חנה אריאל פרשת וישלח

וירא יעקב מאד כו' ויחץ כו' לשני מחנות ויאמר ה' אלקי אבי אברהם ואלקי כו' ה' האומר אלי שוב כו' הצילנו נא כו' כי ירא כו' והכני אם על בנים. יש לדקדק בזה הלא כבר הבטיח לו ה' כמו שכתוב ה' האומר אלי שוב כו' ואיטיבה עמך. והנה אפילו דבר הנביא לטוב אינו חוזר כמו שכתב ירמיה הנביא אשר ינבא לשלום בבוא כו' אשר שלחו ה' באמת. ומה שתרצו בגמרא על זה שהיה ירא שמא יגרום החטא. אינו מובן לכאורה כי בודאי לא היה הבטחת ה' על תנאי שלא יחטא. דאם כן מה צורך לההבטחה. אחר שעל פי שורת הדין ראוי לכך. גם יש לבאר לשון הגמרא שמא יגרום החטא דמשמע החטא הידוע. גם מה שחצה יעקב לשני מחנות יש לבאר מה ענינם. גם מה שכתוב והיה המחנה הנשאר לפליטה שבמשמעות הכתוב שיהיה בודאי לפליטה וכפרש"י ז"ל. ובזוהר איתא שאמר יעקב מאלין לא מסתפינא דהא שכינתא לא אעדיאת מאהל רחל ואהל לאה. ועל דרך והיה המחנה הנשאר כו' כיון דעביד האי אתקין צלותא עלייהו. מ"כ ויאמר ה' אלקי אבי כו'. גם יש להבין הלשון והכני אם על בנים. דהוה ליה למימר אם עם בנים. כתיב נופת תיטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וריח שלמותיך כריח לבנון. והענין יובן דהנה כתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. וכתיב כולם בחכמה עשית וכו'. הנה זכר בבריאת שמים וארץ ג' דברים. בחינת הדיבור. ובחינת רוח פיו. ובחינת חכמה כו'. וביאור זה דהנה יש בדבור הגשמי ג' בחינות. על דרך משל בהשפעת הרב לתלמידו איזה דבר שכל שמלובש בדבור הרב הדבר חכמה שמשפיע לו ונקרא חכמה שבדבור (ואין הכונה כאן על בחינת חכמה שבדבור עצמו שהוא כח הצירוף שבדבור כמו שכתוב מצרף לחכמה. אבל הכונה על הענין דבר החכמה שמגלה בדבורו). והב' בחינת הבל הדבור שנעשה אור ומקיף להדבור (כמו שכתוב בלקוטי אמרים שמהבל הדבור דדברי תורה נעשה אור ומקיף לנשמה). ועל כן לא קאים אדעתיה דרביה במה שקבל ממנו אלא אם כן מכיר וזוכר את השכל באותן האותיות עצמן שקבל מרבו. מטעם שהבל הדיבור של הרב מקיף את אותיות דבריו ושומר אותם מכל טעות ושבוש. (והטעם לזה כי הבל הדבור שרשו למעלה מאור השכל עצמו שמשפיע לו. וכידוע דז"א בעתיקא אחיד כו'). והג' בחינת אותיות הדבור עצמו שהם לבושי השכל (כידוע שבכל אות ואות מלובש בו חלק קטן מן השכל ובהצטרפם יחד יתלבש בהם אור השכל כולו). והאותיות עצמן אינם ממהות השכל כלל כידוע. ועל פי משל זה יובן גם למעלה בדבר ה' שבעשר מאמרות שיש בהם הג' בחינות הנ"ל. דהנה הדבר חכמה שבדבר ה' הוא כענין מה שכתוב השמים מספרים כו' ומעשי ידיו כו'. והוא מה שהאדם מתבונן ומתפעל מגדולת ה' על ידי בריאת שמים וארץ וכל צבאם שמש וירח וכוכבי מרום. שכל זה הוא בחינת חכמה נפלאה עד מאד. כמו שכתוב ומסדר את הכוכבים כו' כרצונו. וגם בענין רבויים וגדלם כמו שכתוב מה רבו מעשיך כו' מה גדלו מעשיך מאד עמקו מחשבותיך כו'. ולכונה זו נתקן פסוקי דזמרה באריכות סיפור שבחי