חנה אריאל/בלק
"וירא בלק"
עריכהוירא בלק וגו' את כל אשר עשה ישראל לאמורי: (במדבר יג, ב).
יש-להבין וכי כל העולם וכן מואב ומדין לא ראו. גם מה-שכתוב "ויגר מואב וגו'" שנראין הדברים שהוא הנמשך ממ"ש וירא בלק, אם-כן מה זה שאמר כי רב הוא. גם שינוי הלשון ויגר מפני העם ויקץ מפני בני-ישראל. לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא. מה זה נתינת טעם על הצווי לא תאור, וגם מה צורך לנתינת טעם. גם יש להשכיל קצת למה הוצרך הנס הגדול דפתיחת פי האתון אצל בלעם עד שאמרו שנברא בבריאה מיוחדת ערב-שבת בין-השמשות. גם שבפעם הב' אמר לו קום לך אתם. ולמה אמר ויחר אף ה' כי הולך הוא. בספר פהקו"ד י"ל הלא ארץ סיחון ועוג של אמורי הם כמ"ש בפרשה זו והוא מז' אומות. ולמה שלח משה לסיחון אעברה בארצך. ואם הי' סיחון מסכים הי' מניחו לגמרי ולא נלחם בו. גם יש-להבין בלשון הפסוק ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון. וכן כתיב בספר דברים כמה-פעמים אשר יושב בחשבון. ועל עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות. לשון הוה. והלא כבר נהרגו. גם בספר יהושע משמע שאין ארץ סיחון ועוג שבעבר הירדן חשובה כל-כך כארץ-ישראל לגמרי עד ששלחו לשם את פינחס לאמר ואם טמאה ארץ אחוזתכם וגו'. והענין צריך תבונה הלא כל דיני קדושת ארץ-ישראל שקדושה מכל הארצות נוהגין גם שם כו'. בגמרא אמרו ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות-העולם קם, ומנו בלעם. ואומר עוד שם בזוהר-הקדוש ח"ו לעשות איזה דמיון ביניהם, אלא משה לית דכוותי' בכתרין עילאין בלעם לית דכותי' בכתרין תתאין וזיל שאיל לאתני'. ובמה-שאמר בלעם נאום שומע אמרי אל, פירש בזוהר שהפירוש הוא אל אחר וכן-כתוב שם על אלקים שבא אליו. ואם-כן לפי-זה היו לשמות הללו להיות חול ולא נזכר בשום מקום כן. ועל מה-שאמר בלעם ויודע דעת עליון אמרו בגמרא שהי' יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה. יש-להבין את זאת. אמרו בגמרא במקום שבעלי-תשובה עומדין צדיקים-גמורין אין יכולים לעמוד. מהו לשון עמידה דוקא בזה. ובזוהר כד אתכפייא סטרא-אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה ואסתלקותא דא יתיר מכולא. ומדאמר סתם מכולא, משמע שהוא יתיר אפילו מאתהפכא סטרא-אחרא מחשוכא לנהורא. ויש-להבין הענין. העולמות אבי"ע כולם הם יש מאין שמים וארץ וכל צבאם ודומם-צומח-חי-מדבר הם מובדלים זה-מזה בהכרת ממציאם מאין ליש כידוע פרטי הדברים בכמה-דוכתי. הנה הקב"ה יודע אותם בידיעה אחרת נבדלת מכמו שהעולמות יודעים ומרגישים את-עצמם. כי אמתת ה' אלקים אמת הוא יחודו לבדו גם אחר שנבראו העולמות ליש נמצא מחודש כמו שהוא יחודו קודם מציאותם. ודבר זה אין ביכולת העולמות להרגיש כלל. והקב"ה יודע אותם בידיעה זו. וידיעת העולמות את-עצמם נמשכת מידיעתו ית' הזאת כמו מאין ליש גם-כן. ויש בשרש העולמות הללו ומקורם באלקות ב' מדריגות ובחינות הידועות "תוהו" "ותיקון".
שהאורות דעשר-ספירות דתהו הם בחינות אורות תקיפין כמו-שכתוב בפרשת חוקת, שהכוונה במציאות העולמות שה' ימלוך עליהם לעולם-ועד אינה יורדת ומצמצמת את-עצמה שיהי' גילוי ממנה לידיעת העולמות את-עצמם, אלא שבכח מלכותו בידיעתו ית' ימלוך עליהם. והמלכים דתהו מתו ונסתלקו עד שאין חיבור בין העולמות ובין שרשם כלל. ולכן גם העולמות נתבטלה מציאותם מפני שאי-אפשר להם לקבל משרשם כח התהוות והם נתייסדו למציאות בבחינת הספירות ופרצופים דתיקון שהם דמות פרצוף אדם ישר שעומד ראשו למעלה ורגליו למטה והכל אדם א'. ובבחינת מיעוט האור וריבוי הכלים דתיקון, אף שהם הכל רק בידיעתו ית' את העולמות, אך גם בידיעתו יודע אותם בדרך השפלה וירידה שיבוא מזה גם בידיעת העולמות את-עצמם שידעו מציאות ממציאם מאין ליש כל עולם לפי מדריגתו. ובעולמות בי"ע יש גם את-זה-לעומת-זה שעשה אלקים עולם הקליפות וגם הם יודעים את ממציאם רק שלידיעת עצמן א"ע מפרידין את-עצמן לעשות את-עצמן אלקות וכל כחות וממונים דסטרא-אחרא. ומציאות אופן כזה הוא מכח בחינות התהו כנ"ל שהשרש נפרד לגמרי מהעולמות. ולכן אף שנמצאו מאין ליש על-ידי הספירות ופרצופין דעולם התיקון עשה אלקי' שאין מקבלים רק כח התהוותן למציאותן, אבל כל ענינם הוא מעולם התהו בתכלית הפירוד. וכן בחינות הנוגה דעולם-הזה שהוא יש ודבר נפרד לעצמו אף שאין כחות דנוגה פונים אל תכלית הפירוד דג' קליפות הטמאות מכח עצמן, אלא כשיורדין ומתחברין לג' קליפות הטמאות. ומצד עצמן אינן אלא רק בלתי מרגישים כלל ענין האלקי' הממציא. וזהו גם-כן בא מכח בחינות התהו ומיתת המלכים. ואיתא בזוהר עד לא אתו ישראל הוו מלאכי עילאי שלמי עשי' וכיון דאתו ישראל נטלי עשי' ממלאכים. פירוש שהמלאכים הם מעולמות אבי"ע דקדושה ונקראים עומדים כאדם ישר הנ"ל, היינו שמביאים בפעולת עשי' בנוגה (כמו-שכתוב אין לך עשב שאין לו מזל ומלאך) מכחם של המלאכים שמתנהגים על-פי השגתם את המהווה אותם מאין ליש ועובדים אותו בלא לב ולב. ועל-ידי הגידול והצמיחה והכליון בדומם-צומח-חי-מדבר הם פועלים בנוגה דעשי' ממשלתו של מלך-מלכי-המלכים הקב"ה (ובידיעתו ית' הוא עצמות המלוכה דכוונה שה' ימלוך לעולם-ועד אחר בירורי כל הכחות דנוגה, ואז כל הכחות דג' קליפות הטמאות יעביר מן הארץ). וכד אתו ישראל שנגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה, היינו שנגלה עליהם מעין ידיעתו ית' את העולמות ובפרט במתן-תורה כמו-שנתבאר בפה"ק, ונתנו המצות לישראל שהן הן כחות נובעות מבחינת ידיעתו ית' כמו-שנתבאר באריכות בכמה-דוכתי. ולכן נטלו העשי' ממלאכים. שעל-ידי ישראל דוקא נמשכת עתה בתוספת אור וכח גדול (אף שנעלם עדיין לעיננו בבחינת מתן בסתר) מלכותו של הקב"ה בעולמות ובעולם העשי' דנוגה.
