חנה אריאל/ויחי
חנה אריאל פרשת ויחי
ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. יש להבין מהן ענין האספו כי אם קרא אותם מסתמא באו. וגם חזר ואמר בשינוי לשון הקבצו. והחילוק בין לשון אסיפה ללשון קיבוץ הוא שהקיבוץ הוא בדבר המזומן אלא שאינו ביחד כמו שכתוב קבצם כעמיר גורנה. והאסיפה הוא בדבר שאינו מזומן כמו שכתוב אם את כל דגי הים יאסף להם. גם כפל לשון ושמעו. ותחלה אמר בני יעקב סתם ואחר כך אומר שם ישראל. ובגמרא בקש יעקב לגלות את הקץ לבניו (שזהו ואגידה לכם וכו') ונסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא חס ושלום יש פסול במטתי כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ויצחק וכו' פתחו ואמרו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ובזהר שנסתלקה ממנו שכינה כאשר אמר באחרית הימים ואחזי עציבו ואם כן כשאמר האספו היה עד שלא נסתלקה. אם כן למה נקרא אז בשם יעקב ויקרא יעקב הלא ידוע שבמדריגה עליונה נקרא בשם ישראל דוקא. ואין לך מדריגה גדולה מזו שבקש לגלות את הקץ פלאות ושכינה עמו ולמה אמר ויקרא יעקב. יש להבין היטיב ענין הב' שמות דיעקב וישראל ולמה באברהם כשקרא שמו אברהם נתבטל שם אברם. וביעקב אף על פי שאמר לו הקב"ה לא יקרא עוד שמך יעקב ואף על פי כן לא נעקר שם יעקב ממקומו. גם יש להבין שבפרשת וישלח אמר למלאך לא אשלחך כי אם ברכתני ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל. ומשמע שחשב זאת לברכה עד שאחר כך שאל הגידה נא שמך וכו' משמע שהברכה כבר קיים ומה שכתוב ויברך אותו שם משמע שזה כפל ענין. ואם כן מה הוסיף עוד הקב"ה שאמר לו לא יקרא שמך עוד יעקב וכו'. הלא כבר נתבשר בזה על ידי המלאך. ואין לומר שהמלאך ברכו שיקרא הקב"ה את שמו ישראל וברכתו גרמה לו זאת כי ממשמע שנאמר כי שרית עם אלקים וכו' שמטעם זה הוא ראוי לשם ישראל תכף ומיד ולא לשון תפלה ובקשה שיאמר ה' כן. גם שינוי הלשון דמלאך אמר לא יאמר וה' אמר לא יקרא. והנה בזוהר על פסוק ויקרא יעקב אל בניו הנ"ל. אמר דקריאה הוא לאוקמיה בדוכתיה וכן פירש בויקרא אל משה וכו'. והפירוש על דרך משל כשנאספים חיל המלך להעמידם בשורה כפי הנימוס אזי כשקורין אותן לכך כל אחד ואחד מכיר את מקומו ועומד שם וכן בשרי המלוכה כשקורין אותם אל המלך אז כל אחד ואחד קם על מקומו המיוחד ומסודר לו מאת המלך. ואז דוקא עושים אנשי החיל את נימוסי טכסיסי המלוכה. וכן אז המלך דוקא מדבר עם השרים בעניני המלוכה כחפצו. הרי שעל ידי הקריאה נזכר על מקומו ועומד בו לקבל השלימות הראויה לו. כמו כן יובן ויקרא יעקב אל בניו שבזה העלה אותם אל מקומם הראוי להם ואז דוקא יוכל לגלות להם הקץ. וכמו כן יובן מה שה' אמר לו לא יקרא שמך עוד יעקב כלומר שלא יהא זה מקומו המיוחד לו וכדלקמן. ותחלה יש להבין ענין שם יעקב שנאמר בו ויעקב איש תם יושב אוהלים ופירש רש"י ז"ל אהלים של תורה. ובשם ישראל אמר לו המלאך כי שרית לשון שררה. והענין דהאבות סימן לבנים ומה יפה ירושתנו שכל ענין הכח הטבעי שנמצא בישראל לעבודת המקום הוא הכל בירושה