גדולת הבורא יתברך עד שגם השכל אנושי שבאיש הישראלי. על ידי התבוננות זו דריבוי שבחי המקום ברוך הוא. יתפעל באהבה או ביראה כו'. וכמו שכתוב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת (לשון סידור) מה אנוש כו'. וזהו השמים מספרים כו' יום ליום כו' ולילה כו' יחוה דעת על ידי זריחת השמש במזרח וסובב הולך אל דרום ושוקע ושוקע במערב וכן הירח וכו'. וזהו בחינת הדבר חכמה שבדבר ה' שהוא החכמה שבמעשה בראשית כמו שכתוב כולם בחכמה עשית כו'. ובחינה הב' הוא מה שכתוב וברוח פיו כל צבאם. שהוא על דרך משל הבל הדבור הנ"ל. והוא כענין מה שכתוב שאו מרום עיניכם וראו כו'. שעל ידי ההסתכלות בצבא השמים יתפעל ויתלהב לבו לה' בלי שום אריכות התבוננות מגדולת התפשטות הנבראים וסדור חכמתו יתברך שבהן כלל. רק על ידי נשיאות עיניו למרום יתפעל מיד. וזה מצד כח ועוז נשמת האיש הישראלי להתפעל משם הוי"ה המהווה ומחיה אותם מאין ליש בכל רגע (כי אין הדבר עושה את עצמו) כמו שכתוב ודבריו חיים וקיימים לעד. ואלו יצוייר העדר כו' וכמו שכתוב בלקוטי אמרים. (וזהו מבחינת רוח פיו יתברך שמקיף לדיבור דעשר מאמרות. ואינו נגלה כי אם לנשמות ישראל ששרשם בשם הוי"ה ובתוכיות פנימיות רוח פיו יתברך כמו שכתוב ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח כו' מה שאין כן המדריגה הא' הנ"ל גלוי לכל גם לאומות העולם דקרו ליה אלקא כו'. ורק שעם כל זה נבדל נפש השכליית שבאיש הישראלי להשיג ולהתפעל בלב החומרי לה' אחד כו'). והג' הוא הדבור ואותיות ה' עצמן שבשמים וארץ וכל צבאם (כי המאמרות הם עצמן מציאת הנמצאים כולם. כמו אותיות רקיע בתמונתן וציורן הם עצמם שנתהוו ונתפשטו להיות מהות הרקיע הגשמי) והמאמרות הן לבושי החכמה דמעשה בראשית שמתלבש ונגלה בלבוש דצירופי אותיות רקיע וכנ"ל בדבור הגשמי כו'. והנה כדוגמא זו ממש מצינו גם כן בענין התפלה שיש בה ג' בחינות ומדריגות הנ"ל. והיינו כידוע בזוהר הקדוש שיש בחינת תפלה למשה איש האלקים. ובחינת צלותהון דצדיקיא דבהון מתעטרא כנסת ישראל כו'. וצלותא דמסכנא כמו שכתוב תפלה לעני כי יעטוף כו'. וביאור זה. הנה תפלה למשה הוא בבחינת דעת (שהוא ענין הרגשת המושכל עצמו והתקשרות בו בתוקף. שהוא בחינת יסוד אבא בחינת משה כו'). שהוא קיום המדות וחיותן כמו שכתוב בלקוטי אמרים. והענין הוא שעל ידי בחינת הדעת וההתבוננות בגדולת ה' איך שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה יתפעל ויתלהב ברשפי אש בלבו החומרי ויוליד אהבתו ויראתו ופחדו כו'. וענין בחינת תפלה זו הוא בחינת עבודה ותיקון לברר ולזכך גופו החומרי דוקא. וכנ"ל בענין האריכות דפסוקי דזמרה (כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כו'). ונקראת המתקת הגבורות והדינין שלמטה כי אינה באה רק להמתיק את הגוף. אבל ההשגה והדעת מצד עצמה הרי לית מחשבה תפיסא ביה כלל. אמנם בחינת צלותא דצדיקייא אינה בבחינת עבודה ותיקון