חנה אריאל/אמור

חנה אריאל אמור

אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים. יש לבאר איך מובן מזה להזהיר גדולים וכו'. לנפש לא יטמא בעמיו והקשה בזהר לא יטמאו מבע"ל ורז"ל דרשו בעמיו לא יטמא אבל למת מצוה שקורא ואין עונה אין זה בעמיו ולכן יטמא הוא לו. ולפ"ז הי' ראוי לכאורה לומר לנפש בעמיו לא יטמא. בזהר מאי דא לקבל דא אמר לעילא ואיש או אשה כי יהי' בהם אוב או ידעוני וגו'. אלא כיון דאזהר לון לישראל לקדשא לון בכלא אזהר גם לכהנים על קדושתם . וי"ל איך יובן שע"י מ"ש כי יהי' אוב וגו' הוא לקדשא להון בכלא. ואחר גמר הפרשיות דקדושת כהנים ובע"מ ופרשת וינזרו מקדשי בנ"י והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם וכו' ופרשת מומי הקרבן וכו'. אח"כ כתיב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך ב"י אני ה' מקדישכם. ופרשה זו צריך ביאור. וק"ל מה שקשה בו.

כתיב נורא תהלות עושה פלא. פירוש עושה פלא דבמדרש אמרו במחשבה אחת נבראו כל העולמות. שזהו כמו עד"מ באדם שמסדר במחשבתו מה שהוא רוצה לעשות (אך באדם אין דבר שיש בו ממש במה שהוא חושב אבל באא"ס ב"ה אדרבא המחשבה עליונה הוא עיקרא ושרשא דכל המציאות) ובזהר גליף גליפו בטה"ע . ובלשון האריז"ל שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל. וזה הוא פלא גדול דידוע שאתה הוא ה' לבדך משנה"ע כמו שהי' עד שלא נבהע"ו . רק שהעולם הוא לשון העלם שאין רואים אור יחודו יתברך. לכן יכולים לראות את הנבראים במציאות יש ודבר. אבל במחשבה עליונה דשיער בעצמו שהוא מקום אחדותו הפשוטה איך יתכן שם כל מה שעתיד להיות יש ודבר בפועל. אבל זהו פליאות א"ס ב"ה שכולל גם שני הפכים. וזהו עיקר כל המציאות. וכל השתלשלות מדריגות העולמות הוא לגלות הפלא הזה גם בבחינות ומדריגות רבות שבעולמות. עד"מ החכם הגדול מאד יוכל להסביר חכמה רמה ועמוקה מאד גם לנערים וקטנים. אך בודאי הנערים וקטנים אין מבינים אותה על בורי' כמו חכמים גדולים וכש"כ כמו החכם עצמו. וזהו עושה פלא שמביא את הפלא הנ"ל גם במדריגת עשי'. אמנם שכח עשיית הפלא הוא נבדל מן העולמות לגמרי. כי הפלא עצמו הוא משתלשל ויורד במדריגות דהיינו שהחכם הנ"ל תחלה מגלה החכמה הרמה ועמוקה לחכמים גדולים ואח"כ לקטנים מהם כנ"ל. הרי עכ"פ ענין החכמה הרמה ועמוקה יורדת להתגלות במדריגות הללו והם משיגים ממנה כאו"א לפי ערכו. משא"כ הכח להמציא גילוי החכמה רמה ועמוקה למדריגת המקבלים. אין בכל מדריגות החכמים שיבינו את זאת. ויובן זה ממשל ענין אור וכח. שהכח הוא מורכב והאור הוא נבדל. פירוש כח הוא כמו שאדם עושה מלאכת אומנות ע"י כלים העשוין לכך להיות על ידם נמצא מעשה פיתוחים בעץ השוה (גיזימשין) וזה נעשה ע"י כח האדם (שהוא כח פשוט לגבי פרטי הפיתוחים) כשבא בכלי והרי הוא מורכב בכלי ואז עושה הפיתוחים. כמו שע"י שהנפש מורכבת בגוף באים ממנה כחות בערך הגוף. וכן בזריקת