כידוע בספרים הקדושים וכמו שכתוב בתניא חלק ב'. וענין החסד וגבורה מבואר במקום אחר באריכות שבחינת החסדים הוא אשר ימלאנו לבו לעשות כן בפועל ממש בלי מעצור אף שיש איזה טעם וסברא שלא לעשות. זהו כח החסדים כמו תוקף האהבה והתאוה שממלא לבו לעשות בפועל ממש תורה ומצות. וכח הגבורות הוא לעמוד נגד כל מונע מלעשות כל תאות לבו מחמת החסדים הנ"ל והוא גם כן ה' גבורות כמו ה' חסדים. וישראל מקבלים מן המלך הקדוש ברוך הוא בחינת החסד וגבורה גם כן אל קיום המצות. וזה הטעם מספיק למה שצריך להקדים דוקא פרשת שמע לוהיה אם שמוע. כידוע מה שכתוב זה השער לה' ובזאת יבא אהרן שכל ההתחלה לעלות למעלה ולידבק הוא על ידי מדת המלכות דוקא שהוא הפתח והשער ודרכו של איש לחזור אחר אשה. ולכן כשמקבל עליו תחלה עול מלכותו שהוא מלכות שמים אז יוכל לבוא אל המלך עצמו הקב"ה ושקולים הם ויבואו שניהם על ענין אחד שאי אפשר לעשות באופן אחר מכפי מה שהוא רצון ומצות המלך בין מצד כח טבעו בהתפעלות מורגשת בין מצד כח הנעלם דבחינת החסד וגבורה הנ"ל על ידי זה הוא בחינת יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה פנים בפנים. ובתחתונים רצוני לומר בישראל על ידי תורה ומצות וכבחינת אלול הנ"ל ויותר ע"כ עוד כמלך האחרון הנ"ל במשל. ועל דרך זה יובן גם כן ענין הפרשיות. דבפרשת ואתחנן אמר להם פרשת שמע ישראל. להיות בחינת עקבי לאה נכנסין לתקן בנין הפרצוף דרחל. והזכיר עוד וידעת וגו' האל הנאמן. ועל ידי זה הוא עקב תשמעון מלמטה ושמר מלמעלה ויהיה היחוד במדריגת השמיעה לבד. ובפרשת עקב אמר עוד פרשת והיה אם שמוע שהוא עול המלך ברוך הוא כנ"ל. ועל זה חוזר ומפרש כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת. וכבר נתבאר כמה פעמים ששם מצוה רצונו לומר פרצוף רחל הנ"ל. וזהו שכתוב אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה. ואומר אחר כך ראה לשון יחיד גם כן וכמו שכתוב בזהר דמשה רבנו עליו השלום בעלה דמטרוניתא והוא אומר אל בחינת הפרצוף (שמצוה לבני ישראל לעשות אותו) ראה רצונו לומר בחינת הסתכלות פנים בפנים ובחינת ראיה שלמעלה מבחינת שמיעה. והיינו לומר שעד פרשה זו לא דיבר רק מבחינת השמיעה. ואחר פרשת והיה אם שמוע בא לתקן בחינת הראיה ולעשות בחינת פנים בפנים מלך ומלכותו יתברך למעלה ולמטה בתחתונים. ומפרש עוד איך יוכל להיות בחינת הפנים בפנים בתחתונים. ועל זה אמר אנכי רצונו לומר בחינת משה רבנו עליו השלום שהוא הדעת הכללי והפנימי לכל ישראל והדעת ממשיך בחינת החסד וגבורה דמוחין בכל המדות והגוף. וזהו אנכי דוקא נותן לפניכם רצונו לומר לבחינת הפנימיות שלכם. ברכה וקללה הוא חסדים וגבורות הנ"ל. וזהו את הברכה אשר תשמעו. פירוש שהברכה שהן החסדים הן סיבה וכח שתוכלו לשמוע ולקיים המצות. והקללה בחינת הגבורות אשר תייסרך רעתך אם לא תשמע עד אשר תשוב ושמעת וכו' וכנ"ל. וזהו ענין ומדריגת ראיה דוקא שהוא כמו בחינת משפיע. כי על ידי בחינת החסד וגבורה נעשה היחוד גם שיבטל מעליהם כח הקליפות עד כי תהיה טבעיית שלהם בבחינת התפעלות מאלקות דוקא וזהו בחינת שמיעה בבחינת מקבל. אבל על ידי בחינת היחוד פנים בפנים דראיה הנ"ל אומר אחר כך אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים. וכל ארץ ישראל תתגדל ותתקדש בקדושת היחוד דקודשא בריך הוא ושכינתיה פנים בפנים גם בתחתונים.