גופו ונפשו השכלית והבהמית כלל (כי אינו צריך לזה שכבר נעשה לבו חלל בקרבו ואין לו אלא לב א' כו') רק שטועם טעם אלקי ממש ומתענג על הוי"ה במתיקות עריבות ידידות כו' (וכענין תפלת שבת שאינו בבחינת עבודת הבירורים כבימות החול כמו שכתוב במקום אחר) ובבחינת צלותא זו מתעטרא כנסת ישראל בבחינת מקיף כעטרה כו'. שהוא ענין עליית המלכות והתנשאותה באור עונג העליון כידוע בענין השבת כו'. ובחינת צלותא דמסכנא היינו מה שלפני ה' ישפוך שיחו בלי שום דעת והתבוננות בגדולתו יתברך (כי עני הוא בדעת) רק צעוק יצעק במר נפשו על ריחוק מה' אחד כפום דמשער בלביה. וכעני ממש הצועק לעשיר הושיעה נא ממצור ומצוק שלי. ואינו רק ענין שפיכת שיח ותחנונים לפני ה' לרחם עליו ולהושיעו. כי יתמרמר מאד בהרגשתו עוצם פחיתותו וריחוקו כו'. (ויובן למשכיל ג' בחינות תפלות אלו שהם דוגמת הג' בחינות שבדבור כנ"ל). והנה בכל תפלה מג' בחינות תפלות אלו (גם במעלת התפלה דצלותא דצדיקיא) צריך על כל פנים שיסדר תפלתו כפי הסדר שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה. כי הם דוקא ידעו לסדר צלותא כדקא יאות לכוין על פי הסוד וסדר השתלשלות המדריגות מריש כל דרגין כו'. והאותיות והמלות שסדרו הם מסוגלים דוקא להמשיך בהם וע"י גילוי אלקות בעולמות ועל נפשו באיזה אופן וענין תפלה שיהיה מבחינת ג' תפלות הנ"ל וד"ל.

ועם כל זה יובן פירוש הפסוק דנופת תטופנה שפתותיך כלה. פירוש שפתותיך כלה הוא בחינת הבל הדבור שיוצא על ידי השפתים ועל זה אמר נופת תטופנה. פירוש כמו נופת צוף שהוא ענין מתיקות ועריבות הצוף מצד עצמו וכענין צלותא דצדיקיא במתיקות עריבות כנ"ל (כמו שכתוב מה נעמת אהבה בתענוגים) ונקרא לחם פנים וכמו לחם הפנים דשבת שכולו פנים וד"ל. אמנם מה שכתוב דבש וחלב תחת לשונך הוא כענין תפלה למשה הנ"ל. וכמו הדבש שעיקרו אינו בא רק להמתיק דברים אחרים כמו החריפות דצנון. אבל מצד עצמו אינו מתוק כל כך כמו שכתוב דבש מצאת כו' פו תשבענו והקאותו. והיינו כמו ענין גילוי החכמה שבדבור שאינו בערך לשכל הרב כלל כמאמר דלא קאים כו' רק על ידי הבל הדבור שמקיף להדבור קאים אחר מ' שנין. וכמו כן החכמה שבדבור דמעשה בראשית. הרי לית מחשבה וחכמה דלהון תפיסא ביה כלל. ומה שכתוב וריח שלמותיך כריח לבנון. הוא בחינה הג' הנ"ל בדבור ובתפלה כנ"ל שהוא הדבור עצמו לבוש השכל וכענין צלותא דמסכנא הנ"ל (ואד"ב פרטיות הענין דבחינה זו במקום הזה. ואולי יתבאר במקום אחר). והנה ידוע שיש שלש אמות ושבע כפולות. פירוש שבע כפולות הם המדות חג"ת נהי"ם שהן כפולות שיש בהן טוב ורע. כי במדת החסד והאהבה יש בה לטוב לאהבה את ה' כו' ולהשפיע חסד וצדקה למאן דלית ליה כו'. ולהיפוך לאהוב את עצמו להתענג בתענוגי העולם הזה הגשמיים. ובמדת הגבורה והיראה להתגבר נגד יצרו הרע ולירא מה' ולשנוא תועבת ה' אשר שנא. ולהיפוך לשנוא את האהוב בעיני ה' חס ושלום ויראת פן יחסר לחמו וכהאי גוונא. וכן