חנה אריאל/השפלות והשמחה/א
ענין השפלות והשמחה אשר הן עיקר ויסוד גדול לכל הבאים להסתפח בנחלת סוד ה', כידוע ממ"ש האריז"ל לתלמידו הרח"ו. יש להתבונן ולהעמיק דעת בו להבין מה שלכאורה יפלא, והלא שני הפכים גמורים הן, כי אם הוא שפל ונבזה בעיניו נמאס - לשמחה מה זו עושה?
ואין לומר, שהשמחה היא אחר שישכח על עצמו לגמרי, והשפלות היא בעת שיזכור על עצמו. - חדא דמשמע וודאי בכמה דוכתי שהשפלות והשמחה צריכין להיות שניהם ביחד דוקא. וא"כ ממ"נ אם יזכור על שפלותו וענין פחיתותו איך ישמח? כמ"ש ריש לק"א (תניא חלק א א), ואם ישכח על עצמו לגמרי - הרי אז אינו לא שפל ולא גבוה. ודי-למבין.
ועוד, דהנה ענין שמחה זו הוא - שצריך להיות האדם תמיד בכל עת ובכל שעה בשמחה [מלבד העתים אשר אסור לשמוח בהם - כאבילות דרבים ודיחיד]. והנה לכאורה יקשה, הלא רק מועדים ניתנו לשמחה, וחגים וזמנים לששון.
אמנם ידוע התירוץ בזה: דשמחת יום-טוב היא מצוה ממצות ה', שהן "ארחין דגולגלתא" ו"אברין דמלכא", והאדם צריך להכין את-עצמו לקבל השמחה הבאה מלמעלה, במועדי ה' אשר נתנו למטה לעמו ישראל במתן התורה. וכנוח עליהם רוח השמחה הרי הוא מתקדש בקדושת המצוה בגלוי למטה. [וההכנה שמכין את-עצמו לשמחת יום טוב הוא מצות המלך התלויה בבחירת האדם, והיא בבחינת אברי הנשמה, ואברין דמלכא בהן, בבחינת מתן בסתר, דטעמי המצות לא נתגלו, ולעתיד לבא עתידים להתגלות בכח הזה דבחירת האדם. משא"כ שמחת יו"ט הבאה מלמעלה - היא גופה קדושה. וע"ד הנז' לקמן אי"ה ביראה ואהבה הבאים מלמעלה]. כי שמחת יו"ט היא רוח אחרת השורה על האדם ממצות ה' ולא מהות האדם עצמו שכולל בעצמו כח השמחה.
אבל השמחה התמידית דאתאן עלה, היא מכחות הכלולים באדם עצמו, כמ"ש במקום-אחר בענין ההפרש בין שמחה של יו"ט - שהיא מן נצח הוד יסוד דאימא שנעשין מוחין לז"א ביו"ט, ובין מה שבכל עת תמיד - נצח הוד יסוד דאימא הן מוחין לז"א. ומאחר שהשמחה התמידית היא האדם עצמו, ע"כ אין זה בשכחתו על עצמו, שהוא ביטולו במיעוטו לגבי עקרא ושרשא דכולא.
ויותר יש לתמוה דרך כלל, איך יתכן ענין השמחה עתה בגלותינו ושפלות אומתינו הנתונים בצרה ויגון, למכה ולחרפה, וחורבן ירושלים ובהמ"ק וגלות השכינה? וכמאמר הפייטן (תפלת מוסף ליוה"כ): "גִּיל נָוֶה שָׁבַת. גִילָה לִלְבָבֵנוּ מַה נַּעַל".
ואף שמקרא מלא הוא (תהלים קלז ו): "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". דמשמע וודאי שיש שמחה, אלא שגם בתוך השמחה ובראשה, יעלה את ירושלים. אך צריך להבין את זאת איך יתכן להיות כן? ועוד שהפסוק יתפרש על שמחה של מצוה, כיו"ט, וחתן וכלה וכדומה, שהם באים מצד קדושת מצוות ה', אבל ענין השפלות והשמחה דאנן קיימין בה, היינו השמחה הכלולה באדם עצמו, יש להתבונן ולעמוד על הדבר איכה תהי', להיות האדם שמח וטוב לב בלא שכחת שפלותו ושפלות עמינו בגלותינו, ומלכות שמים לא הרימה קרן וכו', אשר על זה ידוו כל הדווים ואיך ישמח?
ובפרט לפי מ"ש וידוע שהשמחה צריכה להיות בכל עת ובכל שעה, מלבד בזמנים האסורים כנ"ל [או עתים מיוחדים בהרהורי תשובה, כמ"ש בלק"א (תניא חלק א). ועיין בהג"ה שם], אפילו בשעה שהוא אדם לעצמו ועוסק בצרכיו במילי דעלמא, שאינו שוכח על עצמו כלל. אעפ"כ יוכל לשמוח, ולא תהיה השמחה כמו ענין פריקת עול כלל כ"א אדרבא תשמישי מצוה וקדושה - וודאי ראוי לתור ולראות מה זאת.
ויתר על כן יש לדעת ולהבין את זאת עפ"י מה שבא בכתבים, שהשפלות והשמחה הם תלוים זה בזה דוקא, שכל מה שהוא שפל בעצמו ביותר - יותר יוכל להיות שמח וטוב לב דוקא. הגם שפשוטן של דברים הללו, הוא שע"י מה שהוא שפל בעיניו מאד - יגל וישמח בקרבת אלקים, ו"אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו", "וּלְדָבְקָה בוֹ" ממש ע"י התורה, בבחינת "נשיקין" "ואתדבקות רוחא ברוחא" וכו'. וזהו באמת נכון וישר מצד טבעיית האדם, שהשפל בעיניו יותר - יותר ישמח לבו בקרבת מלך רב, אך עדיין אין זה מספיק:
א). שאין זה שייך אלא לגבי גדולת מלך ב"ו שאף שהוא רם ונשא מכל השרים והעמים, עכ"ז יש ערך קצת ביניהם. ע"כ מי שהוא שר וגדול לא יתפעל כ"כ מקרבת המלך כהתפעלות אחד העם, וכ"ש השפל ונבזה. אבל לגבי קרבת אלקים של ממ"ה הקב"ה אשר אין ערוך אליו מכל הנמצאים, ו"כולא קמיה כלא חשיב ממש", איך יובן שתהיה שמחת הנבזה בעיניו יותר גדולה מצד שפלותו, בערך שאר בני אדם זולתו - אם השמחה היא מצד "חֶדְוַת ה' היא מעוזו" - השוה ומשוה קטן וגדול, ו"כולא קמיה כלא ממש" בהשוואה גמורה!
ב). והגם שיש לומר והוא אמת ג"כ, שכל מה שהוא שפל בעיניו יותר - נקל לו יותר להרגיש ולהתפעל שמחת קרבת אלקים, משא"כ כשאינו שפל בעיניו ולבו גס עליו - שהגסות מסך מבדיל היא, ומעלמת הרגשת 'קרבת אלקים' להתפעל ממנה בשמחה. אך לפי"ז היה ראוי שתגדל השמחה ביותר ע"י הזדככות האדם ותיקון מעשיו ומדותיו - עד שיגיע לבחינת ביטול הרגשת עצמו לגמרי, לא שפל ולא גבוה כנ"ל.
ועוד שנית יש להבין הגם שטבע אנושית כן הוא, אך איך יסבול השכל להניח את טבעו - להיות שמח וטוב לב. בעוד רעה לנגדו מצד עצמו. וביותר מצד גלות השכינה, וישראל נתונים בצרות תכופות שונות. ועל כרחינו צריך לומר שיש מקום לשמחה בה' - שאין הצער הזה ושפלות עצמותו מנגד לה כלל וכלל. ואדרבא השפלות מצד עצמותו - היא הנותנת כח ועוז אף גילת ורנן, ביותר מן ההזדככות הנ"ל - לבא למדריגת השמחה הנ"ל, שאין מנגד לה משום דבר בעולם.