חיים יוסף/תחילת האבלות/סעיף ד
כשמפנים את המת מקבר לקבר לאחר שכבר עברו שבעת ימי האבלות, אינם צריכים להתאבל שנית.
מקור דין ליקוט עצמות עריכה
במסכת שמחות (פרק ג, י) תניא המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו. ולערב אין מתאבל עליהן, ואפילו צרורין לו בסדינו. עכ"ל. וכן במו"ק (ח, א) ועוד אמר רבי מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו, מפני ששמחה היא לו. רבי יוסי אומר אבל הוא לו. ע"כ. ובגמרא (שם) ורמינהו: המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהם כל היום, ולערב אין מתאבל עליהן. ואמר רב חסדא אפילו צרורין לו בסדינו. אמר אביי אימא מפני ששמחת הרגל עליו. ע"כ.
חילוק בין ליקוט עצמות לפינוי קבר עריכה
וכתב הריטב"א בחידושיו למו"ק (שם ד"ה 'המלקט') המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו. פירוש מדרבנן לכבוד אביו. ובירושלמי אמרו שקורע ואינו מאחה עליו כמו שקורע בשעת מיתה. ועוד אמרו שם (הלכה ה) היו קוברין אותם במהמורות. נתאכל הבשר, מלקטין את העצמות וקוברין אותם בארונם. אותו היום מתאבל ולמחר שמח שנפטרו עצמות אבותיו מן הדין. עכ"ל. וכ"כ בתוספות הרא"ש (שם ד"ה 'אמר אביי') שאבלות זו דרבנן היא, והביא דברי הירושלמי שמלקט כשנתעכל הבשר. ופירוש מהמורות חפירות. כדכתיב ימוטו עליהם גחלים באש יפילם במהמורות בל יקומו (תהילים קמ, יא). ע"כ. וכתב הטור (יו"ד סי' תג) וז"ל: כל העצמות אדם מלקט חוץ מעצמות אביו ואמו דברי ר"ע. פירוש לא ילקטם בידו אלא אחרים ילקטו לו. ר' יוחנן בן נורי אומר ליקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר. כלה הבשר אין הצורה ניכרת בעצמות. ואע"ג דהלכה כר"ע מחבירו הכא מסתברא טעמא כרבי יוחנן. עכ"ל. ועיין בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' מד) שהביא מאבל רבתי אין מפרקין את העצמות ואין מפסיקין את הגידין. ואמר ר"ע מלקט עצמות כאו"א לעצמו ונותנן בארונות של ארזים. ואל ילקט אדם עצמות אביו שלא יהיו בזויים בעיניו אלא נכנס וקורע עליהם. ע"כ. ומוכח שלאחר שנתעכל הבשר הוא ליקוט עצמות. וראיתי בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא יו"ד סי' רי) שאסר ניתוחי מתים מכמה טעמי תריצי כיע"ש. ושם בהגהות 'ויאמר שלום' כתב למצוא צד להקל ממאי דאיתא בנידה (כד, ב) תניא אבא שאול אומר קובר מתים הייתי והייתי מסתכל בעצמות של מתים וכו'. ופשטות הגמרא נראה שהיה חותך הבשר מעל העצם כדי לבדוק העצם איך הוא כדי לידע מענין השתייה. ע"כ דברי ההגהות 'ויאמר שלום'. וענהו חתן הרב נו"ב שם על הגליון וז"ל: י"ל דאבא שאול עמד על ענין השתייה ע"י ליקוט עצמות. דאם היה קובר מתים, היה גם מלקט עצמות. ע"כ. הא קמן שנקט חתניה דהנו"ב בפשטות שליקוט עצמות הוא לאחר שנתעכל הבשר. ובאמת שכן משמע בפשיטות מסתימת לשונם של כל הפוסקים. ומסידור דברי הרמב"ם בפרק י"ב מאבל שחילק בין דין מלקט עצמות לבין מת שמפנים מקבר לקבר . שבזה אינו צריך להתאבל כלל. וכמו שמוכח מלשונות הפוסקים והשו"ע. ורק במלקט עצמות צריך להתאבל אותו יום. וליקוט עצמות לאו דווקא במפורדים זה מזה. אלא אפילו השלד קיים. וכמו שכתב הרדב"ז (שו"ת מכתב יד או"ח י"ד סי' רב) וז"ל: ולא מיבעיא אם שלדו קיימת כאשר הוא במצרים, כי הקרקע שואב לחות ויעמוד שלדו קיימת אפילו כמה שנים צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ, דפשיטא דחייב בכל מיני אבלות, וקורעין עליו ומספידין עליו ועומדין עליו בשורה ואומרים עליו דברי אבלות ותנחומי אבלים וכו'. עכ"ל [ואגב אורחין השמיענו כדברי כל הפוסקים שמלקט עצמות חייב בכל דיני אבלות. ועיין. ואכמ"ל]. והגדיל לעשות מר"ן השו"ע אשר הרחיק שני דינים אלו כהרחק מזרח ממערב. שדין פינוי מקבר לקבר כתב בסי' שע"ה, ודין ליקוט עצמות בסוף הלכות אבלות בסי' ת"ג. כיע"ש. אלמא שאינם דומים זל"ז כלל. וכן פסק בפירוש בסי' ת"ג (סעיף ז) וז"ל: ליקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר. כלה הבשר, אין הצורה ניכרת בעצמות. לפיכך יכול ללקט בידו עצמות אביו ואמו וכו'. עכ"ל.