וזאת התורה אדם גם-כן שנמשך ענין האלקי דתורה-ומצות מראש ומוחין עד סוף כח העשי' הגופני דנוגה. ובזה מתברר כח בחינות התהו שבנוגה ליכלל בקדושת התורה-ומצות ובחינות עולם הקדושה דתיקון. וגם עד המדות הטבעיים דנוגה שבגופות ב"י מאיר אור התיקון שבנר"נ שלהם להפוך את הכחות הטבעיי' דגוף באהבה ויראה כו' ליכלל בקדושת הנר"נ ותורה-ומצות. וזהו בחינת אתהפכא לכחות הגוף בשעת-מעשה שמתפעלים כמו-שכתוב לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם וכן ואהבת בכל לבבך. רק שעצם בחינות הנוגה לא נתהפכו עדיין בבינונים רק הכחות ההווים בשעת-מעשה (כידוע דהתהוות יש מאין הוא בכל עת ורגע) הם מתכללים בקדושת הנר"נ ותורה-ומצות. ומתעלים ע"י אהבה-ויראה למעלה ומדריגה עליונה בעולמות דקדושה בקיום התורה-ומצות. אך כמו שהמצות מעלים את הנוגה לקדושה. כך העבירות דשס"ה לא-תעשה דאורייתא ודרבנן הם משפילים את בחינות הנוגה אל ג' קליפות הטמאות, ומחמת זה לא יוכלו לעלות עוד על-ידי התורה-ומצות כי אין המצות מגיעות אלא עד בחינות הנוגה כשהיא במקומה לבדה, וכאתרוג שאינו ערלה וקרבנו ולא הגזול וכדומה. ועל-זה נתנה מצות התשובה שהיא מגעת בכחה עד למעלה מבחינת אדם דתיקון עד שמביאין משרש דאורות תקיפין דתהו שנסתלקו למעלה כנ"ל הארה להוציא ניצוצות דקדושה שיש בנוגה וגם בג' קליפות הטמאות מקום העונות דשס"ה לא-תעשה כו' כנ"ל שישובו ליכלל גם הם בכח הקדושה דתיקון ועל-ידי-זה נפרדים הג' קליפות הטמאות מן הנוגה דגוף האדם עד שיוכל לשוב לקיום תורה-ומצות כהלכתן תמיד (רק שאעפ"כ צריך הנוגה תיקון ועל-זה נאמר ופקדתי בשבט פשעם וגו'. וכן יש על-זה תיקוני התשובה בתענית וסיגופים. ואם ח"ו לא יעשה תשובה הגונה אזי גם הניצוצי קדושה לא יעלו כי-אם על-ידי יסורי גיהנם כו' כידוע). ונמצא שבזה כחן של בעלי-תשובה גדול משל צדיקים, שהצדיקים שהן רק בבחינת אדם ישר דתיקון, אין מגיע כח קדושתם רק עד הנוגה הנקי' והטהורה לגמרי. ובעלי-תשובה אף שגופם דנוגה צריך עדיין תיקון לטהרו לגמרי. אעפ"כ אור הנר"נ ותורה-ומצות נמשך גם בגופם. וזה בא מהארת אור מאורות תקיפין דתהו שנמשכים בדרך הפלאה והבדלה מן מציאות העולם הבא מהן כנזכר-לעיל. לכן יוכלו לפעול גם בגוף בלתי טהור לגמרי. והיינו דוקא לפי שהן בעלי-תשובה שעל-ידי העונות כבר נפלו אל מקום ג' קליפות הטמאות, לכן יכולים לסבול גם כח הארה דאורות תקיפין דתהו ולפעול על ידן בגוף פעולת הנר"נ ותורה-ומצות. וזהו שבעלי-תשובה עומדים. אבל צדיקים גמורים אם מאיזה סיבה מקבלים מן אורות תקיפין דתהו, הרי הם מתעלים לגמרי ממדריגת הגוף וכחותיו כענין אורות הללו עצמן, שהן נבדלין כנ"ל ואינן יכולין לעמוד ולהמשיך לנוגה דגוף.
ומעתה יובן גם מה-שכתוב כד אתכפייא סטרא-אחרא דוקא אסתלק יקרא דקוב"ה. פירוש אתכפייא שעדיין הקליפה היא בתקפה רק שנכנעת לקדושה ונמנעת מלפעול פעולתה ולא ברצונה ממש אלא בכח המכריח אותה מבחוץ ממקום-אחר. והדמיון למטה הוא ענין שבירת התאוות שאף שלבו הגופני חפץ ומתאווה אל התאוה ואינו מתפעל משום טעם-ודעת שלא להתאוות לזה, אעפ"כ מפני יראת-שמים מן הנר"נ ועול-מלכות-שמים מונע את-עצמו מלמלאות תאוותו. וכח המניעה הזאת איננה כדרך כל נר"נ שמבררים הנוגה שבגוף שהוא בענין ובחינת אדם עומד דעולם התיקון שפועל בכח הנוגה דתאוה שלא יתאוה. אבל זה, הרי הוא עומד בתוקף תאוותו ואעפ"כ אין פועל תאוותו. זה הוא כמו הארה מאורות תקיפין דתהו הנ"ל כנ"ל שהן פועלין כרצונם ואינם משגיחים על המתפעל כלל יהי' מה שיהי' כרצונם וכחם נעשה. והבא לטהר מסייעין אותו nלמעלה להיות נקל לו להתגבר על תאוותו תמיד אף שאין התאוה מתבטלת. ועל-דרך-זה יובן מה-שכתוב כד אתכפייא סטרא-אחרא שעדיין הוא סטרא-אחרא בתקפה ואעפ"כ היא נכנעת בכח הקדושה המכניע אותה. על-ידי-זה אסתלק יקרא דקוב"ה כבודו ית' שמלא כל-הארץ-כבודו, שהוא מדת המלכות מלכותך מלכות-כל-עולמים בבחינת עולם התיקון, שסדר עולם התיקון הוא להיות התפשטות מלכותו ית' בעולם על-ידי מלאכים דשלמי עשי' כנ"ל או על-ידי ב"י הכל בבחינת עמידה כנ"ל. ועל-ידי אתכפיא סטרא-אחרא אסתלק יקרא דקוב"ה בבחינה שלמעלה מסדר המדריגות דעולם התיקון עד שתגלה ותראה ממשלת מלכותו ית' גם על הקליפות שגם הם יקבלו ממשלת המלוכה דקוב"ה (כדמיון הנ"ל באדם שהרגל נעשה כמו טבע לכבוש את יצרו בתאוותיו). [והענין דסדר הבירורים דעולם-הזה הוא שהמברר מתלבש בלבושי המתברר דוקא ואם הוא למעלה ממדריגת המתברר לא יוכל לבררו וע"י אתכפייא סטרא-אחרא מתעלה כבוד מלכותו ית' במדריגה עליונה לפעול אף שלא ע"י לבושי המתברר. והרי-זה מעין אורות תקיפין דתהו כנ"ל). ואסתלקותא דא יתיר מכלא, אפילו מבחינת אתהפכא שבא ע"י סדר הבירורים דוקא כענין הנ"ל בצדיקים-גמורים. וע"י אתכפייא סטרא-אחרא הוא כדוגמת בעלי-תשובה הנ"ל. וזהו ענין ארץ ישראל שמהירדן והלאה. וארץ סיחון ועוג שמעבר לירדן מזרחה דארץ-ישראל ממש הוא בחינת אתהפכא וכמו-שכתוב בפהק"ו כ"פ ענין פרצוף העיקרי שבארץ-ישראל שהטבע נתהפך לקדושה. ויש עוד בחינת ארץ סיחון ועוג שלא נתבטלה משם הקליפה לגמרי (וז"ש אשר יושב בחשבון גם עתה ואשר יושב עדיין באדרעי). ולכן אמרו אם טמאה ארץ אחוזתכם כנ"ל. וה' עשה ככה כדי שעי"ז יהי' אסתלקותא דיתיר מכולא ליקרא דקוב"ה כנ"ל שהוא ע"י אתכפייא דוקא. וזהו אשר יושב בחשבון גם עתה ואעפ"כ מקיימין שם כל קדושת התורה-ומצות, והוא לפי שהכניעו ישראל לקליפות סיחון ועוג וכבשו את ארצם וישבו עליה. ולכן שלח משה מלאכים אל סיחון כנ"ל שאם יכניע את-עצמו לא יצטרך למלחמה עמו, כי יסתלק יקרא דקוב"ה כנ"ל. וממילא יבוא קיום מעשה התורה-ומצות גם שם בכמה דרכים לפניו ית'.