אבן בא כח האדם אל האבן ונשא האבן עי"ז הכח (וזהו בבחינת מקיף אבל אעפ"כ הוא דומה למורכב. ומשני הענינים דכלי הפתוחים ואבן הנזרק יתבונן המשכיל בבחינת ממלא וסובב והכל בבחינת השתלשלות מדריגות). אבל האור שגם הוא עושה פעולה בגשם. שבלא אור לא ידעו מה שבבית או מה שכתוב בספר וע"י האור ירגישו אותם. אך מובן למשכיל שאין פעולת האור באה במורכב בשום דבר. אלא הוא כח נבדל לעצמו ובכחו הנבדל פועל פעולת ההתגלות והרגשה את אשר ישנו בעולם מה שבלעדו לא הי' מורגש ונראה כלל. וזהו נורא תהלות עושה פלא. פירוש נורא הוא ענין יותר חזק וגדול ממי שאומרים עליו שמוראו ויראתו על הכל. וכמ"ש יראתו על פניכם. ומוראך עליהם. שעכ"פ יש אל הירא מציאות לעצמו אלא שהוא ירא ומבטל ישותו שלא יסור ממצות מי שמוראו ויראתו עליו. וזה אינו כ"א במדריגות השתלשלות מן הפלא הנ"ל. שכשם שהפלא במקומו לעצמו הוא פלאי כן בכל ההפלאה יבא ממנו גם מציאות מדריגות שלמטה ממדריגות מקומו העצמי שגם הם יחשבו למציאות במקומם לעצמם ע"ד הפלא. ואדרבא מציאות כולם כלול במהו"ע הפלא עצמו (כמו שבהחכמה רמה ועמוקה מצוי בכחה כל מה שיוכלו להבין ממנה במדריגה האחרונה שבמקבלים) אלא שכשהמדריגה עליונה מאירה אל מדריגות התחתונות מה שלמעלה ממדריגתם הרי הם יראים ממנה ומתבטלים אליה ולא שנעדרים מן המציאות שלהם מחמת הגילוי הזה כי גם הם יש להם מקום מציאות (בכח הפלאי) כמו שהמדריגה עליונה המאירה עליהם יש לה מציאות בכח הפלאי. אלא שיש להמדריגות התחתונות יראה ממנה וביטול אלי' כאמור. אבל ענין נורא הוא לומר שכל כך גדולה היראה והביטול עד שאין מציאת היראים עולה בשם כלל ואין שם אלא מציאת מי שיראים ממנו והוא הנורא. וזהו נורא תהלות כי כשבאים להלל אותו כלומר להסתכל באורו להכירו לעצמו ולספרו לאחרים הנה הוא נורא לבדו ואין שום מציאות זולתו בערכו ותהלתו. ואומר הכתוב שזהו לפי שהוא עושה פלא כנ"ל שעושה את הפלא שיתגלה במדריגות התחתונות שחוץ לעצמות הפלא לעצמו (כמו שהאור עושה את החפצים שבבית והכתב הכתוב שיתגלה מציאותם חוץ למציאתם לעצמם). והעושה פלא הוא נבדל לגמרי מכל המדריגות הבאים בהשתלשלות. והוא הקב"ה. קדוש הוא שקדוש ומובדל הוא מכל המדריגות ואעפ"כ ברוך הוא ונמצא ונמשך מציאתו למקום המדריגות דהשתלשלות. וכענין אנכי ה' אלקיך וכללות ופרטות שנאמרו בסיני כמש"ל פהקו"ד. ונשנו באוה"מ וידבר ה' אל משה להביא הרגשת כח המצות בבחינת הדעת דמשה שהוא הדעת דכל ישראל הכל כמש"ש. ובפרשת אח"מ קדושים שבא הדבור קדושים תהיו וקדוש שרוי בתוך מעיו כי קדוש אני ולכן גם אתם קדושים תהיו. ותיבת אני להורות שקדושתי למעלה מקדושתכם כמש"ל פאחמ"ק. שעי"ז בא ענין הקדושה לשרות בישראל כקדוש שרוי בתוך מעיו ושלכן נתחייבו על עון עריות (שהוא המשכת יניקה לחיצונים מהקדושה שבהם) כמת ומיתה האמורה בכאו"א. ומשום דאי עביד מהני לקליפות. הכל כמש"ש. אמנם הקדושה הזאת