חנה אריאל/השפלות והשמחה/ח


אמנם ענין ובחינת ההשראה הוא שהמדריגה העליונה הנבדלת מן התחתונה מאד עד שאין לה ערך כלל עמה [כמו ערך בחינת הבריאה לגבי האצילות, דהגם שאור האצילות מתלבש בבריאה, על-דרך התלבשות הנ״ל. אין זה רק הארה מבחינת המלכות דאצילות, ואף גם זאת באה דרך מסך ופרסא המפסקת בין אצילות לבריאה] תשכון ותתגדל ותתקדש במדריגה התחתונה, כמו שאמרו רז״ל אכל בי עשרה שכינתא שריא. שכינה זו היא מדריגה נבדלת דמלכות דאצילות הבוקעת המסכים ופרסות שבין אצילות לבי״ע ומתלבשת להדיא במלכות דבריאה או יצירה ועשי׳, והיא שורה במקום הגשמי אשר שם נקבצו׳ באו עשרה מישראל נשמות בגופים. עד שהוכשר אותו המקום לדבר שבקדושה. כמו שע״י השראת השכינה בבית-המקדש הוכשר אותו המקום להקריב בו קרבנות. ובחינת השראה הזאת היא דומה במקצת לבחינת ההתלבשות. והיא במה שהעליון כולו כאחד בכל הבחינות שלו בא ושורה למטה בתחתון, ולא חלק ממנו כמו ספירה מיוחדת, אלא כמו בחינת התכללות דדמות אדם הנ״ל בביאור בחינת התלבשות, וגם בזה דומה שיש כמה מדריגות בהשראה זו - זה למטה מזה, כמ״ש אין השכינה שרויה אלא על חכם גבור ועשיר וכו׳. ואמרו אפילו יחיד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו. ואמרו עוד אכל בי׳ עשרה שכינתא שריא. והכל שכינה אחת היא, מבחינת המלכות דאצילות המתלבשת בבי״ע כנ״ל, והחילוק ביניהם גדול מאד בבחינת גילוי אורה, מבריאה כמו נבואת ישעי׳, או מיצירה כנבואת יחזקאל, או מעשי׳ כמרכבה דזכרי׳, או בהעלם כיחיד שיושב ועוסק בתורה. ויש חלוקי מדריגות בין יחיד ליחיד הרבה מאד, כמו מיונתן בן עוזיאל שכשהי׳ עוסק בתורה כל עוף הפורח הי׳ כו׳. וכן אותם שעסקו בתורה והי׳ הדברים שמחים כנתינתם מסיני (ירושלמי חגיגה ב א) וליהטה אש סביבותם, ובין כל אדם העוסק בתורה, ועל כולם גזרו רז״ל אומר לאמר שכל היושב ועוסק בתורה שכינה עמו. ומ״ש אכל בי׳ עשרה שכינתא שריא. היינו אפילו אם הם עוסקים בדב״ט, אעפ״כ שכינה שרוי׳ עליהם ומקומם קדוש. אך בזאת אינו דומה כלל לבחינת ההתלבשות, ודומה קצת יותר לבחינת ההשתלשלות במה שאינו מורכב כלל במקום ששורה בו, ואינו מתייחד בבחינותיו, רוצה-לומר כתר בכתר וכו׳, שגם אם יבא איזה התפעלות מאור השורה למי ששורה עליו, לא יהי׳ על דרך זה שהכתר של תחתון יתפעל מכתר השורה והחכמה מחכמה וכו׳. והיינו גם אם התחתון יתפעל בכל בחינות כחותיו, הרי זה שהכתר שלו מתפעל בכללות האור השורה, וכן החכמה דתחתון תתפעל מכל מדריגה ובחינה דאור השורה בכללותו. וגם יתכן שהתחתון לא ירגיש ולא יתפעל כלל מאור השורה, וכמו אכל בי׳ עשרה שכינתא שריא. אף שעוסקים בדב״ט וכו׳. וכן מה-שכתוב בספר היראה שחסידים הראשונים הי׳ מדמים שהשכינה מסבבת אותם ורועדים בטבע, שהרי זהו עניין ובחינת השראה [רק שהיא על-ידי אתערותא דלתתא, ומכל-מקום אינה כמו היראה עצמה שאדם ממשיך עליו לדעת וד״ל] והמה מתפעלים ממנה ואעפ״כ אין מתפעלים כי אם בבחינה אחת שהיא היראה, אבל בזאת אינו דומה כלל לא לבחינת התלבשות ולא לבחינת השתלשלות, במה שעל-ידי הסתלקות אור ההשראה אינו גורם גרעון ממה שהי׳ קודם ההשראה. כבחינת השתלשלות שמהסתלקות נעשה מיתה ושבירה. ובהתלבשות גם-כן כד אסתלק אשתארו כגופא בלא נשמתא. ואור ההשראה גם כי הוא מסתלק ונגרע מערך ההשראה שיעור גדול ועצום, עד שאין ערך הנשאר בתחתון נערך כלל לגבי מה שנסתלק ממנו, אך לא נגרע ערכו ממה שהי׳ קודם ההשראה, ואדרבה נשאר בו עוד רושם קצת מאור ההשראה גם אחרי הסתלקותה, לתת לתחתון אחרית ותקוה טובה לשוב לכמה שהי׳ בעת ההשראה.