וזהו וירא בלק בן צפור דוקא שהוא הי' חכם גדול. הוא דוקא ראה ענין אשר עשה ישראל לאמורי שהכניעו ועשה בו ממש קדושת ישראל. ולכן ויגר מואב מפני העם (והוא על-דרך מה-שכתוב בזוהר על-פסוק ויאמר אל עמו הבה נתתכמה לו פן ירבה, דשרא דלהון אעיל בלבהון מלה דא שיחושו וידאגו פן ירבה, כמו-שנתבאר שם. וכן הוא גם כאן שעל-ידי ראי' דבלק אעיל בלב מואב לגור מפני העם, כי בלא ראי' והשגה בענין זה דאתכפייא סטרא-אחרא הנ"ל, לא הי' להיות בא במחשבת מואב כלום מענין זה). דהנה ויאמר מואב עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו וגו'. ועל עצמן לא חששו שילחכו גם אותם. דיש-לומר שהי' ידוע שאין ישראל רוצים להלחם אתם ממש, רק ויגר מואב מפני העם והוא ענין יראה שנקראת מגור, כמו-שכתוב מגור מסביב, והוא קיבוץ הדם אל הלב מפני היראה (והוא כעין לשון מגורה של תבואה וגורן שמאספים לשם התבואה). כך על-ידי ראי' דבלק בא ענין הרגשה במואב כי רב הוא העם. כלומר רב וגדול (והוא ממש כענין פן ירבה דמצרים והבן). שאין ערוך להם כלל וכלל עמו, עד שאין בהם כח להתפשט ליבא, מלכא דכל שייפין לימשך אחר תאוותיהם ומילוי רצונותם. וייקץ מואב מפני בני-ישראל. פירוש כי ענין המגור נתבאר שהוא רק מונע מלהתפשט בהרחבת רצון ומילוי התאוות. אבל בלא התפשטות חוץ למקומו שוקט ובוטח הוא כדמיון העומד לפני אדם גדול ונכבד מאד. שאי-אפשר להתפשט בהתפשטות רצונות לפניו. אבל בקרבו שוקט הוא, כי בודאי האדם הגדול לא יזיק לו בשום דבר כלל וכלל. אך ויקץ הוא כמו-שכתוב קצתי בחיי, שגם בחיי עצמו בקרבו הוא קץ ואינו נוח לו. וזה הי' להם מפני בני-ישראל דוקא. והיינו כנ"ל שהם עצמן לא הגיעו להשיג את אשר עשה ישראל לאמורי, רק על-ידי ראי' דבלק בא בלבם להרגיש הפלאת והבדלת ערך העם. עוד בא בקרבם על-ידי ראי' דבלק הנ"ל שהוא השיג לדעת גם ענין אסתלקותא דיקרא דקוב"ה לפעול שלא על-ידי קירוב וירידה והתלבשות מי שפועל בו כנ"ל. לכן גם בחיים של עצמן קצו מדאגה, לומר שאף שלא ילחמו עמם יוכלו לפעול בם כחות הקדושה כרצון הקדושים שהם בני-ישראל דקדושים הם.
ומעתה יש לבאר ענין בלעם, ומה שאמרו עליו בגמרא ובזוהר כנ"ל. והוא על-פי מה שנתבאר-לעיל דידיעתו ית' את העולמות, נבדלת ונעלמת לגמרי מכל באי עולם אפילו העליונים (רק לישראל על-ידי תורה-ומצות שנתנו על-ידי משה-רבינו ע"ה נמשך להם מידיעתו ית' כנ"ל). וכל אשר חפץ עשה בידיעה זאת, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע בשום אופן. רק בידיעת העולמות את-עצמם על-ידי הספירות דעולם התיקון, יש ענין גילוי אלקות גם בידיעה זו והוא לפי ערך מדריגה ומדריגתו של כל עולם ועולם. ומה שבא אל ידיעה זו שפע ואור אל הנמצאים, הוא בצדק-ומשפט כפום עובדיהון. והיינו שאם יזכו במעשיהם יתגלה עליהם ממלכות דידיעתו ית' ומהנהגתו הקיימת לא תסור לעולם כנ"ל בבחינת החסדים לערך ידיעתם. ואם לאו יומשך הגילוי עליהם בבחינת הדינין כידוע. ועולמות דקדושה גם בידיעתן לעצמן יש בהם בחינת הביטול אליו ית', ומקבלים עול-מלכות-שמים ולהקדיש ליוצרם בנחת-רוח לפי שגבר בהם כח התיקון דעולם התיקון. והקליפות הנה מלכותו בכל משלה אפילו בקליפות, דהיינו שהכל נעשה כרצונו ית' בידיעת עצמו לא יפול דבר ח"ו. רק שבידיעת העולמות כח התהו גובר בהם להיות נפרדים לגמרי ועושים את-עצמן אלקות. והיינו שבאמת בכח עולם התיקון בא גם בהם ממשלת מלכותו ית', להיות נגלה בעולם מעין רצון ידיעתו ית' (ולא בעולם התהו עצמו, דלא איכפת לי' כלל מה שיבוא בעולם כנ"ל). ולכן לא יוכלו לעבור את פי הוי', מה שבא בציווי אליהם על-ידי פרצופי עולם התיקון, כי יודעים הם שהוא עיקר ממציאם, אבל כח התהו גובר עליהם להיות בידיעת עצמן נפרדים לגמרי. וכמו שהמלאכים דקדושה בכח אלקי המחי' ומהווה אותם בחינת עולם התיקון הנ"ל יש להם כח לעשות גדולות ונפלאות כמו-שכתוב ומפליא לעשות, ומנוח ואשתו רואים, רק שהוא הכל בבחינת הביטול לעבודתו ית'. ובקליפות יש גם-כן כח אלקי המחי' אותם רק שהם בידיעתן עושים את-עצמן אלקות בכח האלקי שיש בהם לעשות נפלאות. וזה יובן יותר עם מה-שכתוב על-פסוק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם וגו'. ואמרו רז"ל שם טומאה מסר להם. פירוש ח"ו שאברהם יתן להם שמות עבודת הקליפות. אלא הפירוש כמו-שכתוב בספרים-הקדושים שיש שמות למשתמשים בקבלה מעשיות, שאסור להזכירם כי-אם בטהרה גדולה דאפר הפרה וכל מיני טהרה. ויש שאין-צריך רק טבילה במקוה. ויש שמות שהן דקדושה אלקית ממש, רק שמותר ואפשר להזכירם ולפעול על ידם גם כשהאדם טמא ואעפ"כ יעשה בכחם נפלאות. וכן יובן בענין הקליפה שהכח אלקי ממש המחי' אותם (כמו שמחי' למלאכים דקדושה) בא בהן גם בטומאתן לעצמן בפירוד דידיעתם את-עצמן. וזהו בחינת אלקים דבלעם שנגלה אליו הכח אלקי ממש בבחינת השמות דטומאה הנ"ל, והוא שאמר עליו בלעם לא אוכל לעבור אח פי הוי' אלהי. פירוש שננלה לו בשם הטומאה, והוא אלקות ממש שאי-אפשר לעבור עליו, דמלכותו בכל משלה כנ"ל. ועל-פי-זה יובן שני הפירושים על ויודע דעת עליון (רוצה-לומר פירוש הזוהר, עליון על כל מנהגי ארבא. ופירוש