לנו מהאבות. והנה עכשיו מצינו גם כן בבני ישראל שנקראים בשם יעקב ואשר נקראים בשם ישראל. כי יעקב פירוש י' עקב כלומר שהיו"ד שבנשמה מאיר הארתו בעקב. כי ידוע שבנשמה יש שם הוי"ה והוי"ד הוא בחינת החכמה וכתיב הוי"ה בחכמה שאור אין סוף מתייחד בכל מקום בבחינת החכמה דוקא ועל ידה מתייחד בכל המדריגות. והנשמה על ידי היו"ד שבה דוקא היכולת בידה להמשיך בעולם אור התורה דאורייתא וקודשא בריך הוא כלא חד ואור המצות אשר קדשנו בהם ורמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא אף שאין מתגלה במוחו ומחשבתו ענין האלקות בהשגה והתפעלות. רק כשמכוון לעבוד את קונו בתורה ומצוות נמשך אור התורה על ידו להאיר בבחינת עקב שהוא סוף המעשה דתלמוד תורה וכן במצות. וזהו יושב אוהלים של תורה שהיה יעקב אבינו עליו השלום שורש הטבע הזאת הנמצא בכל יהודי לחשוק בתלמוד תורה ואמרו רז"ל על פסוק ודגלו עלי אהבה שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה אף על גב דלא ידעי היטב הוא עלי אהבה והיינו מצות תלמוד תורה. ויש מצות ידיעת התורה היינו שיש גם כן בכל יהודי טבעיית לחשוק ולשום בכל לבו ונפשו לידיעת התורה. והיינו דוקא בתבונה ודעת כפי כחו בעיון והשכלה דוקא ובשימת הלב היטב לעיון ולסברא אז תעלה בידו בע"ה מצות ידיעת התורה. ובזה האופן אין היו"ד דנשמה בא להתגלות בעקב בלבד כי אם הוא מתגלה גם בהשגה והבנה ובמוח ולב כחות הפנימיים. וזו המדריגה נקראת ישראל לשון שררה שיש לו כח להורות הלכה למעשה וחכם שאסר אין חברו רשאי להתיר. כי מי שזכה בידיעת התורה יש לו השררה והשתררות לפסוק הדין. וזהו שרית עם אלקים שנעשה באמת אסור על פי הוראתו ואמן כן יאמר השם כמו שהורה. אמנם בכתבי האריז"ל ידוע שיש למעלה במדריגת אלקות ממש דספירות עליונים ופרצופים פרצוף הנקרא יעקב ויוצא מפרצוף ז"א הנקרא ישראל. וענין הספירות ופרצופים במקום שאין לו דמות ודמיון וציור וכו'. ידוע דהנה אין ערוך כלל וכלל לנמצאים שבעולמות עם עצמות אור אין סוף ברוך הוא דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ומחמת הפלגת הבדלת הערך לא שייך כלל התפעלות הנמצאים מאלקות. וזהו ענין הספירות שהן אורות וכלים דהיינו צמצום אור אין סוף ברוך הוא שלא יאיר ממנו ולחוץ בנמצאים כי אם מעין ענין הכלים. כלי החכמה מצמצמים האור אין סוף ברוך הוא שיוכלו הנמצאים להשיג איזה הארה ממנו וממציאותו בבחינת החכמה. וכלי החסד להתפעל בבחינת אהבה. וכלי ספירת הגבורה להתפעל מפחד ה' וכו'. וכמו כן הוא ענין הפרצוף דהיינו שיוכל האדם להתפעל מאור אין סוף ברוך הוא בכל קומתו. והאדם ידוע שהוא עולם קטן ועל ידי שהאדם בכללו מתפעל מאלקות מאיר האור על ידו בכל העולם. וזה כולל כל עבודת האדם את קונו לתקן את העולם על ידי קומתו בהתפעלות מאלקות בקיום תורה ומצות וכל עניני העבודה שיוכל להיות בסוף יומייא ענין ונגלה כבוד ה'. וזהו ענין פרצוף יעקב למעלה שיוכל האדם התחתון להתפעל מאלקות להשים כל לבו וחפצו בקיום התורה ומצות בפועל ממש כנ"ל בפירוש יו"ד עקב. אמנם פרצוף ישראל הוא ז"א