במדת הת"ת והרחמים לרחם על עניים וד"ל. ולהיפוך לרחם רק על עצמו בלבד. וכן בכל יתר המדות כו'. אמנם השלש אמות שהן חב"ד אינם כפולות שאין בהם רע כלל רק טוב. כי מהות הג' אמות בטבע תולדתן בנפש הישראלי מקדש אקרי משכן המה ומציאותן אינם רק להתחכם ולהתבונן ולהתקשר בגדולת ורוממות ה' יתברך. ומה שנמצא באיש הישראלי גם חב"ד לרעה כמו להתחכם לעשות רעה כו'. היינו רק מצד שנפל בקליפות דרע שבמדותיו שבלב ועל ידי זה מטמא את החב"ד שלו (כי הרהורי לבו עולים למוח לחשוב ולהתחכם בזה) כמו שכתוב את מקדש ה' טמא כו'. אבל מצד עצמם אין במהותם טבע הרע כלל. מה שאין כן המדות הם בטבע תולדותם כלולים מטוב ורע. ומעת הולד האדם מוכן הוא לרע גם כן. והטעם הוא על פי הידוע שסיבת מציאות התכללות טוב ורע בנמצאים הוא על ידי חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע שהמשיך רע דקליפות בכל המציאות ולהיות מעורב טוב ורע כו'. ועל כן אין להרע מציאות כי אם במדות שבלב ששם הוא מקום טוב ורע ולא בחב"ד שהן למעלה מעץ הדעת ונקרא עץ החיים שכולו טוב (כי עץ הדעת הוא מהחזה ולמטה) רק שעל ידי הרע שבמדות שבלב מטמא את החב"ד כנ"ל. וזהו ענין יניקת החיצונים שאינו רק בבחינת יניקה יונקים מחב"ד כנ"ל. (ויובן ההפרש שבין בחינת חב"ד לבחינת המדות. שהוא כענין ההפרש שבין ב' צלותין דתפלה למשה בבחינת דעת וצלותהון דצדיקייא הנ"ל. דצלותא דצדיקייא הוא בבחינת נופת צוף ולחם פנג שכולו פנים ואין בו בחינת אחוריים כלל שהוא למעלה מבירור דעץ הדעת טוב ורע. מה שאין כן תפלה למשה שהיא באה לברר כנ"ל ובהכרח שיתלבש בלבושי המתברר. ועל כן ימצא מבחינה זו בחינת אחוריים ונפילה גם כן כו' כידוע).

ואחרי כל זה יתיישבו הדקדוקים דלעיל בענין הפסוקים דיעקב. דהנה מה שנתיירא יעקב אבינו עליו השלום אחר ההבטחה מה' הגם שדבר הנביא לטוב אינו חוזר כנ"ל. ואמרו בגמרא על זה משום שמא יגרום החטא. יובן על דרך הידוע בזהר בענין העקדה שאמר אברהם אבינו עליו השלום אתמול אמר כי ביצחק יקרא לך זרע. ועכשיו אומר העלהו לעולה. אלא קודשא בריך הוא ידע בגוונא אחרא כו'. ופירוש ידע בגוונא אחרא היינו ידיעת הקב"ה בדעת עליון שהוא מה שבידיעת עצמו יודע את הנמצאים כולם. שאינו בערך וסוג דעת תחתון של הנמצאים. ובידיעת עצמו דדעת עליון יכול להיות שיקויים שני ההפכים כאלו להקרא ביצחק זרע הגם שיעלהו לעולה. מה שאינו בסוג וגדר דברי תורה דנמצאים לידע זה. ובזה יובן שנתיירא יעקב גם שהבטיח לו באמירתו שוב לארצך ואהיה עמך כו'. אחר שיש לומר שבדעת עליון דקודשא בריך הוא יקוים ההבטחה אף שבגילוי דדעת תחתון יהיה ההיפוך ממש. מה שאין כן דבר הנביא לטוב שאינו חוזר. כי נבואת הנביא בא בהשתלשלות דדעת תחתון כידוע שהנביא ממשיך נבואתו בפועל דמיוני. כמו גבי אלישע שאמר למלך ישראל קח את החצים כו' ירה ויור כו' ויך ג' פעמים כו' ועתה שלש פעמים תכה את ארם כו'. ועל כן אחר שבא לידיעה דדעת תחתון