חיים יוסף/ענין המנחמים/סעיף ה

אבל אינו צריך לקום בפני זקן או חכם, אבל רשאי להדר בקימה כל שהיא בפניהם. ואם קם מפניהם אין אומרים לו שב.

מקור הדין

במו"ק (כז, ב) א"ר יוחנן הכל חייבין לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה. וא"ר יוחנן לכל אומרים להם שבו חוץ מאבל וחולה. ע"כ. ובתוספות שם (ד"ה 'ה"ג ר"ח לכל אומרים להן שבו חוץ מאבל וחולה') פירוש תלמידי חכמים שעומדין צריך לומר שבו. אבל וחולה אפילו עמדו אין צריך לומר שבו. דלא די שעמדו שאין צריכין לעמוד, ואם כן פשיטא שישבו בלא רשות. ע"כ.

טעם לדין

והמאירי (מו"ק כז, ב) כתב הטעם שאם עמדו אין אומרים להם שבו, שמשמעם של דברים שישב בחוליו או באבלו. אלא שמצדד ראשו אצלם בכניעה ובדמימה. ע"כ. וכ"כ בתוספות הרא"ש שאם עמדו בפני גדולים אין אומרים להם שבו דמשמע תיב בחולי, תיב באבילות. דשבו משמע לשון אריכות כדמתרגמינן שבו לכם פה עם החמור אוריכו לכון הכא. ע"כ. ומשמע שיש הקפדה באמירה זאת. וכ"כ הרמב"ם בהלכות אבל (פרק יג, ה). יע"ש.

מחלוקת ראשונים אם רשאי לעמוד

ועיין בכסף משנה שביאר דעת הרמב"ם שלגבי נשיא אע"פ שאינו חייב לעמוד, מ"מ אם רצה לעמוד עומד. ע"ש. ובלחם משנה כתב שכפירושו כתב גם הרי"ף. אבל התוס' ס"ל שאינו רשאי לעמוד מפני נשיא. ולכן אם עמד אינו אומר לו שב. שבלא רשות עמד. ע"ש. ומשמע מדברי הלח"מ שלדעת התוס' אינו רשאי כלל . וכן נראה מדברי רבינו ירוחם (נתיב כח דף רלד טור א) שכתב: אבל אינו רשאי לעמוד אפילו לפני נשיא. ע"כ. יע"ש. וכן י"ל על פי גירסת הרמב"ן בתורת האדם (דף ע עמוד ד) וז"ל: א"ר יוחנן הכל רשאין לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה. ע"כ. ע"ש. טעם לפטור אבל מקימה – שו"ת שבו"י ולכאורה יש להבין שכן אבל חייב בכל המצוות כולם, ולמה יהיה פטור מקימה מפני נשיא, ולדעת התוס' גם אינו רשאי. וכבר עמד ע"ז בשו"ת שבות יעקב (חלק א סי' כו) והביא מדברי הלבוש ביו"ד (סי' שעו) שכתב הטעם מפני שטרודין בצערן. אך עיקר טעם זה שכתב הלבוש פגום מעיקרא הוא. דהרי איתא בש"ס דכתובות (ו, ב) ובמו"ק (טו) ובסוכה (כה) ובברכות (יא, א) שאבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר. ולא אמרינן דמשום טרדא פטור דמבעי ליה ליתובי דעתיה כדאיתא בסוכה (כה, א). וגם עיקר עמידה מה טרדא אית ביה, דהרי אפילו אונן שקרע מיושב צריך לחזור לקרוע מעומד (כדאיתא ביו"ד סי' שמ, א). אכן נ"ל טעם אחר הא דאין אבל וחולה מחויב לעמוד אפילו לפני נשיא, מטעם דאיתא בש"ס דקדושין (לב) וז"ל יכול יעמוד מפניו בבית הכסא ומבית המרחץ, ת"ל תקום והדרת. לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור. וזה ג"כ הטעם באבל שמעולל בעפר, והחולה מוטל על ערש דוי, אין זה קימה שיש בה הידור. וגם בט"ב שנוהגין לישב על הארץ להתאבל על חורבן בהמ"ק, ג"כ אין זה קימה שיש בו הידור ואינו מחויב לעמוד מפניו. אכן אם רוצה לעמוד מפניו ודאי אין בו איסור, כמבואר ומשמע ברמב"ם פרק י"ג מהלכות אבל, וע"ש בכסף משנה. וכן משמעות התוספות במועד קטן (פרק ג דף כז, ב ד"ה 'לכל אומרים שבו'). וכן נ"ל קצת ראיה מהא דכתיב וישתחו ישראל על ראש המטה ברש"י ובמדרש כדי לחלוק כבוד למלכות. הרי שאף בחולה מותר לחלק כבוד למי שגדול ממנו, וה"ה באבל, דבחדא מחתא מחתינהו. ואף שלא נעלם ממני שכתבו התוספות במו"ק (כ, א) בשם הירושלמי דאין מביאין ראיה מפסוק שקודם מתן תורה, מ"מ מצינו כמה פעמים בש"ס ופוסקים דלמידין אף מפסוק שקודם מתן תורה. ועיקר מצות פו"ר אנו למידין מברייתו של עולם וכו'. עכ"ד.