דעת שו"ת הר צבי (גם בפינוי קבר שייך דין ליקוט עצמות) עריכה
הן עתה ראיתי לרבה של ירושלים הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' רצו) שעלה ונסתפ"ק בדבר וז"ל: בשנים הללו שנעשה לדבר המצוי להביא מחו"ל ארונות ובתוכם מתים כדי לקוברם בארץ ישראל. ורבים הם השואלים אם חייבים באבילות דיומו כדין ליקוט עצמות. והנה דבר זה מסתעף לספיקות הרבה. ראשית, אם דין זה שייך גם במוליך גוף שלם שעדיין לא נתאכל כל הבשר, או דילמא אין חיוב אבילות אלא במוליך עצמות וכסתימת לשון הפוסקים בטור ובשו"ע שליקוט עצמות אינו אלא כשיכלה הבשר... ולזה אקדים דברי הירושלמי (מועד קטן א, ה) תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות. א"ר אחא הדא דאת אמר בארון של אבן, אבל בארון של עץ יש בו משום ליקוט עצמות. א"ר יוסי ואפילו בארון של עץ אין בו משום ליקוט עצמות. איזהו ליקוט עצמות מעבירן באפיקסרין ממקום למקום. ותני כן ליקוט עצמות מלקט עצם עצם משיתאכל הבשר... ואומר הפני משה והעיקר כדגריס במו"ק שם דעלה דקאמר איזה מלקט עצמות גריס ותני כן ליקט עצמות מלקט עצם עצם משיתאכל הבשר. אלמא דאין ליקוט עצמות אלא במלקט העצמות עצמן, עצם עצם, לא במעבירן הכל ביחד בהארון. עכ"ל הפ"מ. הרי לפנינו שיטת הירושלמי לדעת הפ"מ דאין ליקוט עצמות אלא במלקט עצמות עצמן, אבל לא בהעברתן יחד בהארון שאין זה בכלל ליקוט עצמות. ועוד משמע מלשון הפ"מ דבעינן דוקא שילקט עצמות בלחוד אבל בגוף אין דין ליקוט עצמות. אבל לא משמע כן בש"ך (סי' תנ ס"ק ב) שאומר להדיא אבל אה"נ דאף כשלא כלה הבשר חייב להתאבל כל היום דאין קפידא שיהיו דוקא עצמות לחוד. עוד קשה לי בלשון הפ"מ דמתוך לשונו משמע דיש קפידא שילקט כל עצם בפני עצמו, ולכאורה לא מובן מאי נפקא מינה לענין חיוב אבילות בין ליקוט כל עצם ביחידות ובין שנים או שלשה עצמות בפעם אחת. גם מה דקפיד שיהיו עצמות לחוד בלי בשר איזה סברא הוא דהאבילות תליא בהעצמות בלי בשר. ומסתברא כמוש"כ הש"ך דגם בלי עיכול הבשר חייב באבילות. ולכן היה נראה לי לומר דאה"נ דלענין אבילות אין נפ"מ לדינא אם יש ג"כ בשר הגוף או שליקט הרבה עצמות בבת אחת, אלא דהעיקר תליא בעצם מעשה הפינוי דאם מטלטל ומפנה את המת גופו ודאי דיש לו כל דין ליקוט עצמות מכש"כ מדין העצמות. והא דתניא בירושלמי במעביר ארון אין בו משום ליקוט עצמות היינו שאינו עושה שום מעשה בגוף המת עצמו, אלא שהמת מונח בקבר בתוך הארון והעביר את הארון כמות שהוא סתום עם המת וקובר את הארון במקום אחר, שבאמת בגוף המת לא נעשה שום פעולה לטלטלו ממקום למקום שהוא מונח על מקומו כמו שהיה... וכד נעיין בקרבן העדה בירושלמי שמחלק בין ארון של אבן לארון של עץ אומר ג"כ מעין זה, דמה"ט אין בארון משום ליקוט עצמות משום שהוא נשאר בארון כמו שהיה קבור בתחילה, משמע ג"כ דתליא בזה דאם במת עצמו לא היה שום שינוי מעשה רק בהארון, אין זה מסוג ליקוט עצמות. וממילא י"ל דמה שמדייק הפ"מ דאין ליקוט עצמות אלא במלקט עצמות עצמן דלא נחית בזה לומר דיש חילוק בין עצמות לגוף שלם, אלא כלומר דתליא במעשה פינוי יהיה בעצמות והוא הדין בגוף שלם בעינן שיהיה מעשה בגוף עצמו, אבל העיקר הוא שמעשה הפינוי יהיה במת עצמו אבל לא במפנה ארון ממקום למקום שבמת עצמו לא נעשה שום שינוי מקום כי הוא נשאר מונח על מקומו כשהיה בלי שינוי וטלטול בעצם גופו זה אינו בכלל ליקוט עצמות. ומה דמשמע שילקט כל עצם בפני עצמו, י"ל שזהו דרך כבוד יותר שמכבד כל עצם ועצם אבל כשיטול מלוא חפניו עצמות אין זה דרך כבוד, וכענין שאמרו דאין עושים מצות חבילות חבילות ג"כ מהאי טעמא שלא יראה עליו כמשא. ולמעשה מתברר לנו מתוך הירושלמי הנ"ל דאם המת נקבר בעירו בתוך ארון ואח"ז מעבירים את הארון עם המת בתוכו ומביאים אותו לכאן ומקברין אותו יחד באותו ארון שהוא מונח בו מקודם זה, אינו בסוג ליקוט עצמות כלל. אבל אם בשעת קבורה שניה מוציאין את המת מן הארון כדי לקוברו כאן משעה שהוציאוהו מן הארון חשיב ליקוט עצמות וחל עליו אבילות דיומו, ואם בקברו בחו"ל לא נקבר בארון, או שהיה נקבר בארון והוציאוהו מן הארון והניחוהו בארון אחר כדי להעבירו לא"י, חשיב ליקוט עצמות בזמן יציאתו מן הקבר ואבילות נוהגת ביום ההוא שהוציאוהו מן הקבר. עכ"ל הרב הר צבי.