גם כן לטוב אינה חוזרת (רק לרעה חוזרת כי נחם ה' על הרעה על ידי התשובה כו'). ויובן מה שכתוב בגמרא על זה שמא יגרום החטא. היינו החטא הידוע דאדם הראשון שנעשים המדות כפולים מטוב ורע על ידי הדעת טוב ורע שהוא הדעת תחתון המחיה את המדות ומקיימם כנ"ל. וההבטחה על כל פנים תקוים כמש"ל בדעת עליון כנ"ל. ועל פי זה ידוקדק הלשון אם על בנים. פירוש שמחמת הכאת ונפילת הבנים שהן המדות ברע דקליפת עשו יטמא את מקדש ה' גם כן שהן החב"ד שנקרא אמות וינקו החיצונים מהם כנ"ל. וזהו לשון על בנים פירוש בשביל בנים. על כן חצה לשני מחנות ואמר שיהיה המחנה הנשאר לפליטה כי בטוח היה בזה וכנ"ל בשם הזוהר דאמר דלא מסתפינא בגין דשכינתא לא אעדיאת מנהון שהוא בחינת מחנה האמהות וכנ"ל שנקראו אמות. כי אין חשש יניקות החיצונים מהאמות רק כשהם במחנה אחת עם הבנים ולא אחר שחצה אותם לשני מחנות. ויובן דבר זה בעבודת ה' שקודם התפלה צריך להיות לב נשבר ורוח נשברה כמאמר אין עומדין כו' כובד ראש פירוש הכנעה. וההכנעה הוא בהיותו ממארי דחושבנא על עוצם פחיתותו ושפלותו וריחוקו מה' כל אחד כפום דמשער בלביה מנפילת הנפש ברע דקליפת נגה וכו'. וכפי השיעור והחשבון כן יתמרמר וטועם טעם מר בנפשו ממש כו'. אך הנה כתיב עבדו את ה' בשמחה שהעבודת שבלב זו תפלה צריכה להיות בשמחה דוקא. ואיך ישכנו שני ההפכים דמרירות ושמחה כאחד. אשר על כן אחר טועמו טעם מרירות ישיב לנפשו. הלא הנפש החוטאת היא הנפש השכלית ורוח הבהמה היורדת למטה ונופל ברע כנ"ל אבל מצד נפשו האלקית ורוח האדם היא עולה למעלה תמיד להכלל ולהבטל בה' אחד. אין שום חטא ועון. וכמאמר נפש כי תחטא תווהא וכו' (רק שעל ידי נפילת הגוף יכול להיות יניקות החיצונים מנפשו האלקית וכנ"ל בענין האמות). ואחר הבדלה זו בין קודש דנפשו האלקית לחול דנפש הבהמית ישמח במתנת חלקו חלק אלוה ממעל. ויוכל לעבוד ה' בתפלתו בשמחה כאילו לא פגם נפשו מעולם ולא יוכל אז להיות יניקת החיצונים מנפשו האלקית כלל על ידי הפגם דנפש הבהמית כי הבדיל בין קודש לחול שלא יתערבו וינקו זה מזה. וככה ממש יובן בענין השני מחנות דיעקב כו'. ועתה יובן סדר הענין דיעקב. שנתיירא יעקב שמא יגרום החטא דאדם הראשון שיכה עשו אם על בנים היינו שעל ידי נפילת הבנים ברע דקליפת עשו יהיה יניקת החיצונים גם מהאמות. ולא סמך על ההבטחה. כי ההבטחה יכול להיות שתקוים בדעת עליון דדעת עצמו. גם שלמטה בדעת תחתון יהיה ההיפוך כנ"ל. ועל כן ויחץ לשני מחנות. בכדי שאם יבוא כו' והיה המחנה דאמות לפליטה בודאי אחר שהבדיל ביניהם כנ"ל. וכיון דעביד האי סדר צלותא עלייהו. מ"כ ויאמר אלקי אבי אברהם ואלקי כו' ה' האומר אלי כו'. ופירוש סדר צלותא הוא כנ"ל שצריך לשמור הסדר גם בתפלה היותר מעולה כצלותהון דצדיקייא. כעין שמירת הסדר שסדרו לנו אנשי כנסת הגדולה כנ"ל. וזהו שכתוב תפלתו על הסדר דאלקי אברהם ואלקי יצחק הוי"ה האומר אלי. ששם הוי"ה הוא בבחינת הת"ת דיקב וד"ל.