עצמו ונקרא הקב"ה והוא הנקרא ה' אחד. פירוש שהוא לבדו אחד בכל מציאות העולמות שצמצאים מאמתת המצאו בבחינת אורות וכלים שהן שמות הוי"ה אלקים שמש ומגן ועל ידי זה יתכן מציאות העולמות בבחינת יש ודבר לעצמן ובפני עצמן. אבל הוא יתברך ה' הוא האלקים ואין המגן מעלים לפניו חס ושלום אם כן הוא אחד לבדו כמו שכתוב בתניא בענין יחודא עילאה. וכשבא בבחינת הפרצוף יוכל האדם מישראל על ידי הנשמה שבו המכרת את בוראה להתפעל מבחינת הפרצוף בהכרת יחודו ברוך הוא כנ"ל. ונקרא זה הפרצוף ישראל מלשון שררה והשתררות. ויובן דרך משל שר גדול מאד שאינו מלך ואף על פי כן הכל נשמעים לו בכל אשר יגזור ויצוה כי אי אפשר להעביר מעליו כח השתררותו הנשגבה אך אעפ"כ בצאתו מאת פני השר יוכל לעשות מה שלבו חפץ ויעבור על מצות השר ואינו מרגיש שום יראה בנפשו לירא מלעבור על מצותיו. וגם אין בעולם ממונים שיכריחו אותו על הקיום בפועל ממש. ומזה יובן למעלה דודאי כשישים האדם אל לבו לאסתכלא ביקרא דמלכא וביחודו הנ"ל לא יוכל לעבור את פי ה' בשום דבר קטן וגדול. ואף על פי כן אמרו רז"ל בכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכאשר יסיר לבבו מההשגה וההבנה הנ"ל יוכל ליפרד לגמרי מהיחוד ולילך בשרירות לבו. וזהו שנקרא ישראל לשון שררה לבד כנ"ל. אבל לעתיד לבא כתיב והיה הוי"ה למלך על כל הארץ לא יהיה כלל מקום ליפרד חס ושלום מיחודו כי זה הוא ענין מלוכה שיש מכריחים בעולם המכריחים על קיום מצות המלך. וגם היראה מן המלך אין מקום להסתר ממנה. וזהו שכתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ונגלה כבוד ה' אם כן לא יהיה שום כח נמצא בעולם רק לקיום רצונו ולא לעבור עליו כלל. וזהו והיה ה' למלך (דוקא) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. פירוש כמו שהוא אחד למסתכלים בכבודו בבחינת ישראל כן יהיה תמיד בשם כבוד מלכותו לעולם בלי שום הפסק דבר אחר. כי את רוח הטומאה אעביר כנ"ל. אך יש להבין בזה שהרי גם עתה הוא יתברך מלך על כל הארץ ומלכותו מלכות כל עולמים. ולמה יש עתה עוברי רצונו. אמנם ידוע שזה מה שכתוב והארץ נתן לבני אדם. שמדת המלכות נקראת ארץ והוא אל מסתתר בתוך הנמצאים דעולמות ויש מקום לשליטת הקליפות ומשלחת מלאכי רעים שלהם. והבחירה נתנה לאדם שיוכל לקבל על עצמו עול מלכות שמים להתפעל ממנה לבטל רצונו מפני עול המלכות ולשמור מצותיו וחוקיו בבחינת עול מלכות דוקא. מה שאין כן ההתפעלות מבחינת פרצוף יעקב הנ"ל הוא שרצונו ושכלו ומדותיו של האדם הם עצמם חפצים בקיום התורה ומצות. וזהו ויעקב איש תם יושב אוהלים שהוא היה מרכבה לבחינת פרצוף. וענין מרכבה נתבאר בדרושים הקודמים דהיינו שכל הכחות שלו היו רק בבחינת התפעלות מאלקות. והוא עליו השלום היה מרכבה לבחינת פרצוף יעקב הנ"ל היה איש תם יושב אוהלים בכל כחותיו ולא היה לו שום הפסק וביטול מזה כלל אף כשהיה עושה במילי דעלמא ורועה את צאן לבן וכדומה. כידוע בזהר הקדוש שבהצגת המקלות בשקתות הרהטים היה ענין מצות תפילין וכדומה בכל מעשיו. ואמר לו ה' שלא יקרא עוד שמו יעקב