חנה אריאל/כי תבא

"ויקרא משה אל כל ישראל"

(דברים כט א): וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. (דברים כט ב): הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם. (דברים כט ג): וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (דברים כט ד): וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ. (דברים כט ה): לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם:   

הדקדוקים:

• "אַתֶּם רְאִיתֶם" ואח"כ אמר "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת".
• אחר שהזכיר "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" חזר למה שהי' מקודם "לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם וגו'".
• גם הכל לשון רבים "וְנַעַלְךָ" לשון יחיד.
• וגם מה כל ענין הקריאה להודיע להם מה שהכל יודעים, כמאמרו "אַתֶּם רְאִיתֶם וגו'" ואם להודיע שעתה יש להם לב ועינים וכו' הי' לו לומר רק זה לבד, וגם למה הי' קריאה מיוחדת מה שלא הי' בכל משנה תורה.
• אמרו רז"ל "אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות שיעלה זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר" ויש להבין ענין שתמליכוני עליכם מה צריך להמליכו, הלא מלך כל הארץ אני וכו'. וגם אם הכונה הי' בזכרונות שיהי' הזכרון לטובה ולא לרעה ח"ו, היל"ל אמרו לפני זכרונות לטובה. אלא ודאי משמע שהאמירה תגרום ענין הזכרון עצמו, וכשהם הגורמים מסתמא יהי' לטובתם כפי כונתם. אך לזה קשה הא אין שכחה לפני כסא כבודך. גם יש-להבין מה-שכתוב ובמה, הלא אמר שעל-ידי אמרו יהי' הדבר נעשה.

כתיב כל אשר חפץ ה' עשה, וכתיב ביום ברוא ה' אלקים ארץ ושמים. מבואר בכמה-דוכתי שמה שכתוב כל אשר חפץ עשה הוא ענין מאמר רז"ל במחשבה א' נבראו כל העולמות והיינו מחשבה הראשונה, כמו שכתוב בעץ חיים "כשעלה ברצונו לברוא העולמות לא הי' מקום לעמידתן, לפי שהי' אור אין סוף ממלא את כל החלל" פירוש כי ענין העולמות הוא להיות מציאות יש ודבר, והיינו לשון עולם שיתעלם מהם האחדות הפשוטה דאפס זולתו. רק היפלא ממנו כל דבר וכל יכול לעשות מציאות יש והוא מלך עליהם, כמו שכתוב "אדון עולם אשר מלך, בטרם כל יצור נברא" דהיינו קודם שהי' מקום לעמידת העולמות, רק בעצמו כביכול שיער כל מה שעתיד להיות, וכמו שכתוב בזוהר גליף גליפו בטהירו עילאה, שלפניו ית' כל אשר חפץ עשה והי' הכל, רק להיות העולמות מרגישים את עצמם למציאות יש ודבר, על-זה אמר בעץ-חיים לא הי' מקום, כי אור אין סוף מתפשט ומאיר, שכל מה שפעל ועשה הכל הוא רק כחו וגבורתו דמהות ועצמות אור אין סוף, על-כן אי-אפשר לעולם להיות מרגיש את עצמו להיות יש ודבר לעצמו, ולכן אמר בעץ-חיים שצמצם את-עצמו צמצום פשוט, וכל מדריגת ההשתלשלות עד שנעשה בחינת אור וכלים דזו"נ שנקרא ה' אלקים, וזהו ביום ברוא ה' אלקים וכו', שודקא בשני שמות אלו נעשה ענין הבריאה דשם הוי', היינו שמהוה את העולמות על-ידי צמצום הכלים להעלים עצמות האור שהוא אור אין סוף דלית אתר פנוי מיניה ואפס זולתו, ועל-ידי זה הצמצום נעשה מקום לעמידת העולם שעלו במחשבה דכל אשר חפץ ה'.