הגמרא יודע שעה שהקב"ה כועס בה) דהנה כתיב ולא קם עוד נביא כמשה אשר ידעו ה' פה-אל-פה. פירוש דמשה-רבינו ע"ה השיג לדעת מעין ידיעתו ית' את העולמות, וכמו-שכתוב בכמה-דוכתי על-פסוק ותמונת ה' יביט, שהיא התמונה שהקב"ה רואה בעולמות ומשם באה אליו הנבואה (אף שנתלבשה בספירות דעולם הבריאה כידוע). אבל שאר הנביאים לא באה אליהם הגילוי והנבואה כי-אם מבחינת אור התיקון שבספירות דבי"ע דקדושה. וזהו-שכתוב במשה פה-אל-פה (ומזה הוא ענין התורה-ומצות שנתנו על-ידו כנ"ל). ובכל הנביאים במראה אליו אתודע בידיעת העולמות את-עצמן. והנה בלעם הי' יודע דעת עליון דהיינו שהי' לו להכיר ולידע שעה שהקב"ה כועס בה. כלומר המקור שיש בידיעתו ית' לעצמו לבא כעס ודינין בידיעת העולמות את-עצמן. וזהו-שכתוב באומות-העולם קם, שמגיע עד בחינת ידיעתו ית' לעצמו. אבל לא שרואה פה-אל-פה ח"ו וח"ו, וכמ"ש בזהר אלא שהי' יכול להגיע בדעתו אל שרש הדינין הנ"ל ועל-ידי-זה הי' יכול להמשיך כח הדין ממקורו (כנ"ל שעל-ידי העלאה מלמטה יכולים לעורר גם איזה גילוי מידיעתו ית' אל ידיעת העולמות את-עצמן) על-ידי טענות וסברות לעורר דינין, כענין בית-דין שלמעלה, ודוגמתו שיש סנטירא דתבע דינא. ועל-דרך-זה יש להתבונן ולהבין גם למעלה כאמור. ועל-זה נאמר ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם, וכמאמר רז"ל שלא כעס באותן הימים, ממילא לא הי' מקום שיהיו נשמעים דברי בלעם לעורר דינין. אבל עוד הי' לו לבלעם כח אחר מאלקי' דשמות הטומאה הנ"ל, והוא מה-שכתוב בזוהר ויודע דעת עליון על כל מנהגי ארבא. שהפירוש במקדש-מלך בשם הרב-חיים-ויטאל ז"ל, שהוא העליון על כל כחות הדין של רוח סערת הים וגליו. והוא כח מחבל ומזיק והעליון הוא הכח אלקי ממש בבחינת שם הטומאה הנ"ל. ובזה הי' יודע ידיעה ממש היכן כחותיו ורצונותיו נוטים (וזה הוא כדוגמת להבדיל משאר נביאים). ועל-ידי-זה הי' יכול להמשיך כחות הדין והקללה מן הכחות שבידיעת העולמות את-עצמן. וכמו שידוע בכחות שמות הטומאה וכישוף שעושים דברים מסויימים וצורות ידועות שעל ידיהם שהם מורגשים גשמיים, מביא כח השגתו בכחות הטומאה אל הפועל-ממש בגשמיות עולם-הזה. (וכן להבדיל בנביאים הי' ענין פועל דמיוני הידוע בספרים-הקדושים). ובלעם הי' פועל את זאת ע"י האתון שלו שהוא בעל חי ויש לאדם ממשלה עליו בסדר הבריאה, והי' ממשיך בה כחות הדין, שבידיעתו והשגתו אל הפועל-ממש כנ"ל. ומעתה יובן שמתחלה נאמר ויבוא אלקים אל בלעם הוא אלקי' דבחינת כח אלקי ממש בשמות הטומאה והוא מקום הפירוד (רק שלא יוכלו לעבור כנ"ל). ואמר לו בעצה לא תלך עמהם כי למה לך לילך בחנם, שהרי לא תאור את העם, כלומר לא תוכל לאור אותם, בכח שיש לך מידיעת שעה שהקב"ה כועס בה, כי ברוך הוא, ממנו ית' ולא יכעוס באותן הימים. ואחרי ההודעה כזאת לבלעם, אעפ"כ נתעורר שנית ללכת. והיינו שרצה להמשיך עליהן הדינין התחתונים שעל-ידי האתון כנ"ל. בא אליו האלקים שלו הנ"ל. ואמר אם לקרוא לך באו האנשים. פירוש לך לכח של עצמך שאינו תלוי בשעה שהקב"ה כועס בה. קום לך אתם מדעתך. ויחר אף אלקים כי הולך הוא. שבא עליו כח הדין העליון בחרון אף לבטל מחשבתו הרעה. וזהו ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה. פירוש קללה זו (אחרי שכבר אמר ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם, אם-כן מאין תבוא הקללה) היא בכחות הדין שהמשיך בלעם בידיעת הדעת עליון על מנהגי ארבא כנ"ל. גם אותם הפך ה' לברכה. והיינו על-ידי שויתיצב מלאך ה' דוקא למנוע האתון מללכת בכחות הדין שהמשיך עליו בלעם. עד שעלה האתון ממדריגת בעל חי למדריגת מדבר, וכאשר הוא במדריגת מדבר יצא האתון מממשלת כחו של בלעם עליו, ושוב לא יוכל בלעם להוציא מחשבתו הרעה אל הפועל על ידו. וזהו כי אהבך ה' אלקיך. פירוש אלקיך. היינו מה שבא בנר"נ שלכם מכחות הקדושה. דעולם התיקון גם בערך ידיעת העולמות את-עצמן. ולפי שמחמת שאהבך ה' אלקיך בא ביטול זרוזי דינא קשיא של בלעם. לכן נהפכה הקללה לברכה ממש. עד שאמר בלעם מה טובו אוהליך יעקב וגו'. בחינת יעקב וישראל, ידוע שבחינת יעקב הם העוסקים בתורה-ומצות בדרך הנגלה. וישראל הוא בבחינת המוחין דהכרת אלקות ורזי דאורייתא. ולכן לגבי בחינת יעקב נקרא כח התורה ומצות אברין דמלכא וכו' כמו שנתבאר כמה-פעמים, הוא בבחינת אוהל ומקיף נעלם מהשגתן לגמרי. ובבחינת ישראל שהוא כמו-שנתבאר בפהק"ו כ"פ בענין המשכן שעל ידו בא כח ההרגשה והתפעלות מן כח התורה-ומצות שקבלו במתן-תורה והוא ענין יחוד קודשא בריך-הוא ושכינתי' בתחתונים. מבואר שלגבי יעקב נקרא כח התומ"צ בשם אוהל ומקיף. ולגבי ישראל נקרא בשם משכן השוכן אתם. ועח-ידי-זה הוא מ"ש בתחלת הפרשה ויגר מפני העם כי רב הוא, דהיינו בבחינת אורות תקיפין כמשנ"ת. והנה אורות תקיפין דתהו ידוע שאינן בבחינת מלך לבני-ישראל, אך ע"י בחינת מ"ה החדש עי"ז טובו אוהליך ומשכנותיך, פירוש שנעשו טובים ומתוקנים שישכנו ישראל גם במדריגות דאורות תקיפין, דהיינו כעין הרגל דכפיית סט"א שנעשה כמו טבע שאפילו אינו בחינת צדיק-גמור אעפ"כ יכול להיות דבוק בתומ"צ בלי שום הפסק וביטול כלל כנ"ל.