היינו על פסוק הנזכר לעיל בשם הזוהר בענין הקריאה דהיינו לאוקמיה באתריה שלא יהיה עוד בחינת המרכבה שלו רק לפרצוף יעקב שהיא רק הארה המתפשטת מפרצוף ישראל לענין קיום התורה ומצות בפועל ממש. כי אם ישראל יהיה שמך דהיינו שישיג להיות מרכבה לבחינת ישראל דהיינו ההכרה וההסתכלות ביחודו יתברך בעולמות בבחינת ה' אחד הנ"ל אפילו במקום גופו ופעולותיו בגשמיות. ולכן אף שלעצמו נקרא בשם ישראל לא נעקר שם יעקב ממנו כי צריך לו עדיין במה שהאבות סימן לבנים שיהיה להם יניקה מבחינה זו דיו"ד עקב גם למי שאינו יכול להשיג בחינת ישראל הנ"ל. ועתה יובן גם כן שהמלאך לא היה יכול לומר לו לשון קריאה דהיינו לאוקמיה באתריה הנ"ל שאין זה בכח המלאך כלל וכלל ואין זה במדריגתו כי אם למעלה מעלה הרבה ממדריגת המלאך. רק המלאך ברכו שיאמר שמו ישראל דהיינו שיהיה לו השתררות קבוע במקום מדריגות העולמות. וזהו ברכה ודאי. וה' אמר לו אחר כך להעלותו בבחינת המרכבה לשם ישראל כאמור.
והנה השבטים ידוע שהם בחינת מרכבה תתאה דהיינו שהיו מרכבה ממש לבחינת המלכות שהוא ענין קבלת עול מלכות שמים הנ"ל. והם ביניקתם מאביהם היו בחינת מרכבה ממש והיינו כנ"ל שלא היה בהם שום כח ליפרד מעול מלכות שמים בבחינת ביטול היש ממילא מובן שלא היו יונקים אלא משם יעקב (כי על ידי יניקה מבחינת ישראל אין ההתפעלות בבחינת ביטול היש אלא בהכרת האין ממש בבחינת היחיד דה' אחד כנ"ל) אך בקש יעקב לגלות את הקץ לבניו. פירוש לגלות להם על דרך הקבלה ברזא דחכמתא ענין הקץ שהוא מה שכתוב והיה ה' למלך כנ"ל. כי הוא יתברך גם עתה מלכותו מלכות כל עולמים וכמצבייה עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא רק שלעולמות עצמן אין זה בגילוי. ולעתיד לבא יהיה זה בגילוי בכחות הנמצאים דעולמות כמו שכתוב וראו כל בשר. ואיך שייך בבשר לשון ראיה. אבל הענין הוא שההתפעלות מן הראיה תגיע עד הבשר הגופני שיהיה אור הנשמה המכרת ורואה ומתפעלת מגיע עד הכחות הגופנים דבשר שיהיה הבשר מסכים ברצון גופני בהתפעלות הזה. ויובן דרך משל מי שבא לראות איזה דבר נחמד למראה (כמו קאמעדיעס) שכשאין ההתפעלות מן הראיה גדולה מאד לא יסכים לדחוק את עצמו מאד עד שיזיע ויתפקפקו חוליותיו אבל כשהדבר נפלא מאד מאד אזי מעוצם ההתפעלות התשוקה להביט ולראות לא נמצא שום כח המנגד לזה אפילו בגשמיות כחות הגופניות שסולדים לאחוריהם ממה שמכאיב אותם. וכמו כן יובן בנמשל שעל ידי שיגלה כבוד ה' בגילוי עוצם יחודו הנפלא תבקע הכרה זו גם בכחות הגופנים להיות גם הם מסכימים כמו ברצון ממש אל ההתפעלות מההכרה וראיה ההוא. וגם מחמת שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ אזי ממילא גם כחות המשתלשלים מדריגה אחר מדריגה עד בחינת החושים הטבעיים הגופנים. גם הם יקבלו עול מלכות שמים בקבלה דין מן דין עד שרשם במלאכי המרכבה שבהם ועל ידיהם נמשך סדר ההשתלשלות דומם צומח חי מדבר וכל פרטי כחותיהם עד למטה מטה. והרי זה דומה ממש למה שכתוב למעלה בענין בחינת המלכות שיש ממונים להכריח על קיום רצונו. וענין היראה הנ"ל דומה