בישראל שוכן אתם גם בתוך טומאותם בטומאת מת או בטומאת שרץ וכיוצא בהם. ואין מזה שום פגם וסילוק קדושתם הנזכרת מהם. ולכן לא נצטוו ישראל כלל שלא יטמאו א"ע בטומאות הללו (משא"כ בכהנים כדלקמן). אך יש מין טומאה שגם קדושת ישראל מתחללת (מלשון כי ימצא חלל באדמה) בה. והיא טומאת אוב או ידעוני ששניהם מין טומאה הן כמ"ש הרמ"ז. ולזאת אמר הכתוב אחר סיום דין העריות. שתלוי בקדושים תהיו כנ"ל. ואיש או אשה כי ימצא בהם אוב או ידעוני מות יומתו וגו'. ובזה יובן לשון הזהר הנ"ל לקדשא לון בכלא. פירוש אפילו בבחינה זו שלא תמצא הקדושה במקום טמא מה שלא נמצא זה כלל רק בפסוק אוב או ידעוני כאמור. ולכן בא אחר זאת האמירה למרע"ה מענין קדושת הכהנים. וכנ"ל בכל דבור ואמירה בצווי המצות ע"י משה שהוא להביא כח הקדושה שקבלו בסיני מהקב"ה שאמר אנכי ה' אלקיך כנ"ל אל הגילוי בבחינת הדעת דמשה שבכל ישראל. וזהו אמור אל הכהנים בני אהרן וכמ"ש בזהר בני אהרן ולא בני לוי. פירוש שלא זכו לבחינת קדושה זו דכהנים הכתובה בפרשה זו אלא מאהרן דוקא דאסגי שלמא בעלמא לכן זכה אהרן להתפשטות הקדושה שבו בגילוי יותר בעולם עד שלא תוכל לשרות במקום טומאת מת. ולפי"ז יש לפרש אמור אל הכהנים. פירוש שיגלה בדעת שלהם כנ"ל שהם בני אהרן שזכה לתוספת קדושה בהתגלות בעולם כנ"ל. ואמר הכתוב עוד ואמרת אליהם. פירוש שיודיע בבחינת הדעת והידיעה להם שלנפש לא יטמא. פירוש שהכח דאהרן שבהם לפי שהם בני אהרן (ולא בני לוי כנ"ל) אותו הכח לא יטמא בעמיו. פירוש שהוא לא ישרה במקום טומאת המת ויגרמו לדחות הקדושה ממקומה ולחלל אותה ח"ו (וכן הוא בלקיחת אשה זונה וחללה וגו') ומשום דקאי על קדושתו של אהרן לכן אמר בלשון יחיד לא יטמא וכמ"ש בזהר לא יטמא ההוא כהנא עילאה דלעילא. וזהו אמור ואמרת שע"י כפל האמירה הודיענו הכתוב שהקדושה עליונה דאהרן שבכל הכהנים לא יטמא ולא ישכון. אתם בתוך טומאותם בעמיו. ממילא מובן מזה גם האזהרה על הקטנים שגם בהם ישנה לקדוש' ומצווים הגדולים ממילא לראות שלא תתחלל קדושתם וכדמיון שמצווים כל ישראל לא תעמוד על דם רעך [ואם כל ישראל מצווים על שמירת הכהנים הקטנים. יש בזה קצת עיון. אבל הב"ד ודאי מצווים כמ"ש וקדשתו בעל כרחו ואם אינו מקבל דפנו וכו'. ומקום הספק בזה הוא ממה שאין הנשים מצווים על הקפת קטן. אך אעפ"כ אר"ה חובה תקברינהו לבני' שאין לה לעשות כן . מיהו י"ל דהיינו דוקא לעשות היא בידים. וגם לשון הספרא להזהיר גדולים (דוקא) על הקטנים דמשמע לכאורה דלכהנים לבד נאמר. וצ"ע] ככה מצווים הכהנים על הקדושה דאהרן שלא תתחלל אפילו בקטנים. וגם א"ש הדרשה דבעמיו (דהיינו במקום שיש לו קוברים) הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. והערנו בזה דהל"ל לנפש בעמיו לא יטמא. והשתא א"ש דה"ק שאהרן הנזכר (כאמור אל הכהנים שהם בני אהרן כנ"ל) הוא לנפש לא יטמא. פירוש כנ"ל שהוא לא ישרה במקום טומאת מת בכל מת