"הנה ברך לקחתי"
עריכההנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. לא הביט און ביעקב וגו' עד ותרועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים וגו':
דהנה במה-שאמר בלק כי ידעתי את אשר תברך מבורך. הקשו המפרשים אחרי שכוונת בלק היתה רק על הקללה מה לו להזכיר שאשר יברך מבורך. עוד יש-להבין אם ידע שאשר יברך מבורך, אחר הברכה הראשונה והשני' שבירך בלעם את ישראל, מה ביקש עוד בלק אם ידוע לו שברכת בלעם מתקיימת. וכן בלעם עצמו כשאמר לו השי"ת כי ברוך הוא, איזה תקנה היתה לו ללכת לקללם. בענין בלעם אמרו רז"ל ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות-העולם קם, ומנו בלעם. התמי' מופלגת בזה להשוות בלעם למשה-רבינו ע"ה ח"ו.ומה שיש-לומר בזה דבבלעם נאמר ויודע דעת עליון (ובגמרא אמרו שהי' יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה, ויתבאר אי"ה לפנינו).
פירוש, דידוע בספרים-הקדושים שיש בפרצוף שלם בחינת דעת עליון ודעת תחתון ועל-זה אמר במעלת בלעם שהי' לו בחינת דעת עליון, מה שרחוק רחוק מי שימצא בגילוי בפרצופו בחינת הדעת-עליון, ובזאת המעלה יתכן שהישוו אותו למשה-רבינו ע"ה, כי משה-רבינו ע"ה נשתמש רק בדעת-עליון וכמו-שיתבאר. ולזה יש-לומר שכוונו ז"ל שבאומות-העולם קם בלעם שנשתמש בדעת-עליון. אבל האי כי אתרי' בקדושה עליונה למעלה מעלה דמדריגת משה-רבינו ע"ה. ובלעם כי אתרי'. ועל-דרך מה-שכתוב בזוהר-הקדוש על-זה. וביאור ענין דעת-עליון ודעת-תחתון. יובן מה-שכתוב בגמרא גבי גיד הנשה, ר"י אומר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת בשל ימין. ובגמרא איבעי להו דעת תורה או דעת נוטה. ודעת נוטה שאמרו היינו דספוקי מספקא לי' כמפורש שם בגמרא. ויש-להבין דכמה ספיקות הם בתלמוד. וכי אינם תורה שלימה ח"ו, ומה זה שאומר דעת תורה או דעת נוטה. ועוד הרי הוא אומר והדעת מכרעת. איך יפרשו דספוקי מספקא בלשון הכרעה. והענין דיש בחינת דעת-עליון ודעת-תחתון ונקראים בספרים-הקדושים דעת דבין כתפין. לשון דעת הוא ידיעת והרגשת הענין כפי מה שהוא משיגו בשכלו והבנתו. אף שמשטחיות הענין אינו נראה כן, אבל עכ"ז השכל משיג שהוא כן. ויכול להיות שלענין הנהגה יחייבו מדותיו כפי המורגש מהענין בשטחיותו. זאת היא מדת הדעת למלאות את המדות מן השגת החכמה-ובינה שהוא השכל, והיינו שנעשית לו הרגשה כפי מה שמחויב על-פי השכל. ודעת זה נקראת דבין כתפין, לפי שהוא מתפשט במדות שבגוף ו' קצוות לנטות לחסד או לדין על-פי הרגשת הענין על-פי השכל. ודעת-עליון הוא הרגשת מה שהוא משיג בהתקשרות הנפש לשרשה באלקות
וכפי שורש הנפש כן נעשית לו הרגשת הענין והוא למעלה מן השכל. וזהו שאמרו בגמרא דעת תורה. רוצה-לומר שכל-אחד-ואחד מהתנאים והאמוראים קבלו משרשם באלקות איך להמשיך התורה-שבעל-פה. וזה נקרא דעת תורה. ומה שמקבל משורשו אין בו נטי' למדות, כי מן השורש מקבל דבר שהוא למעלה מן המקבל ושכלו ומדותיו. ואין להם דרך להטותו כפי שכלו ומדותיו, כי-אם אלקים יורנו איך הוא ההלכה בתורה-שבעל-פה. אבל הדעת התחתון שהוא על-פי משפט החכמה-ובינה ושכל שלו בנר"נ שלו הרי הוא נוטה למדות מצד ימין לחסד ומצד שמאל לדין. וזהו-שכתוב והדעת מכרעת בשל ימין. כלומר שהדעת מכריע מצד א' מהו' קצוות של ימין. אך מצד הקו האחר יכול להיות שיכריע של שמאל וק"ל. ועם זה יובן שבלעם הי' לו בחינת הדעת עליון. והיינו שהי' יודע שעה שהקב"ה כועס בה, כי שורשו בשורש הגבורות והדין באלקות למעלה. ולכן הי' יכול להמשיך מדת הדין בקטרוגים מן שורש הדינים. אף שמצד צדק ומשפט שכפום עובדיהון דבני נשא הי' זה ראוי לחסד ורחמים. הי' יכול להמשיך משורש הדינים לבטל שפע החסד שלא יומשך לאותו האיש. אבל חסדים לא הי' יכול להמשיך כי אם כפי מה שהוא על-פי צדק ומשפט כפום עובדיהון וכו' וכמו-שנתבאר. והנה משה-רבינו ע"ה הי' משמש בדעת-עליון דוקא כפי שורשו העליון. ובזוהר-הקדוש משה מלגאו יעקב מלבר. משה שמש ברוחא ויעקב בגופא. ידוע בעץ-חיים ובספרים-הקדושים שמשה הוא בחינת יסוד אבא שממנו נעשה דעת דז"א. וכשהוא מלובש ביסוד אימא ועל ידו מאיר בז"א הוא בחינת דעת דבין כתפין ומתפשט עד החזה. וכשהוא נגלה ויוצא מלבוש יסוד אימא ומאיר להדיא בכל גופא דז"א הוא בחינת דעת-עליון דמשה-רבינו ע"ה. כי פנימיות אבא פנימיות עתיק ולכן הארת פנימיות אבא הוא בחינת דעת-עליון דוקא. ואיתא גם-כן בעץ-חיים דכשיסוד אבא מאיר להדיא ביסוד ז"א יוצא פרצוף יעקב. והנה הפרצוף דיעקב גם הוא בחינת אלקות ממש דאיהו וגרמוהי חד ממש. ויש-להבין למה נקרא פרצוף זה בשם לשון יציאה ושאר הפרצופים נקראים בשם אצילות. והענין הוא דמה שהוא ענין כללי ואין נמצא ממנו בחינת הפרט מצד הכלי זה נקרא אצילות חלק קטן מגדול וכללי וגם עתה הוא כללי אלא שנאצל מצד הכלי לענין השפעה לתחתונים כמו פרטי ממש. ומה שגם בשרשו הוא נמצא בבחינת הפרט, אלא שהפרט גם הוא במקום הכלל. כשיוצא להשפיע ולהאיר בתחתונים נקרא בשם יציאה, שיוצא ממקום הכלל אל העולמות שהן פרטים מוגבלים.