וצריך להבין דמאחר שכבר נמצאו העולמות על-ידי מדה זו ושם זה דהוי' באור וכלים שלו, מהו עוד ענין דמדת המלכות שנק' אלקים. וזה יובן ממה שהי' בישראל אחר כניסתן לארץ, מתחלה שופטים ואח"כ בימי שמואל ושאול הותחלו מלכים. וההפרש בין שופטים למלכים הוא ההפרש שבין חכם למלך. שבפני החכם יש ביטול ושומעים לקולו, ובפני המחל בודאי שומעים ג"כ לקולו יותר ויותר בביטול גדול, והוא דבפני החכם הנה כל מי שמשיג ומבין ענין החכמה ויוקר ערכה ומעלתה, הוא בטל יותר ויותר בפני החכם, ומי שאינו מבין כ"כ, הביטול שלו בפני החכם קטן הרבה מאד, עד שלפי ערך מדריגת הכרת החכם כן הוא מדריגת הביטול, ומי שאינו חכם כלל אין לו ביטול כלל. אבל המלך עיקר המלוכה הוא על עם דוקא, היינו הרחוקים מאד ממעלת המלך ואין מכירים כלל חין ערכה מצד עצמם, רק שזהו תוקף כח ועוז מלך, שמפני האימה הנמשכת מאת המלך עליהם בטלים הם לרצון המלך לעשות רק מה שהוא רצונו. והנה אמרו רז"ל "מאן מלכי, רבנן" הרי גם החכמים נקראי' מלכי. וגם השופטים שהיו בישראל היו שופטים את כל עם הארץ והיו שומעים לקולם. ענין זה דמלכי רבנן והשופטים שהיו בימים ההם הוא שהחכם או השופט אין מתפשט ממנו שום אימה על העם (רק שסדר הבריאה הוא בכח עליון של הבורא ית"ש שמדריגה נמוכה יש לה ביטול בפני מדריגה עליונה שלמעלה הימנה, ועל-כן יש ביטול טבעי קצת גם בפני החכם שלא מצד ההכרה במעלת החכמה הנ"ל, אבל זה אין בא כ"כ לפעולה כי-אם כמו-שיתבאר אי"ה פה) כי אין ענין ורצון החכם שיראו ממנו רק שישמעו ויבינו את חכמתו שמגלה להם ומלמד אותם. אך החכם שמגלה ומלמד לעם משפטי התורה, ממילא הכל שומעים להם לא ימרו את דבריו ח"ו כל איש ישראל, כי כולם שומרים את משפט התורה, ולכן כל מה שיגיד החכם, כח דבורו ככח דבר מלך שלטון, וזהו ענין שנק' רבנן בשם מלכי. וכן ענין השופטים כמו עתניאל בן קנז שהוא מהשתלשלות הקבלה דמשה קבל ומסרה ליהושע וכו'. נמצא שהחכם עצמו אינו אלא מגלה החכמה הנעלמת מזולתו. אלא שממילא נימשך הממשלה בהנהגת העם מצד ההכרח דקבלת התורה, שזהו מצד עצמן של העם דוקא. אבל המלך עיקר כונתו להיות אימתו מתפשטת על העם שלא יסורו מכל מצות אשר יצוה, וממילא תהי' הנהגתם בשלימות הראוי. ומן המשל הזה יובן למעלה ג"כ. דשם הוי' המהווה הכל, היינו שמגלה מה שעלה במחשבה דכל אשר חפץ ה', להיות החינת עמידה לעולמות וכמו שכתוב במקום אחר דזהו מה שכתוב הוא מקומו של עולם, דהיינו מקום העמידה דעולם. רק שממילא כשנעשה העולם יש, בזה ג"כ דבר מלך שלטון, כי כן הוא כבר במחשבה בכל אשר חפץ עשה כנ"ל. רק שכמו שבחכם כל הקרוב אליו במדריגת הכרת החכמה הוא בטל בטבעו יותר, כן הוא הענין שבבריאה שרפים, וביצירה חיות, ובעשי' אופנים, כידוע בירידת המדריגות. אבל בחינת המלוכה הוא ענין הנסירה שלא להיות החינת המלוכה בבחינת טפל כנ"ל, ובמשל של החכם והשופט, אלא שתהי' המלוכה פרצוף וענין בפני עצמו שאין המכוון אלא להתפשט ממנה אימה על העם הרחוקים דוקא שעל-ידי האימה יומשך בהם הכרת אור אין סוף ב"ה בכח ועוז המלוכה שלא על-ידי רצון העם כי-אם על-ידי ביטול רצונם בפני אימת המלך המתפשטת עליהם. והגם שבענין הכרת האלקות נמשך לפי סדר המדריגות דוקא כנ"ל בבריאה יותר מביצירה וכו' אך עיקר המכוון של המלוכה הוא בסוף מעשה דוקא, והיינו ענין עול מצות דוקא כנזכר בדרושים הקודמים, והיינו הפרצוף דדור שנכנסו לארץ כנזכר שם. אבל פרצוף דור-המדבר שנק' פרצוף הארה כנזכר שם, הוא כענין הקבלה מהחכם הנ"ל שהוא כענין המלוכה שתלוי בכח העם מעצמם דוקא כנ"ל. וזהו-שכתוב אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. היינו לעשות אותו בחינת מלך דוקא, מלבד בחינת החכם כנ"ל. והיינו ענין הנזכר בכתבי האר"י ז"ל שבראש השנה נעשה הנסירה להיות בחינת המלוכה פרצוף בפני עצמו, לפי שבכל ראש השנה חוזר לכמו שהי' בתחילת הבריאה, כי כל שנה הוא חידוש מציאות שלם, כמו שאנו רואים שבכל שנה ושנה צומחין מן הארץ והאילנות פירות ונובלים בסוף השנה וחוזרים וצומחים בשנה האחרת. והיינו שחוזר לבחינת תחילת הענין ביום ברוא ה' אלקים וגו' שתחילה הוא רק בחינת שם הוי' באור וכלים עד יום הששי שנברא אדם הראשון ואמר שיר של יום הששי שהוא ה' מלך, לעורר בחינת המלוכה דמלך דוקא. וכמו-כן עתה אמר הקב"ה אמרו דוקא מלכיות, ר"ל הפסוקים עשרה כנגד עשר ספירות דבחינת המל' דוקא שיש בה מעלה רבה ויתירה על מעלת החכם שיהי' נמשך הגילוי מצד עצמותו ית' ולא מצד המקבלים לבד הנזכר במעלת החכם, אלא ע"י אימת המל' יבוא ההתגלות מלמעלה דוקא וכמ"ש בסידור בענין תיקון חצות, שהיראה והאהבה הבאים מלמעלה גדלה מעלתם לאין קץ על מעלת יראה הכלולה בנפש בתחלת הוייתה ע"י שם הוי' כנ"ל. וזהו ג"כ בפסוקי הפרשה אתם ראיתם בכח שלכם וכו' והוא פרצוף הארה דדור המדבר, ולא נתן ה' לכם עינים לראות, דהיינו בחינה הבאה מלמעלה עד היום הזה וכנזכר בדרושים הקודמים, דיום הזה הכוונה על פרצוף דור שנכנסו לארץ.