דברי הש"ך עריכה
ועין רואה שהש"ך לא הביא ראייתו מהירושלמי. אלא מדברי מר"ן בשו"ע (סי' שעה, ז) וז"ל: מי שטבע במים שיש להם סוף, או שיצא קול שהרגוהו לסטים או שגררתו חיה, מאימתי מונים, משנתיאשו לבקש. מצאוהו אברים אברים ומכירין אותו בסימני גופו, אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו או יתייאשו מלבקש (ברייתא הביאה רמב"ן); ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו, אין הקרובין צריכים לחזור ולהתאבל, אלא הבנים, אם הם שם בשעה שנמצא מתאבלים אותו היום דלא גרע מליקוט עצמות אביו; אבל אם אינם שם, ושמעו אחר שעבר היום, אין צריכין להתאבל. עכ"ל. והש"ך כתב בסי' תג (ס"ק ב) על מש"כ מר"ן ז"ל שליקוט עצמות אינו אלא משיכלה הבשר וכו'. וז"ל אינו אלא משיכלה הבשר – כלומר לענין זה שילקטם הוא בעצמו וכדמפרש ואזיל. אבל אה"נ דאף כשלא כלה הבשר חייב להתאבל כל היום כדלעיל סי' שע"ה סעיף ז ודו"ק. עכ"ל. וכן ראיתי בהגהות מהר"י קשטרו (סי' שעה) שאע"פי שכתב בשו"ע שאין מתאבלים במפנים מקבר לקבר, היינו אבלות שבעה. אבל יום אחד מתאבלים. דלא גרע מליקוט עצמות. ואפילו היה בדעתם לפנותו מיד. ועיין סי' תג. ע"כ. ולא זכר שר מדברי הרא"ש והרמב"ן שאין מונים לזה אבלו כלל . כיע"ש. וכ"כ בשו"ג (סי' שעה אות ט). יע"ש. וראה עוד בש"ך (סי' שעה ס"ק ח) על מה שכתב הטור שאין הקרובים צריכים להתאבל – דתמיה לי דהא כיון דלא גרע מליקוט עצמות אם כן גם הקרובים צריכין להתאבל. כדלקמן סי' ת"ג סעיף א' וסעיף ה' וכו'. כיע"ש. וכבר תרגמה בערוך השולחן (סי' שעה אות יד) שאין זה ליקוט עצמות ממש אלא קבורה ככל המתים. דאילו היה ליקוט עצמות היו גם שאר קרובים צריכים להתאבל באותו יום. וכפי שפסק בסי' תג. אלא לענין בניו משום כיבוד אב. ומתורצת בזאת קושית הש"ך (ס"ק ח). עכ"ד.
דחיית ראיית שו"ת הר צבי עריכה
וגם מה שכתב בהר צבי הנ"ל בשם הרב קרבן העדה, הגם שחילוקו של הגאון הר צבי בנוי היטב על דברי הרב קרבן העדה במו"ק (סוף הלכה ה הנ"ל), מ"מ יש לדחות דלאחר שנתעכל הבשר קאמר. שבארון של עץ כמטלטל העצמות דמי. אך לא במפנה מקבר לקבר. שמשמע מדברי הירושלמי והראשונים ומר"ן השו"ע שכל הפינוי מקבר זה לקבר אחר הוא תוך זמן קצר. ואפילו תוך שבעה. שבודאי אין זמן שיתעכל הבשר. ודו"ק .
הכרעת ההלכה עריכה
ולכן עיקר לדינא ככל הפוסקים רו"א הנ"ל ומר"ן השו"ע. ועוד דקיי"ל הלכה כהמיקל באבלות.