ביאור הדברים. ידוע שמה שהפילוסופים קורין בשם כח. המקובלים קורין הכל בשם מלאך. כי הפילוסופים אינם מכירים ענין האלקות רק מצד הכרח השכל שלהן שאין הדבר נמצא מעצמו, ועל-כרחך שיש לו עילה וסיבה והוא האל שממנו נמצא הכח לעשות כל נמצא ונמצא. אבל בני-ישראל מאמינים ואברהם-אבינו ע"ה הי' ראש למאמינים, אמרו בו הכיר את בוראו (ולא אמרו השיגו) פירוש שהכיר את האלקות מצד עצם האלקות ולא מצד הכרח השכל. והאמונה וההכרה הוא שהאלקות הוא האחדות הגמור שאין עוד מלבדו שום מציאות. רק שהוא כל יכול לעשות כי מי יאמר לו מה תעשה. ולכן יכול להמציא נמצאים יש ודבר בפני-עצמם. אך מציאות הנמצאים הוא רק קמי'. כי בחינת היחוד דאין עוד מלבדו הוא בחינת אור-אין-סוף, שאין-סוף להתפשטותו ומתפשט ומאיר בכל הנמצאים שממציא בכחו וגבורתו ית' והם כולם נכללים באחדות האור-אין-סוף. וכשרצה הקב"ה לברוא עולמות נפרדים ליש ודבר לעצמן האציל מאחדותו אור בכלי המעלים. וכמו-שכתוב ובהון אתכסיאת מבני נשא. וע"י הכלי נעלם האור מלהתפשט עד אין-סוף. עד שמציאות הנמצאים אין מגיע אליהם האור דאין-סוף ב"ה ואין יודעים ממנו כלום עתה. כשעלה הרצון לברוא עולמות יש ודבר מיד הי' ונמצא בתוך רצונו ית' כי מי יאמר לו מה וכו' והכל הוא בתוך יחודו ית', גם מציאת נמצאים נפרדים לעצמן וכמו-שכתוב בידיעת עצמו יודע כל הנמצאים. ובידיעה זו הכל הוא במקום היחוד ואור-אין-סוף ב"ה. ועל-ידי הכלים דאצילות שהן בחינת שם אלקים המעלים ובהון אתכסיאת יוצאים הפרטים המשוערים ברצונו יתברך ומחשבתו לעצמו אל הגילוי כבחינת הדבור שמגלה לשומעים מה שבמחשבתו הנעלמת מהם. וכמו-כן יובן שהתהוות הנמצאים בידיעת עצמו ית' שמאיר שם אורו ית' שאין עוד מלבדו ואותו האור עצמו הוא כל יכול, מתגלה לשומעים ענין המלאך, שהמלאך הוא יש ודבר נפרד לעצמו. ואעפ"כ יש בו ענין האלקות כמ"ש הרבה ארבה את זרעך וכו' וכדומה וכידוע. והיינו שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה נעשה ממנו מלאך, היינו התגלות לעולמות דאור-אין-סוף אתכסייא מנהון מציאת הנמצאים שמצויים קמי'. ועל-ידי הגילוי הזה הוא מציאות הנמצא, כדמיון הציור שמצטייר בשומעים את הדבור היוצא מפי האדם, שאין הדבור הוא הציור אלא שבא ממנו. והדבור הנשמע הוא הוא דמיון המלאך היוצא מדבר ה' שהוא כמשל כח הדבור הכללי. ועל-דרך-זה יבואר גם ענין יציאת בחינת יעקב הנ"ל, רק צריך להקדים ביאור ענין פרצופי האצילות קצת. הנה בפרצוף עתיק הנקרא כתר, אמר בתיקונים אור-אין-סוף מלגאו כתרא עילאה מלבר. פירוש אור-אין-סוף מלגאו. ר"ל שאין האור הבא בכלי הכתר, שכלי הכתר סובלו ומקבלו בעצמו (כביכול) מוגבל כלל, אלא הוא אור וגילוי דאין עוד מלבדו כלל (וזה האור עצמו יש בכח הכלי להביאו בעולמות וכמשי"ת). מה-שאין-כן באורות דזו"נ, שגם האור שבכלי מוגבל. ויובן על-פי מה-שכתוב בסידור שי"ג מדות-הרחמים דמי אל כמוך, הוא בכתר ואינן מדות רחמים אלא לבחינת נשמות וי"ג מדות-הרחמים דזעיר-אנפין הם לנשמות בגופים. והיינו משום דבחינת עתיק וכתר עליון הוא פנימיות רצון-העליון, ופירוש פנימיות רצון-העליון הוא כמו-שכתוב בספרים-הקדושים שתחילת העליות הוא ריש הורמנותא דמלכא שיהי' התגלות בחינת המלוכה שיש באור-אין-סוף ב"ה, והמלוכה הזאת הוא ודאי עצמות אא"ס ב"ה וזהו פנימיות רצון-העליון שתהי' מלוכה זו נמצאת ופועלת פעולת המלך, שהוא להשלים לזולתו. אך לפי שהמלוכה הזאת היא עצמות אא"ס ב"ה, אם-כן אפס זולתו (וכמ"ש במ"א ענין זה בביאור). לכן נמשך בחינת רצון לעולמות שהן בעיני עצמן בחינת זולתו ובהם יאיר פנימיות הרצון-העליון, ואין זה האור מאיר כי-אם בבחינת הנשמות דוקא המכירות את בוראן. כמ"ש שמע ישראל שהוא הנשמה. הוי' אלקינו או"א י"ה דשם הוי' הכללי. ה' אחד זו"נ ו"ה דשם הוי' הכללי. וקוצו של יו"ד דשם הוי' הכללי הוא בחינת הכתר הנ"ל. ואו"א נקרא הוי' אלקינו, לפי שמשם שורש הנשמות דישראל. והענין דג' מעלות ומדריגות יבחנו בזה. בחינת עתיק הוא כתרא עילאה מלבר ואא"ס מלגאו. היינו שפנימיות הכלי (כמשל פנימיות כלי גשמי שבתוכו יתקבל היין) מקבל אא"ס ב"ה. וגם חיצוניות הכלי הוא עתיק, נעתק מבריותיו (רק הנשמה תוכל להכיר אותו לפי שהוי' אלקינו וכמשי"ת). ומאיר ממנה האור בבחינת אא"ס והוא פנימיות רצון-העליון דמלכות דא"ק, שהוא בחינת אלקות בעצם כידוע לשון האריז"ל עצמו. ב'. בחינת או"א פנימיות אבא פנימיות עתיק. ואבא הוא בחינת אין וזאת הבחינה ומדריגה באה בבחינת אימא עילאה בינה ונקראת יש וכמשי"ת. ג'. בחינת זו"נ שהוא בחינת ששת ימים עשה ה' ובדבר ה' שמים נעשו ונקראת שם הוי' על-שם שמהוה בפועל-ממש את העולמות ליש ודבר בעיני עצמן. ובבחינתו אין בחינת הכלי מקבל רק אור מוגבל להמציא מוגבלים ונפרדים.
וביאור הדברים ידוע ענין ביטול היש וביטול העצם, שבחינת ביטול היש הוא בחינת מלכותו של הקב"ה (ז"א דאצילות) המאירה בבי"ע. עד שמבחינת היכל קדש-קדשים דבריאה הוא בחינת ביטול היש במדריגה עליונה כעומד לפני המלך, שאז מתבטלים כל הכחות דרצון ושכל וכו' שלו. כי כל עצמותו טרוד לקבל מה רצון המלך. וכמ"ש בטל רצונך מפני רצונו. וכ"ז אינו אלא ביטול ישותו (ומ"מ זהו מדריגה עליונה בביטול היש שאין היש מורגש לגמרי. משא"כ בבחינת עבודה שלמטה ממדריגה זו דעומד לפני המלך אף שמבטל ג"כ רצונו לעשות רצון מלך-מלכי-המלכים הקב"ה, אך ישותו עומד במקומו ונכנע אל רצון-העליון ב"ה. אבל בטל רצונך, היינו שאין לו רצון כלל וכעומד לפני המלך). אבל אם אז המלך מצוה אותו דבר. הנה כח דבר המלך מניעו ומוליכו לעשות כדשבר המלך בלא שום דעת עצמו ובחירתו זה נקרא ביטול בעצם. כי גם עצמותו אינו פועל בו כלום רק פקודת המלך מניעתו. (מה-שאין-כן בביטול היש כנ"ל, הרי עצמותו מטריד את-עצמו לבטל רצונו כו'). אך גם זה נקרא לפעמים ביטול היש (לגבי מדריגה עליונה ממנה). כי על-כל-פנים ישות עצמותו הוא שביטל מלהיות ממנו שום התפשטות מצד עצמותו. אבל עצמותו עומד במקומו נכנע אל רצון המלך. וביטול בעצם ממש יובן שהוא כענין אם המלך חושב בדעתו מה שרוצה לעשות. ובודאי גם מחשבתו שיעשה הכל על-ידי עבדיו. אך ישות העבדים אין תופס מקום אצלו. כי יודע שאי-אפשר להם מבלתי לעשות רצונו. וזה ודאי נקרא ביטול בעצם כי גם עצמותם כלא קמי'. ובודאי יתפשט רצונו על ידם. אך זהו אצל המלך בעצמו ובמחשבתו דוקא. מכל-מקום יש מי שהוא משיג ומצייר לעצמו ענין זה איך שהוא בעיני המלך ועושה רצונו, שאף שהעשי' הוא בישותו וכחותיו הנמשכים מעצמותו, מכל-מקום כשהוא עושה בהשגת ציור זה נקרא גם אצלו בחינת ביטול בעצם.
והנמשל מובן שזהו הוי' אלקינו (אלקי ישראל דוקא) או"א. דפנימיות הכלי דאבא הוא מקבל מהות-ועצמות אור-אין-סוף ב"ה (כמשל שהמלך חושב, שהוא בעצמותו) אך חיצוניות הכלי, להיות מתפשט זה האור והכח במקום העולמות, שהן כלא קמי' (וזהו מה-שכתוב במקום-אחר, אור שנברא ביום ראשון הוא אור אבא, צופה האדם מסוף העולם ועד סופו, שאין ישות העולמות עולה בשם מציאות לגבי האור הזה). וכמובן ממשל המלך הנ"ל. ונשמות ישראל שורשם בחכמה, דאור-וכלים דאבא הם מכירים את בוראם שהוא אין עוד מלבדו ממש. אך מה שמקבלים מבחינת אבא, הוא בחינת אין, שאין בו הרגשת מחשבה ושכל כלל, רק הוא כח המסירות-נפש שנקרא למעלה מן הטעם-ודעת. רק שאבא מתייחד באימא עילאה, בינה שנקראת יש לגבי אין דחכמה (ר"ל שהעולמות גם בבחינת בינה הן כלא, כמו שהוא בבחינת החכמה, רק שענינה של הבינה הוא שנקראת יש) להיות נשמות-ישראל המקבלים מבחינת בינה, יהי' להם איזה ציור והשגה איך דכולא-קמי' כלא-חשיבי ואפס זולתו. והגם שהנשמות נולדים מזעיר-אנפין-ונוקבא דוקא, אך אי-אפשר לתולדה כי-אם על-ידי מוחין דגדלות, שהן מנה"י דאו"א בז"א, משם הוא תולדות הנשמות דוקא, מפנימיות הכלים דזו"נ המלאים להם מוחין דאו"א. והיינו תולדות הנשמות להיות בעלי רצון ושכל וכו' לעצמו, שעל-כל-פנים מכירים הם את קונם בחינת זו"נ עם המוחין דאו"א הנ"ל שבו. אבל שורש הנשמות עצמן הן עלו במחשבה דטהירו-עילאה (שהוא בחינת עצמות אור-אין-סוף ב"ה). כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא. ועל-זה נאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם, בחינת דבוק ממש באלקות. והוא ענין הקבלה ממהות-ועצמות אור אין-סוף שבכתר המאיר גם על-ידי חיצוניות הכלי. וגם זאת הדביקות הוא בזו"נ דוקא, רק שזהו עלייתם לשורשם בבחינה דעתיקא-קדישא וזעיר-אנפין כולא-חד כמ"ש במ"א. רק שז"א נקרא ממה"מ הקב"ה. ר"ל שמלכותו הוא להביא את בחינת הקדושה העליונה דאוא"ס ב"ה בעולמות .(משא"כ מלכין קדמאין דתהו לא היתה מלכותם מתפשטת לגלות האלקות ממש, דאין עוד מלבדו בעולמות, אלא להתהוות העולמות גרידא, והמלכים פועלים בעולם שלהם כרצונם, והעולם אינו מרגיש האלקות עצמו. וכמו ב' אלפים תהו עד שלא בא אברהם-אבינו ע"ה. וכמ"ש במ"א תוקף האור להתפשט ומיעוט הכלים להתגלות). והוא על-ידי נתינת התורה-ומצות לעמו ישראל (וקיים אברהם-אבינו ע"ה את כל התורה כולה בבחינת הדביקות הגדול עד שכל כחותיו נעשו מרכבה, וזהו קיום התורה-ומצות שלו, והבן) במעמד הר סיני. אמנם כדי להמשיך פנימיות רצון-העליון בכל הנ"ל לנשמות בגופים למטה, הי' על-ידי הגדלת זעיר-אנפין בנו"ן שערי-בינה, במ"ט יום דספירת-העומר. וביום החמשים דחג השבועות שהוא שער העליון, דבי' עייל אבא לאימא, וממילא נתפשט בכל בחינות גופא דז"א גם בחינת עו"א בבחינת מלכות דא"ק כנ"ל על ישראל למטה (כמו-שכתוב באגרת-הקדש כדי שיהי' המאציל ב"ה מלך על הנפרדים) וירד הוי' על הר-סיני. ובירידה זו לבדה, הרי זה קמי' יתברך מתן תורה לישראל, כפי מה שהם מצויים קמי'. וכל-זה הי' למעלה על-ידי מה שנעשה לישראל למטה, שהם נזדככו ונתגדלו בימים האלה. כידוע בכ"ד שההתגלות למעלה תלוי במה שיש למטה המוכן לקבלה. וזהו סרסרותיו של משה-רבינו ע"ה שנשתמש במדריגת דעת-עליון שלו והאיר בכל הדור ההוא. ועל-ידי-זה נעשה למעלה קמי' ית', בחינת הירידה על הר-סיני. וכמו-שכתוב במדרש שפתח להם כל הרקיעים ועל-ידי הפתיחה הזאת נתגלה לישראל כפי מה שהם קמי', פנימיות רצון-העליון בכל המדריגות הנ"ל שבקרב גופא דז"א. (ועם זה יובן מה-שכתוב אילו קרבנו לפני הר-סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. לפי שבהקרבת הר-סיני כבר נתגלה לשורש ישראל נשמות בגופים כפי שהם משוערים לגבי אור-וכלים דז"א למעלה. אף שלמטה לא הי' נגלה להם דיינו). ועל-ידי הדבור וידבר אלקים את כל הדברים האלה לישראל, כפי מה שהם למטה לעצמם, נעשה נתינת התורה בגילוי להם למטה. אך איך יתכן להיות כן. והלא גילוי אור התורה שהוא פנימיות רצון-העליון, הוא גילוי אלקות דאור-אין-סוף ב"ה ממש, דאין עוד מלבדו ואפס זולתו. איך ימצא גילוי מזה בעולמות דיש ודבר. על-זה אמרו רז"ל באמת שעל כל דבור פרחה נשמתן, והיינו שפרחה נשמתן שבגופים למטה ועלתה אל שורשם קמי' ית' הנ"ל. ולכן לא היתה נשמתם יכולה להחיות את גופם למטה עד שהביא טל שעתיד להחיות בו את המתים. והוא טל תורה. מה שעכשיו אין כח התורה בא למטה בגופים כי-אם בהעלם בדרך בחינת סובב-כל-עלמין כמבואר בכמה-דוכתי. ולעתיד-לבוא תהי' מלכותו יתברך שלימה כפי הרצון-העליון שיהי' גם למטה אין עוד מלבדו ואת רוח הטומאה יעביר לגמרי. ובכח זה הטל, חזרה נשמתם להחיות הגופים. ואחר החזרה שוב אין יכולים לקבל מה שגלוי לשורשם. אך על-ידי בחינת פרצוף יעקב על-כל-פנים נמשך לישראל למטה אור וכח התורה בהעלם בבחינת מדריגת סובב-כל-עלמין והעלם כנ"ל, להיות נמצא כח התורה על-ידי מעשה המצות כידוע בכמה-דוכתי.