שיהי'. ומ"ש בעמיו פירוש שהצווי הנשמע מזה באזהרה שלא יבאו הכהנים בני אהרן אל מקום הטומאה (ואפילו הקטנים כנ"ל) היינו דוקא בעמיו כשהוא במקום שיש לו קוברין מבלעדי הכהנים אבל כשאין לו קוברין אף שיש חילול קצת בקדושת הכהנים. נדחית האזהרה מפני המצוה רבה ועצומה דמת מצוה. ואם הי' אומר לנפש בעמיו לא יטמא הי' משמע דשלא בעמיו שורה הקדושה דכהנים בשלימות גם במקום הטומאה כמו קדושה של כל ישראל ששורה גם במקום טומאה כנ"ל (ויש להביא ראי' שאינו כן ממשנה דיטמא נזיר ואל יטמא כה"ג וכו' וק"ל) אבל לקרובים שגם הם כהנים והם קרובים שמתאבל עליהם לפי שיש להם יחוד עמו אין שם שום חילול במה שמטמא להם ואדרבא הוא מצוה שלא להרחיק קדושתו מהם ומחוייב להטמא להם כידוע. אבל הכה"ג מאחיו שמן משחת אלקי' אליו שהוא קדושה עליונה מאד נעלה מקדושת כל הכהנים לכן גם לאביו ולאמו לא יטמא וק"ל. ואח"כ באה הפרשה דבעלי מומין שקדושתן קיימת בהם רק שאל הפרכת לא יבא דקלישא קדושתו קצת כעין ודוגמא דקדושת ישראל ששורה בתוך טואתן אך אל המקדש לא יבואו. וכן בכהן טמא קלישא קדושתו טפי עד שאפילו וינזרו מקדשי ב"י. כי אף שקדושת הכהנים ראוי' לאכול קדשים וק"ק. ואדרבא אמרו כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. היינו בטהורים דוקא אבל כשהן טמאים שיש פגם וקצת חילול בקדושתם לכן וינזרו מקדש ב"י שלא לאכלם ואפילו ליגע בהם כי בזה יחללו את קדושת הקדשי ב"י שבהן ולא תבא הכפרה בשלימות לישראל המביאים הקדשים ההם. ולפי"ז אפשר לפרש והשיאו אותם עון אשמה בטמאם את קדשיהם שיהיו נושאים עון האשמה על ב"י הבאים להתכפר בקדשים הללו. וכשלא יתכפרו בהם ואדרבא יחללו את קדושתם יהי' מזה עון אשמה נשאר על המביאים הקרבן. כך יש לפרש. ואחר שגמר עניני הקדושה דישראל וכהנים. אומר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי וגו'. פירוש שכל עניני הקדושה האמורים הוא הקדושה דבחי' שם קדשי וכשתשמרו את הקדושה דשם קדשי ולא תחללוהו אז ונקדשתי וגו'. ולביאור הדברים יש להקדים ביאור מ"ש רמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא ובתורה אמרו אורייתא וקב"ה כולא חד. וזה צריך ביאור להבין ענין זה. וגם י"ל דכאן הוא אומר אורייתא וקב"ה כ"ח ולהלן הוא אומר כמה קדושין אינון לעילא אורייתא קדישא ישראל קדישין ובכולהו אין קדוש כה'. דהנה אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו שהקב"ה כבי' עושה בעצמו כמ"ש מה הוא מבקר חולים כמ"ש וירא אליו ה' וארז"ל לבקר אותו מחולי המילה. אף אתה וכו' וכו'. דודאי ענין זה שהוא כבי' עושה מצות היינו מה שפועל בעולמות וכן כללות ופרטות דמצות שנתנו לנו במ"ת כנ"ל היינו הכח לפעול בהם בעולמות (ובמל"ת שנת"ל שמצד המ"ת אינן אלא פגם בנפשו. מ"מ אין זה אלא הפעולה בעולמות שעושה מה שנצטווה שלא לעשותו זה עושה פגם כי היא עבירה שהוא דבר מן העולם שמזיק לנפשו בכח שקבלה