לו בחינת הראיה הנ"ל. ואת זה הענין שהוא הקץ העתיד להיות בסוף יומיא בקש יעקב לגלות לבניו שלא היה להם הראיה דבחינת ישראל הנ"ל כנ"ל והוצרך להיות גם בו באביהם שם יעקב (ולא בשם ישראל כנ"ל) וזהו שכתוב ויקרא יעקב דוקא. וגם אמר ואגידה לכם כמו שכתוב בזהר שכל לשון הגדה הוא רזא דחכמתא. ר"ל בדרך קבלת תלמיד מרב סתרי חכמת הקבלה שאינו רק הכרת מציאות הדבר ולא מהותו ממש. כן רצה יעקב אבינו עליו השלום לגלות להם את הקץ הנ"ל בבחינת רזא דחכמתא על כל פנים אף שגילוי מהותו בפועל ממש אי אפשר עד לעתיד לבא. וידוע בענין הקבלה דתלמיד מרב שהוא כמו שכתבו ז"ל כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר וכו' בבחינת הביטול הגדול והתכללות כח שכלו וחכמתו בחכמת ושכל הרב אז יוכל לקבל בטוב כראוי. וזהו שכתוב ויקרא יעקב אל בניו להעלותם ולאוקמיה להו בשרשם למעלה מעלה דהיינו בבחינת המלכות כשהיא בבחינת אצילות עולם היחוד. שזהו כדמיון חכמת הרב הנ"ל עצמו בבחינה שהיא עומדת להשפיע לתלמיד (כידוע שעצמות חכמת החכם אינה יורדת ממקומה כלל בשעת ההשפעה אלא רק הארה והשפעה ממנה וגם זה הוא על ידי ההתכללות דתלמיד ששפתותיו נוטפות מר הנ"ל רק דעתא דרביה מקבל בהעלם תוך ההשפעה שיוכל למיקם אדעתיה דרביה לאחר זמן כידוע ומבואר בכמה דוכתי). ואמר עוד האספו דהיינו ההכנה דבחינת התכללות התלמיד בחכמת הרב. וזאת ההכנה נקראת בשם אסיפה דוקא שאינה מן המזומן כמו התלמיד שאינו יודע מה שילמדנו רבו ומכין עצמו בכל כחות עצמותו שבאו פעם אחת לידי גילוי וגם כחות שלא באו אל הגילוי מעולם. ואז ואגידה לכם בבחינת הלימוד רזא דחכמתא את אשר יקרא (בבחינת אוקמיה באתריה שהוא עלייתם ממש בפועל ולא ברזא דחכמתא לבד) אתכם באחרית הימים כמו שכתוב לעת ערב דוקא יהיה אור. והגדה זו ברזא דחכמתא שיש בה בהעלם מדעתיה דרביה כנ"ל מזה גופא יהיה התועלת להביא אל הגילוי את הפועל ממש דקץ הנ"ל. ולפי שאמר לגלות את הקץ באחרית הימים בחינת לעת ערב (יהי אור) הנ"ל שהוא בחינת גלות השכינה במדריגה התחתונה. לכן אמרו בזוהר הקדוש שבזה אחזי עציבו בשכינתא ונסתלקה ממנו. והיינו מה שכתוב בגמרא ונסתלקה ממנו שכינה. ראה יעקב אבינו עליו השלום שאי אפשר לגלות את הקץ גם בבחינת רזא דחכמתא. אפילו במקום מדריגת מרכבה דבריאה (ואפילו על ידי ההעלאה דהאספו הנ"ל) אמר שמא חס ושלום יש פסול במיטתי כאברהם וכו'. אין הכוונה בזה שחשש שגם הוא הוליד חס ושלום פסול כאברהם וכו' שהרי היה יודע ומכיר בהם שהם מרכבה שלימה תתאה. אלא הכוונה על דרך מה שכתוב בגמרא עד שלשה דורות לא פסקה זוהמה מאבותינו. דאברהם יצא ממנו (כלומר ונפרד ממנו שזהו פסיקת הזוהמא קצת) ויצחק גם הוא יצא ממנו עדיין זוהמא ופסולת דעשו (ונפרד גם הוא ופסקה זוהמא לגמרי) עד שיעקב היתה מטתו שלימה. משמע ודאי שמיעקב והלאה פסקא הזוהמא מישראל. ובמקום אחר אמרו בגמרא שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. הגם שבשבת דף קמו איתא ופליגא דר' אבא בר כהנא. אך ידוע המאמר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. על