ומה-שכתוב אמרו לפני זכרונות. יש להקדים ביאור מה-שכתוב במדרש על-פסוק "וידום אהרן:    דכשאמר לו משה, הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, כיון ששמע אהרן שבניו ידועי המקום הן, שתק" וצריך להבין פירוש ידועי המקום, הלא אין כל דבר נעלם והנסתרות והנגלות הוא יודע. אך ידוע דבידיעת עצמו ית' יודע את כל הנמצאים כולם, פירוש דאפילו הנמצאים כמו שהם לעצמם בבחינת יש ודבר נפרד לעצמו יודע אותם הוא ית' בידיעת עצמו, כי באמת אין בהם שום ענין מציאות זולתי כחו ית' שמהווה מאין ליש, והוא ית' וכחו אחדות גמור, לכן בידיעת עצמו יודע גם את כל הנמצאים, מובן שידיעתו ית' את הנמצאים, הוא בענין אחר ממה שהם יודעים את עצמם, וכמו שאמר אברהם אבינו ע"ה אתמול אמר כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אומר העלהו לעולה, קודשא בריך הוא ידע בגוונא אחרא. גם את מציאות כל הנמצאים לעצמם יודע הוא ית' בגוונא אחרא לגמרי, דהיינו בידיעת עצמו דלית מאן דידע לי' בר איהו וכמ"ש ופני לא יראו ולא יראני האדם. אך אעפ"י שאין האדם יכול לראות ולדעת אותו, אך על-ידי עבודת הצדיקים הגדולים במסירות נפש ובהשגה ועבודה מגיעים למעלה זו שקמי הקב"ה גליא, שגם בהיותם אדם נברא (וגם הנשמה בחינת נברא הוא ולא יראני וכו') ידיעתם שלהם את עצמם מתאחדת לגמרי עם ידיעת הקב"ה אותם ולא בגוונא אחרא. וזהו ידועי המקום הם, ר"ל כמו שהם בעצמם יודעים את-עצמם הם ידועים למקום ג"כ בענין אחד דוקא.

והסבר הענין יובן למשכיל, שהנפש המחי' את הגוף בכל פרטי כוחותי' בכל עת ורגע ומרגשת אותו בודאי וזהו חיותו, ואף כשהוא טרוד במחשבת ענינים עמוקים לא תסור הרגשת הנפש את גופו כי הוא חיותו כאמור, אך אינה מרגשת אותו בגשמיות כלל, אם לא כשכואב לו איזה אבר, שאז לא תשכח הנפש על תמונת גשמיותו, וכן הדמיון באבר היקר בהפלאה מופלגת לא תשכח הנפש לשמור גשמיותו וכו'. ועל דרך זה יובן גם בענין הזכרון דנח ואשר אתו בתיבה, דכתיב ויזכור אלקי' וכו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישוכו המים. והוא פלאי מה שייך זכירה, הלא אין שכחה לפני כסא כבודך. אך הענין הוא דאין דכחה הוא כענין ידיעת עצמו דוקא שהוא בגוונא אחרא. ולכן אף שנח מצא חן בעיני ה' ורצה לחדש העולם ממנו ועל-ידו, אך הוא בגוונא אחרא כנ"ל ביצחק, דגם שיעלהו יתקיים המאמר כי ביצחק יקרא לך זרע. אך ויזכור אלקים את נח הוא באותו הגוון של נח שלמטה. והיינו כענין הנ"ל בידועי המקום שידיעת עצמם וידיעת המקום מתאחדת, רק שענין ידיעה הוא ממטה למעלה שעל-ידי עבודתם הנפלאה הגיעו למעלה זו דהשתוות ליחוד ידיעתם עם ידיעתו ית' אותם למעלה. והזכירה היא בהיפך שלמעלה נמשך ידיעתו ית' להתאחד למטה עם ידיעת הנזכר ממנו את עצמו, וזהו לשון זכירה. דהנה הגם שנתבאר שידיעתו ית' נבדלת מידיעת הנמצאים את עצמם, היינו אחר שנבראו אבל בעת הבריאה ממש נתפשטה ידיעתו ית' ונתאחדה עם ידיעת הנמצאים במציאותם לעצמם ממש שמזה נתחדש מציאותם, אך אח"כ נסתלק בהבדלת הידיעה בידיעת עצמו.

(ויש להבין קצת הסבר לענין זה, ממי שרואה דבר נפלא כמו מטה אהרן כשצץ ופרח ויגמול שקדים, שהיתה הרגשתם את הנס העצום יותר מגוף הרגשת השקדים ופרחים עצמם ואח"כ ישוב להרגיש את השקדים ופרחים כמו שהן רק שיוכל לזכור על היותם נמצאים בנס נפלא) ולכן כשחוזר להמשיך ידיעתו ית' להתייחד עם ידיעת הנמצאים את עצמם למטה נק' בשם זכירה שזוכר על מה שהי' בפעם הראשון. וזהו אמרו לפני זכרונות הוא ענין שלמעלה מבחינת מלכיות שנק' בחינת נוק', וזכרונות בזכר שנק' דכורא. ועל-ידי פסוקי הזכרונות שאומרים מעוררים הם את בחינת הדכורא למעלה, ומאחר שהם המעוררים אף שאין מגיעים למעלת ידועי המקום הנ"ל, מכל-מקום מתעלים ומתדבקים הם במדריגת בחינת הדכורא למעלה, וממילא הוא לטובה כי טוב ה' לקוו. והרי זה כמו ענין הזכירה דנח רק ששם הי' האתערותא מלמעלה וכאן אתערותא דלתתא. ולכן אומר שיעלה זכרוניכם לטובה הגם שנתבאר לעיל שהזכירה היא מלמעלה למטה, אך הזכירה שעל-ידי אתערותא דלתתא היא העולה למעלה לעורר הזכרון ממעלה למטה. ומה-שכתוב ובמה בשופר, פירוש ובמה יש לכם הכח שע"י הדיבורים תוכלו להפליא לעשות בעצם האלקות דעשר ספירות בחינת הנסירה הנ"ל וגם המשכות בחינת הזכרונות שהוא מדריגה עליונה יותר כנ"ל דבחינת דכורא ושם הוי' ב"ה (הרמוז בפ' ביום ברוא ה' וגו' הנזכר לעיל) בשלמא אדם הראשון קודם החטא עץ הדעת הי' דברו עולה עד המחשבה הקדומה ממש, וכמו שכתוב אשר עשה אלקים את האדם ישר, וממילא נמשך משם גם בעשר ספירות כנ"ל אבל עכשיו הנה כל עליותנו ותיקון מעשינו הוא רק ע"י זו"נ דאצילות ובמה יש היכולת לפעול בזו"נ עצמם ובפרט קודם סליחות העוונות שביום הכפורים. על-זה אומר ובמה בשופר, ענין השופר הוא קול פשוט שאינו מתחלק לאותיות הדבור ושרשו בבחינת בינה אימא עילאה שלמעלה מזו"נ והוא שורש ענין תשובה עילאה מנקודת פנימיות הלב שהוא כענין צעקה פתאומיות מהתעוררות נפש-רוח-נשמה בבחינה שלמעלה מהתלבשותם בנפש הטבעיות. וע"י התעוררות זו דשופר מעוררים למעלה בבחינת אימא עילאה לתיקון זעיר אנפין ונוקבא בכל הנ"ל.

ומזה יובן גם בפסוקי הפרשה, שאחר שאמר עד היום הזה כנ"ל, שהוא פרצוף דעול מצות מבחינת המלכות. אומר עוד ואולך אתכם וכו' למען תדעו כי אני הוי' אלקיכם, פירוש ענין היחוד בשם הוי' ב"ה כענין הזכרונות הנ"ל שהוא למעלה מבחינת המל'. ואומר שזה הי' במדבר ארבעים שנה, ולא סר גם עתה. ואומר להראות להם ראי' ע"ז לא בלו שלמותיכם מעליכם שלמות הן בחינת המקיפים, לא סרו מעליהם גם בעתים שהיו חוטאים במדבר. שמא לא הי' רק מבינת הנוק' הנה כתיב והארץ נתן לבני אדם, שהשינוי במעשיהם פועל השינוי בכבוד השכינה ג"כ כידוע, ואם-כן איך נתקיימו המקיפים גם בשעת החטא (אלא ודאי שמיוחדים בדכורא ג"כ ונאמר אני הוי' לא שניתי וכו'). וגם נעלך לשון יחיד ר"ל נעל דשכינה המגין שלא ינקו החיצונים ר"ל כלל (מעקביים המתפשטים למטה מטה) אפילו בשעת החטא לא בלתה מעל רגליך והי' מגין תמיד וכ"ז היינו מכח המקיפים דדכורא. וכ"ז הוא בבחינת הלבושים ומקיפים. ואומר עוד לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, שהוא בחינת הפנימי' ג"כ לא הי' כדרך עולם במנהגו נוהג ע"י מדת המל' אלא הי' לחם מן השמים דוקא. וכ"ז הוא למען תדעו כי אני הוי' (כענין יחוד הזכרונות) אלקיכם. וזהו שחידש להם משה עתה שהודיע להם אתם ראיתם וכו' לעורר בהם ענין בחינת פרצוף ההארה שהי' במדבר. כי גם בהיות בהם בחינת פרצוף עול מצות היו צריכים לענין ההתבוננות קצת להתעלות ממדות ומחשבה דבור ומעשה דנפש החיונית הטבעיות, ומשם דוקא יעלו לבחינת עול מצות וכמ"ש במקום אחר בענין למה קדמה פרשת שמע וכו'. וחידש להם והודיעם שהיום הזה ה' נותן לכם לב לדעת ועינים לראות במדריגת החכמה שנקראת ראי' ואזנים לשמוע במדריגת הבינה שנק' שמיעה והן חב"ד ומוחין אשר נתן ה' דוקא ע"י פרצוף עול מצות בבחינת אימת המל' כנ"ל שהוא למעלה מעלה מחב"ד הכלול בנר"נ כנ"ל. שזהו כמו ענין המלכיות. ואח"כ חידש להם הידיעה על-דרך ענין הזכרונות הנ"ל. ועם-כל-זה סיים בסוף הפרשה למען תשכילו את כל אשר תעשון כי חכמת ובינת ודעת ה' בקרבם בב' הבחינות. וגם ע"ז אמר ויקרא משה ענין הקריאה על ענין התעוררות ממקום ומדריגת הקורא ולא שיתעורר מעצמו והוא ע"ד הנז"ל ובמה בשופר. ואמנם היתה הקריאה הנ"ל גם לענין ההגדה דאתם ראיתם בבחינת פרצוף הארה הנ"ל, ושע"י כח הקריאה נעשה הבנה טובה לפעול אח"כ בהן למען תשכילו וגו' בבחינת המלכיות ובבחינת הזכרונות. וזהו ג"כ ענין חודש אלול וימי הסליחות שתוקעין גם בהם. אך בראש השנה מצות ה' היא לתקוע ובחודש אלול מנהג ישראל תורה שזהו כמו הקריאה דמשה שהוא הדעת של כל ישראל לעשות שלימות ההתעוררות בהתבוננות הכלולה בנר"נ ולעורר תשובה מעומקא דליבא בכדי שתביא אח"כ ענין תיקון בחינת המלכיות והזכרונות בתכלית השלימות ע"י השופר כנ"ל.