במ"ת עד שזה הוא לה פגם. משא"כ במי שלא קבל התורה. וכמ"ש עד שלא באת לידי מדה זו וכו' אין זה עבירה כלל) ולכך נק' אברין דמלכא שזהו כמו שאברי האדם מושגים ומורגשים לזולתו. משא"כ חיי האדם אינו מורגש אלא לעצמו וגופו שהגוף חי מן החיות. וככה המצות שהן מה שבא מכחן בעולמות נקראין אברין דמלכא. אבל אורייתא (הגם שגם היא בגילוי בעולמות) היא כמו הקב"ה בעצמו. וכמשנ"ת פירוש ענין שם הקב"ה דהיינו שכמו שהוא קדוש ועושה פלא הוא ברוך ונמשך כחו לישראל לפעול בעולמות שזה הפעולה היא ענין האברין אבל יש מקור שכח הפעולה מתפשט ממנו והוא עצמות החיות הקב"ה וזהו שנק' מתן תורה ולא מתן המצות (כמ"ש במק"א באריכות הביאור) היינו שנתנה להם התורה שהיא המקור כנ"ל שממנו בא כח בפעולה שבמצות. וזוהי הכונה במ"ש אורייתא וקב"ה כ"ח. היינו לומר שהיא בחינת העצם והמקור כמו שהקב"ה הוא עצם ומקור כביכול לקדושה המתפשטת ממנו בעולמות באברין דמלכא. וז"ש הנביא הוי כל צמא לכו למים שהיא התורה. דהנה הנפ"א חפצה בטבעה לעלות וליכלל ולהתאחד בקדושתו ית'. וכמ"ש במק"א עמ"ש ואתה משמרה בקרבי שלולא שהש"י משמרה היתה פורחת ומסתלקת לדבקה בה' ולהתכלל כנ"ל וכמ"ש בתניא. ולזה אמר הוי כל צמא שהצמאון הוא לדבקה במהו"ע יתברך. לכו למים שהיא היא הדביקות במהו"ע ממש וכנ"ל דאורייתא וקב"ה כ"ח (אף שקדושתו למעלה מקדושת התורה היינו במעלה ומדריגה. אבל לענין זה שאיננה מצד העולמות אלא מקדושתו של הקב"ה ממש ולא מקדושת מצותיו שהוא עושה בעולמות וישראל מתקשראן באורייתא. ולכן אמר עם תורתי בלבם ולכן נאמר ואתם הדבקים וגו'). אך כתיב עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם ולא יוכל לידבק בה' שיתקיים בו ואתם הדבקים. אם לא שב מעונותיו בתשובה שלימה שמביאה רפואה לעולם שישוב לחיות בחיות דקדושה אלקית ולא כמ"ש ואתה חלל רשע וכו' אלא מתקן כל הפגמים והחילול השם כלומר סילוק הקדושה העליונה שעשה. אז אין דבר מבדיל בינו לבין קונו. כי אף דישראל מתקשרין באורייתא. כלל גדול הוא שאין התחתונים יכולים לעלות כ"א ע"י קבלת עומ"ש שלימה וכמ"ש בזאת יבא אהרן אל הקדש כידוע בכ"ד ובזהר ורע"מ. וזהו פירוש הלשון שאנו אומרים בתפלה שאחר ספה"ע ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה. ולבסוף אומרים ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה. כי בתיקון הפגם ע"י הספירה הוא תיקון ורפואה שלימה לחילול ש"ש דהיינו שם קדשי שבפרשה אז דוקא נוכל לבקש לטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה בבחינת התורה. וזהו ולא תחללו את שם קדשי. כלומר בשמירת מה שכתוב בפהקו"ד מענין הקדושה השוכנת בישראל מתוקן הענין שלא יהי' שום חלל ח"ו מקדושת שם קדשו (והיינו קדושת המצות הנ"ל) אז ונקדשתי בתוך בני ישראל (בקדושת התורה) ואז אני ה' מקדשכם. לכו למים ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים.