חיים יוסף/שו"ת/סימן ה

ה. אומרים צידוק הדין בראש חודש, וכן בכל יום שאין אומרים בו תחנון [כפסק השו"ע].

א עריכה

כתב הרא"ש בשלהי מו"ק (סי' פז) ועל צדוק הדין וקדיש לאומרו בר"ח ובחנוכה ובפורים נחלקו בו אנשי חכמי אשכנז. וחכמי גרמיזא אומרים אותו דרך הילוך [כלומר על כל אדם והרב ב"י פירש משום שכל שהוא דרך הילוך דמי לעונים שכולם עונות כאחת דשרי במתניתין. (קרבן נתנאל אות ז)]. וחכמי מגנצא אין אומרים אותו אלא על חכם גדול. וכן השיב ה"ר משולם ב"ר משה ז"ל ששנינו אין מניחין את המיטות ברחוב שלא להרגיל ההספד וכיון שאין צידוק הדין אין קדיש ודי לאדם מופלא שמספידין עליו בחולו של מועד שאומר צדוק הדין וקדיש. ובחילוף ניהוגין [מנהגים] שבין בני בבל ובני א"י כתוב שלדברי שניהם אין אומר צדוק הדין בחולו של מועד. וה"ר יצחק בן גיאות כתב ואנו נוהגין מימות זקנים הראשונים שלא לומר צדוק הדין בחולו של מועד בר"ח בחנוכה ובפורים דלא עדיף צדוק הדין דהדיוט מצדוק הדין דמשה רבינו דמסלקינן ליה בשבת של חול המועד ור"ח וחנוכה שחל בשבת. דהללו ימי שמחה נינהו דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם... לפיכך מבטלים בו צידוק הדין. ותלמידי רש"י ז"ל כתבו בשמו שאומר על המת צדוק הדין וקדיש בחולו של מועד שאין זה הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים. ע"כ. ומחלוקת זו הזכירה הריטב"א בחידושיו למגילה (ג, ב). ויש להעיר שהרא"ש בפסחים (פרק ערבי פסחים סי' יג) כתב שמה שאמרו שמת משה רבינו בשבת, ליתא. דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשו רבותינו (ר"ה יא, א) היום מלאו ימי ושנותי. ואמרינן (מד"ר פרשת וילך) שבו ביום כתב י"ג ספרי תורה. ובשבת איך היה כותב. ועוד מוכח בסדר עולם (פרק יא) שבערב שבת נפטר וכו'. ומה שאומרים צדקתך על המתים שיחזרו לדינם. ע"כ. וכ"כ התוס' (מנחות ל, א ד"ה 'מכאן ואילך כתב יהושע'). כיע"ש. וכ"כ הריטב"א (פסחים קה, א). יע"ש. וכפי זה י"ל דפליג על דברי ר"י בן גיאת. שכל כוחו משום שנדחה צידוק הדין דמרע"ה מכח חולו של מועד ור"ח וחנוכה ופורים. כיע"ש. והשתא דס"ל להרא"ש שבע"ש נפטר משה, ממילא אין אומרים צידוק הדין עליו בשבת. ומ"מ מבואר מדברי הר"י בן גיאת שדווקא במועד אין אומרים צידוק הדין וראש חודש מועד מקרי. שבפסוק אחד כתובים וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו'. אבל שבת לאו מועד מקרי וע"כ אומרים בו צידוק הדין. ובכל אופן דברי הרא"ש ברורים שאע"פ שאין צידוק הדין על משה רבינו, בכל זאת יש על שאר מתים שיחזרו לדינם ונדחה זה מפני המועד.