כן מוכרח לומר שמה שפסקה זוהמא מאבותינו בג' דורות. היינו בבחינת ומדרגת האבות דוקא ולא בבחינת הבנים. כמו כן יובן שזה שאמר יעקב שמא יש פסול במטתי בבחינת הבנים עצמן שאינם בבחינת שלימות המרכבה דמדריגתם כמו שיעקב דוקא נקרא שלימו דאבהן ולא אברהם ויצחק שלא פסקה מהן עדיין הזוהמא כנזכר לעיל. על זה השיבו השבטים ואמרו שמע ישראל (אבינו) ה' אלקינו (שאנחנו מרכבה אליו הוא) ה' אחד ביחוד גמור עד שאין אתנו שורש פורה שום פירוד חס ושלום. מזה הבין יעקב אבינו עליו השלום שמה שאי אפשר לגלות להם הקץ להדיא אפילו ברזא דחכמתא (והיינו דוקא קודם מתן תורה אבל לאחר מתן תורה קבל משה הכל מסיני ומסרה ליהושע ויהושע וכו' באופן שבדרך רזא דחכמתא נגלו כל תעלומות ובפרט להאשכולות ואתפשטותא דמשה וכו') היינו ודאי משום שעכשיו צריכה להיות עדיין העבודה הכללית בעולמות בבחינת קבלת עול מלכות שמים ובביטול היש דוקא ועל ידי זה דוקא יוכל לעלות ולבוא עד מדריגת ידיעת התורה ורזא דחכמתא על דרך הנזכר לעיל בענין מצות ידיעת התורה. ולכן פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו דוקא. לעולם ועד שהוא בחילופי אתוון דאחד כידוע וכמו שכתוב בתניא. ועל ידי זה באמת יוכלו להגיע גם למדריגות ישראל דתורה כנזכר לעיל. וכמו שכתוב בכתבים דסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה היינו ענין תפלה שהוא בחינת סולם ודרך עליה כתפלת עשיה ויצירה וכו' עד האצילות ואורייתא היכלא עילאה דקודשא בריך הוא. ועל ידי עליות בסולם דתפלה אפשר להגיע לבחינת התורה. וזהו שאמר להם אחר שנסתלקה השכינה (באמרו אחרית הימים כנזכר לעיל) הקבצו ושמעו בני יעקב וכבר נתבאר שלשון קבוץ הוא בדבר המזומן. היינו שבבחינת עבודה במרכבה דבריאה גופא יהיה בבחינת הקיבוץ דכל הכחות בהכנה שלימה בכל האפשרי להם על ידי בחינת היניקה התמידית שלהם בבחינת בני יעקב אביהם. ושמעו הוא לשון הבנה שאחר הקיבוץ (כי יש בחינת שמיעה שהיא דוקא גורמת הקיבוץ ואסיפה כדלקמן) והוא כמו ענין אין עומדין להתפלל (ולעלות בסולם כנזכר לעיל) אלא מתוך כובד ראש בהכנעה כדפירש"י. והיינו מתוך הרהורי תשובה בחרטה גמורה מעומקא דליבא ועקירת הרצון מכל נדנוד חטא ועון. שעל ידי זה יוכל לבא לבחינת שמע לשון שמיעה טובה כמו זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין (דער הערין טיף בל"א). ישראל קאי על כח הנשמה בגוף וכו' דהיינו להבין ולהשכיל היטיב יוקר מעלת התורה ומצות שעוסק בהן דאורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. וכענין מה שכתב רשב"י ז"ל שהיה רוצה לבקש שיהא לאדם שתי פיות שלא ידבר מילי דעלמא בפה שמדבר בו דברי תורה וכדומה בכל מילי דשמיא שענינם ושרשם ופעולתם למעלה הוא מאד נעלה. ועל דרך זה הוא ענין הקבצו ושמעו בני יעקב הנ"ל. ועל ידי זה דוקא תוכלו לבא לבחינת השמיעה הגורמת הקבוץ והאסיפה. והוא ענין התפעלות בנר"נ הבאה מלמעלה מבחינת פרצוף ישראל שעל ידי זה מתעוררים ומתקבצים הכחות דנר"נ בגוף בכל קומתו כנ"ל. וזהו ושמעו אל ישראל אביכם.