ופירוש פרצוף יעקב הזה, שכפי מה שכבר הוא נמצא למעלה קמי' יתברך מתן התורה לישראל (ושם הוא בגילוי) יוצא אותו הגילוי בבחינת צמצום והעלם כלי הפרצוף דיעקב ובא בקרב כל ישראל להיות נמצא בקרבם לעולם. והרי-זה ממש כענין הנזכר-לעיל בכל דבור שיוצא ממנו מלאך. וקל-להבין שהוא ממש דמיון גמור. רק שהמלאך הוא למציאות העולם עם העלם אור האלקי במלאך להתגלות עולם לעצמו כנ"ל. ובחינת פרצוף יעקב הוא למציאות אור האין-סוף בבחינת פנימיות רצון-העליון בהעלם דסובב-כל-עלמין על-כל-פנים למטה. מכל הנ"ל מבואר שפעולת משה-רבינו ע"ה היתה לנתינת התורה לישראל בבחינתם ומציאותם דקמי' יתברך וממילא יש תוקף ועוז לישראל למטה. ופעולת יעקב היא נתינת התורה ממש למטה בהעלם הנ"ל. וזהו משה מלגאו יעקב מלבר. כי בבחינת דעת העליון דמשה (כנ"ל שהוא הרגשה ממה שהוא בשורש הנשמה) גם עתה כשנתנה התורה בהעלם נתנה לחכמי ישראל לדרוש ולגלות תעלומותיו. (ובזה יובן היטב למשכיל ענין דעת תורה ודעת נוטה, ר"ל שדעת נוטה הוא כמו שהתורה נעלמת בנשמות. ודעת תורה הוא כמו שהיא נגלית על-ידי בחינת דעת-עליון שמשה-רבינו ע"ה, וחכמי ישראל נקראים על-שם משה כידוע) והנה ידוע ומבואר בכ"ד שאחר מתן-תורה הוקם המשכן ושכנתי בתוכם בבחינת התפעלות אלקות והוא כעין גילוי מן כח התורה שבקרבם. וזהו יעקב שמש בגופא שמי שהתורה בקרבו רק בבחינת יעקב גם ההארה בבחינת השכינה בהתפעלות אלקות מאירה בגוף האדם ועל ידו בכל העולם כידוע (וזהו שמוש כזוווג דו"נ). משה שמש ברוחא ונקרא כלת משה מלגאו שהוא בחינת התפעלות אלקות. וזהו בבחינת זווג דישראל בשכינה כי בחינת שם ישראל הוא על-שם הדביקות בה' אלקיכם ממש הנ"ל. וזהו-שכתוב בעץ-חיים דכשיסוד אבא (שממנו דעת דז"א על-ידי הלבוש דיסוד אימא) מתגלה לחוץ בגופא דז"א אז יוצא פרצוף יעקב. והמבין יבין את זאת היטיב מכל הנ"ל.
ואחר כל הנ"ל מובן מה ששלח בלק לבלעם דוקא (אף שגם בלק הי' חכם גדול בכשפים המכחישים כו'). שיש בו בחינת דעת עליון להמשיך הדינים והקטרוגים מלמעלה מבחינת הצדק-ומשפט (דו"נ) כפום עובדיהון דבני-נשא. והגם שהי' כבר לישראל כח התורה והשכינה במשכן מקור הברכות כולם. אך כפי המבואר מקבלים ישראל למטה הכל מן הכלים דזו"נ, ולבר הייינו שימוש דיעקב בגופא הנ"ל. או אפילו שימוש דישראל שהם תלמידי משה-רבינו ע"ה כו' דנוקבא (והיינו זווג דיעקב וישראל בנוקבא רחל או לאה כמ"ש בעץ-חיים וכמבואר במ"א) הכל הוא ע"י שמות אלקים שהן כלים המגבילים דאתכסיא בהון אא"ס ב"ה כנ"ל. הנה בלעם שיכול להמשיך בדעת עליון (וגם כמרע"ה עצמו שהוא הפנימי ומלגאו דיעקב ומקור ומשפיע לבחינת ישראל) הדינים משרש ומקור העליון כנ"ל יוכל לבטל כל הברכות הנמשכים מכלים דזו"נ ולבר. וז"ש בלק לבלעם כי ידעתי את אשר תברך מבורך, כלומר שאין בכחך להמשיך ברכות מן השרש אלא מי שתברך. ולא תמשיך דינים וקטרוגים הוא כשהוא כבר מבורך מבלעדיך (ויתכן שהוא הי' נתינת טעם למה לא בקש בלק שבלעם יברך אותו והוא לא בקש אלא לקלל כו'). אבל אשר תאור יואר להבא, אף אם עתה הוא מבורך. ועל-זה השיב לו בלעם בדבר ה'. הנה ברך לקחתי וברך, פירוש כמו שלקח ברכות ישראל כשנגלה עליו אלקים כנ"ל (שהברכה היא רק מיעקב וישראל). אמר הטעם לזה כי לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. פירוש און הוא כמ"ש ואיש און מחשבותיו שמחמת שפונה לבו בתוקף גדול אל תאוות הבלי עולם. לא ישקוט ולא ינוח ממחשבות שונות הנמשכים מאליהם בטרדת הבלי עולם. והגם שלא בטלה עדיין מדה זו מבני-ישראל לעתים, כענין הידוע ולאום מלאום יאמץ, והי' זה מקום לבלעם לקטרג וכידוע במ"א בענין שטן ופנינה לשם-שמים נתכוונו, שענין כל הקטרוגים הוא שאין כבוד שמים לשרות במקום שיש בו דופי. והכי-נמי הי' לו מקום לקטרג שאין ראוי שהברכה דשמוש יעקב תשרה בהם ח"ו אחרי שיש בהם בחינת האון שהוא תכלית ההיפך מבחינת יעקב שהוא כח נבדל דתורה שפועל בהם מאליו וממילא (אבל בחינת עמל שהוא כענין מ"ש ונפש עמל עמלה לו, שאין הטרדא בעניני עוה"ז ממילא ומאליו כל-כך אלא בבחירתו מדעתו ורצונו לבקש פרנסתו להחיות את-עצמו וביתו. וז"ש עמלה לו לצרכו. אין מזה קטרוג על בחינת יעקב כלל, שיהי' האדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה כו'). לזה אמר לא הביט און ביעקב, כלומר שהשי"ת אינו מביט שיהי' האון מגיע לקדושת בחינת יעקב לעשות לה שום פגם ודופי ח"ו. ובבחינת ישראל לא ראה עמל, יש-לומר שלא נמצא בהם כלל וכמ"ש רשב"י תורה מה תהא עליה. או אפילו כרבי ישמעאל (שם ר"פ כ"מ) לא ראה שום דופי ופגם ח"ו במדריגת בחינת ישראל מזה. ומחמת שלא הביט ולא ראה כנ"ל ה' אלקיו עמו. ר"ל שמאיר בהם פנימיות זו"נ עם המוחין דאו"א ועו"א כדרך מה-שנתבאר. ונגד מדריגתו זו שבאה משרש כל השרשים לא יוכל בלעם לפעול כלום אפילו על-ידי דעת-עליון שלו. ותרועת מלך, יש-לומר שזהו נגד בחינת ומדריגת ישראל, וענין תרועת מלך הוא ענין כלת משה הנ"ל, ודי למבין.