ב עריכה

ותבט עיני בדברי המאירי בחידושיו למו"ק (כז, ב) על מאי דאיתא במשנה נשים במועד מענות אבל לא מטפחות וכו'. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות. נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. איזהו עינוי, שכולם עונות כאחת. קינה, שאחת מדברת וכולן עונות אחריה. ע"כ. וכתב המאירי שממה שביארנו במשנה בענין ענוי יצאה הוראה למקצת גאונים בענין צדוק הדין שמותר לאמרו במועד וכל שכן בראש חדש וחנוכה ופורים ודוקא כלם כאחד וכן המנהג. וכבר נתפשט המנהג לאמרו ביחד אף בניסן ותשרי. אבל ביום טוב אין אומרין אותו כלל אפילו ביום טוב שני. והרבה גאונים כתבו לאמרו אף ביום טוב שני אבל ביום טוב ראשון הואיל ואין מתעסקים בקבורה לא. עכ"ד. וע"ע בחידושי הריטב"א (מו"ק כז, ב) שהביא מחלוקת ראשונים בענין אמירת צידוק הדין, וכתב להכריע כדעת רש"י וכפי שכתבו תלמידיו. ואפילו לאומרו ביו"ט שני. ושכן העלה הרמב"ן. ע"כ. יע"ש. והאבודרהם (הלכות ברכת המזון לאבל) הביא דברי הר"י גיאת ודברי רש"י והרמב"ן ולא הכריע ביניהם. כיע"ש. והטור (או"ח סי' תכ) הביא דברי הרא"ש כלשונם. כיע"ש. וכתב ב"י (שם) שכ"כ הגהות מיימוני (פרק יא מאבל אות ג). וכתב שטעם האומרים אותו דרך הילוך נראה משום שדמי לנשים העונות כולן כאחת דשרי. ובתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' ריט) כתבו שהיכא שמספידים בר"ח אם עונים כולם כאחד מותר לומר צידוק הדין, ואם אחד מדבר וכולם עונים אחריו אסור. וע"ע בטור יו"ד (סי' תא) שכתב רבינו בשם הרמב"ן שאומרים בחול המועד צידוק הדין וקדיש. עכת"ד. והנה כל הני רבוותא דברו בצידוק הדין שאומרים לפני קבורה, אך לא בצידוק הדין שאומרים האידנא לאחר קבורה בבית האבל. שבאמת יש לומר שבאופן זה שנקבר המת והאבלים יושבים באבלם וכבר עבר ההספד, שאין צידוק הדין מרגיל להספד ואינו כי אם קבלת דין שמים, וכדברי רש"י ז"ל. ומ"מ יד הדוחה נטויה שכן צדקתך צדק של מנחה בשבת לאו משום הספד נגעו בה. שנקבע משום שלשה שמתו במנחה של שבת, יוסף משה ודוד [ולדברי הרא"ש והתוס' הנ"ל שמת משה בע"ש עכ"פ משום יוסף ודוד]. ולאו אורח ארעא להספיד לאחר זמן רב כ"כ. וכדאיתא ביבמות (עט, א) גבי שאול [וכ"ה בטור ושו"ע יו"ד שצד. כיע"ש]. ואעפ"כ נדחה בר"ח ובמועד. אלא שבאמת רב המרחק שאינו שייך קבלת דין שמיים לאחר שבעה. וא"כ שפיר י"ל כדברי רש"י. ובאמת שדעת מר"ן ז"ל באו"ח (סי' תכ, ב) וביו"ד (סי' תא, ד) שאומרים צידוק הדין בר"ח וביו"ט שני. ורק ביו"ט ראשון אין אומרים צידוק הדין מכיון שאין מתעסקין במת. כיע"ש. ומור"ם ז"ל פליג עליה בשם כמה רבוותא. והמנהג פשוט במדינותיהם שלא לאומרו בכל הימים שאין אומרים בהם תחנון. ובע"ש כשקוברים אחר חצות. ע"כ. יע"ש. והטעם משום שמרגיל להספד. וכ"כ הגר"א (או"ח סי' תכ אות ב) יע"ש. וכ"כ משנ"ב (שם אות ב) בשם אחרונים כיע"ש. ובשו"ת אגרות משה פיינשטיין (או"ח ב סי' עד). יע"ש. ויש ללמוד מדבריהם שבאופן שההספד מותר, כגון ת"ח בפניו, אין מניעה לומר צידוק הדין. וכמו שכתב בט"ז (או"ח סי' תכ ס"ק א) בשם זקן אחד שהעיד שמור"ם ז"ל נפטר בל"ג בעומר והוא יום שא"א בו תחנון. והעיד בשם מור"ם ז"ל גופיה שעל אדם גדול מותר לומר צידוק הדין. ותיכף אמרוהו על מור"ם ז"ל וכו'. ע"כ. יע"ש. ברם אין כן דעת המג"א (סי' תכ) שכתב בשם הלבוש שת"ח אע"פ שמותר להספידו בפניו, מ"מ אין אומרים צידוק הדין שהוא תחינה וכו'. כיע"ש. ויש לבאר טעמו שהספד לחוד וצידוק הדין לחוד. ושו"ר שכיוצא בזה כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ב סי' עד). ועיין בשו"ת פנים מאירות (חלק ב סי' מח) שאומרים צידוק הדין על חכם בפניו ואפילו בימים שאין אומרים בהם תחנון. ואפילו לדברי הרי"ץ גיאת שכתב שנדחה צ"צ על מרע"ה בר"ח ומועד, מ"מ בת"ח שאין מועד בפניו, מותר להספיד לבטל השמחה וא"כ ה"ה לצידוק הדין. ועל הלבוש לא קשיא בסי' תרעא שכתב אבל לחכם בפניו י"א שאומרים גם צ"ה כיון שמספידין עליו ואין נראה לו שהרי צ"ה הוא כמו תחינה וא"א תחינה בחנוכה עכ"ל. ולפ"ז אין חילוק בין ר"ח ובין כל הימים שאין אומרים בהם תחינה . ופשיטא דלדעת תלמידי רש"י שכתבו בשמו שאין זה הספד אלא הודאה וקבלת דין שמים, פשיטא דמותר לומר צדוק הדין על תלמיד חכם בפניו. ע"כ. יע"ש.

ג עריכה

ועינא דשפיר חזי בשו"ת יכין ובועז (חלק א סי' כז) שכתב בענין צדוק הדין אם קורין אותו ביו"ט. הדבר הזה מחלוקת היה בין החכמים ז"ל, יש אוסרין ויש מתירין. אנחנו בכאן באלגזאיר מניחים אותם לרצונם ואין אנחנו מתירין להם ולא אוסרין. וגם א"א הרב ז"ל היה מעלים עינו מפני המחלוקת. ואף אתה הניחם על מנהגם ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. ע"כ. וא"כ ממרוצת לשונו נראה שנוח לו שב ואל תעשה. והמגיה שם כתב ועכשיו נהגנו בכאן באלגזאיר שביו"ט שני קורא האבל לבדו, וביו"ט ראשון אין קורין כלל. וכן בקדיש דבית הקברות ביו"ט א' אין קורין. וכפסק מהר"י קארו ז"ל בשו"ע. ע"כ. וציינו מהר"י פאלאג'י בספר יפה ללב (חלק ג יו"ד סי' תא אות ג) וכתב שהדברים הם ממש כדברי הרדב"ז (חלק ב סי' רנא) שהביא מרן החבי"ב בשכנה"ג בהגהב"י. ע"כ. הרי שהניחו דבר זה על המנהג. ובשו"ג (יו"ד סי' תא אות טז) כתב שמנהג עירו כדברי מור"ם שלא לומר צידוק הדין ביום שאין אומרים בו תחנון. כיע"ש. וגם מרן החיד"א על הברכיים (יו"ד שם) כתב שנראה פשוט שקדיש אומרים כיע"ש. ולא הזכיר מצידוק הדין ולא מידי. ומי שעיני בשר לו ישר יחזו פנימו שדעת מר"ן ז"ל לומר צידוק הדין בר"ח וביו"ט שני. ומינה לכל יום ויום אף שאין אומרים בו תחנון. ועיין בכה"ח סופר (סי' תכט אות ל) על דברי הרמ"א (שם סעיף א) שאין אומרים צידוק הדין בכל חודש ניסן. שהרמ"א אזיל לשיטתיה לעיל בסי' תכ סעיף ב שפסק שם שא"א צידוק הדין בר"ח וה"ה בכל יום שאין אומרים בו תחנון. ודלא כדעת מר"ן ז"ל שם דפסק שאפילו בר"ח אומרים אותו. וגדולה מזו פסק ביו"ד (תא, ו) דאומרים אותו בחול המועד וביו"ט שני של גלויות והדבר ברור דכ"ש הוא דאומרים אותו בחודש ניסן. ושכ"ד המאמ"ר (אות ב). ואמנם כבר כתבנו לעיל לענין צידוק הדין בר"ח דאיכא פלוגתא בזה ונהרא נהרא ופשטיה והיכא דליכא מנהג ידוע שב ואל תעשה עדיף. וא"כ ה"ה לכאן. עכ"ד. וע"ע שו"ע סי' תרעא סעיף ג ובכה"ח שם אות כד ובסי' תרפג. ע"ש. הא קמן שאין כח להכריע בדין זה אלא כפי המנהג. כי מי יבוא אחרי המלך מר"ן מלכא את אשר כבר פסק אם לא כשהשאיר מקום להתגדר על פי המנהג.

ד עריכה

ואלי דבר יגונב ותקח אזני שמץ מנהו אשר כתב הר"ש פנחסי בספר חיים וחסד אשר הודפס לא מכבר שהמנהג שלא לומר צידוק הדין ביום שאין אומרים בו תחנון. ושכ"כ בארץ חיים סתהון (ואמ"א) ושכן מצא בשו"ת יצחק ירנן להר"י שחיבר הרה"ר לקהילות יוצאי חלב בארגנטינה. ושלא כהגר"ד יוסף בספרו תורת המועדים. ועל דברי הכתוב בספר ארץ חיים לא אוכל לומר חצי דבר שכן לא ראיתי דבריו. אך מה שכתב שכן מנהג יוצאי חלב בשם ספר יצחק ירנן לא סיימוה קמיה. שכן ספר זה לא נכתב בחיי המחבר וכולו אוסף מכתבים אשר הודפסו בו דבריו ולא דברי החולקים עליו ומרביתם בלי ראיות ברורות. זאת ועוד שהגם שנודע בשערים גודל עיונו בסוגיות הש"ס, לא אתמחי גברא בפסיקת הלכה לאחר חיפוש מחיפוש בדברי האחרונים. ועוד אוסיף הידוע לי בעצמי אשר בעניני מנהגי אר"ץ רבה שינה הרה"ג הנ"ל ממה שהיה ידוע ומקובל ומוחזק ביד יוצאי אר"ץ שכנודע יצאו יושבי ארגנטינה מיוצאי אר"ץ כארבעים שנה לפני שיצא הר"י שחיבר משם ומנהגם עמם. ואילו הרה"ג הנ"ל היה בסוריה עוד כארבעים שנה ומנהגים רבים נשתנו. וכשבא לארגנטינה בשנות החמישים שינה בקהילתו מנהגים רבים וכפה עליהם הר כגיגית. ונשמעו לו לגודל אהבתם את החכמים. ושינה להם מנהגים רבים. וכגון אמירת ותקח מרים הנביאה ביום שקוראים בו השירה. ואפילו המבטא בקה"ת ניסה לשנות להיות נגררים אחר בעל מנחת שי ולקרוא כל חט"ף פת"ח כפת"ח ולא הצליח בזה כיון שמנהג יוצאי סוריה לקוראה בשו"א נ"ע. ואף אני חקרתיו בענין מספר הקדישים בט' באב שכפי מנהג יוצאי סוריה הם ארבעה. שכך קבלה בידם שביום ט' באב וביום הכיפורים אין אומרים חצי קדיש לפני ברכות ק"ש של ערבית כי רק ברכו. וציינתי לדברי שו"ת מגן בעדי להגאון מטלוב עבאדי ז"ל אשר עת היה בידי יומיים שתיתי כל דבריו בצמא אך לא יכולתי לנקוב בסי' בו הובאו הדברים. ומבואר שם שקדיש ראשון היה לפני שמונה עשרה ושני הוא ח"ק לאחר שמונה עשרה. ושלישי הוא קדיש לחדתי עלמא ורביעי קדיש יהא שלמא ואין עוד קדישים. כיע"ש. והשיבני הר"י שחיבר שאמנם כדברי כן הוא, והדברים נמצאים בשו"ת מגן בעדי הנ"ל כדברי, אלא שהגר"מ עבאדי לא ידע ולא הכיר מנהג אר"ץ וי"ל חמשה קדישים. ומפני הכבוד החרשתי אז כמו שאחריש עתה. אבל יודע כל שער עמי שהגר"מ עבאדי ז"ל עזב את אר"ץ הרבה לפני שהר"י שחיבר יצא משם. ואין ספק שלסיבה מן הסיבות שונו מנהגים רבים בתקופה מסויימת ואינם עולים בקנה אחד עם המנהג המקורי אשר הביאו משם יוצאי אר"ץ הראשונים. ובהיותי בזה הזדמן לפני תלמידי הר"ר יצחק ראובן יקר נר"ו, כעת הרב לקהילת שערי ציון ליוצאי סוריה בארגנטינה. ובין מו"מ של הלכה חקרתיו על מנהגם בענין צידוק הדין. והשיבני שכדברי כן הוא. שיוצאי אר"ץ אומרים צידוק הדין גם ביום שאין אומרים בו תחנון וכן המנהג בידם. באופן שדברי הר"ש פנחסי בנויים על כרעי התרנגולת מבלי שידע ומבלי שיחקור על מנת לדעת את הנכתב בספר אם דסמכא הוא אם לאו. וכיון שדעת מר"ן ז"ל שאין כל מניעה לומר צידוק הדין ביום שאין אומרים בו תחנון, ומנהג העדה מסייע בזה, אין כל פנים לומר שב ואל תעשה עדיף, וישאר מנהג כל עדה על כנו. והמעיר בזה אינו אלא מן המתמיהים. ושעכז"י.