דחיית הטעם

ולפי טעם זה אין תועלת בקימה שלו, שהרי אין בה הידור. אך לפי מה שכתב טעם שבט' באב אין קמים משום שיושבים על הארץ ואין הידור בקימה זאת. כיע"ש. נהי נמי שלגבי ט' באב יש לדחות דשאני אבלות ישנה שלא שייך בה טעם זה, וכמו שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ג יו"ד סי' כז), שאף לפי טעמו של השבות יעקב לא שייך זה אלא באבל שמעולל בעפר קרנו, אבל בט"ב לא שייך ה"ט משום דהוי אבלות ישנה, וכדפסקינן באו"ח (סי' לח, ו וסי' תקנה) דבט"ב חייבין בתפילין מה"ט. ע"ש. אך באבל תינח יום ראשון, בשאר ימים מניח כדרכו. אלמא שאין מתעולל בעפר קרנו כי אם יום ראשון. וכמו שכתבו התוס' ברכות (יא, א ד"ה 'שנאמר בהם פאר') וז"ל: פרש"י ואבל מעולל בעפר קרנו ואין נאה לתת פאר תחת אפר. וא"ת ולמה לי האי טעמא תיפוק ליה מדאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דלכולי עלמא אסור. ותירץ השר מקוצי דצריך טעמא של רש"י כי היכי דלא נילף שאר מצות מתפילין מקל וחומר. א"נ צריך טעמא דרש"י לחייבו בתפילין לאחר יום ראשון דלא שייך מעולל בעפר קרנו אלא ביום ראשון דוקא. עכ"ל. וכ"כ התוספות כתובות (ו, ב ד"ה 'חוץ מן התפילין'). ע"ש. ומתוס' ברכות (י, ב) הנ"ל מוכח שלא שייך טעם של מעולל בעפר קרנו אלא ביום ראשון דווקא. כיע"ש. ולפי זה דל מהכא טעם זה דמעולל בעפר ונשאר טעם של קימה שאין בה הידור משום שיושב בארץ. וגם טעם ישיבה על הארץ יש לדחות על פי מה שכתב החיד"א בשיו"ב (יו"ד סי' שעו) בשם הרב בית יהודה דצערא דגופא דאבל וחולה בקרבו ישים, זיויה ישתנון, קימה שיש בה הדור היא. ודבריו ברורים. ע"כ. איברא שיש עוד מקום עיון על הגאון שבות יעקב הנ"ל במה שכתב שקימת האבל אין בה הידור. ואע"פי שהגרע"א בהגהותיו לשו"ע (יו"ד סי שעו) הביאו. כיע"ש. וכן בגיליון מהרש"א שם. עכ"ז י"ל שאומנם אמרו בקידושין (לג, א) אמר מר יכול יעמוד מפניו מבית הכסא ומבית המרחץ וכו'. לא קשיא הא בבתי גואי, הא בבתי בראי. ה"נ מסתברא דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא. ע"כ. ומשמע שמשום שהמקום אינו נקי, לא מקרי קימה שיש בה הידור. הא במקום נקי שבבית המרחץ, וכגון בבית החיצון, שפיר קרינן בה קימה שיש בה הידור. וכהא דר' חייא דהוה יתיב בי מסחותא, וחליף ואזיל רבי שמעון בר רבי ולא קם מקמיה, ואיקפד. ואתא אמר ליה לאבוה שני חומשים שניתי לו בספר תהילים, ולא עמד מפני וכו'. ע"כ. הרי שהקפידו כמה מחז"ל שלא עמדו מפניהם אפילו בבית המרחץ. ואולם תירצנו זה שמה שהקפידו היינו בבית החיצון, שאין עומדים שם ערומים. אבל בבית הפנימי שעומדים שם ערומים, אין זו קימה שיש בה הידור. וכ"פ רש"י (שם) בתי גואי מקום שבני אדם עומדים ערומים. והא דר' שמעון ברבי בבתי בראי, מקום שעומדים לבושים, דהתם מקום הידור הוא. וכ"פ בשו"ע (יו"ד רמד, ד) וז"ל: אין עומדים מפניהם לא בבית הכסא ולא בבית המרחץ. דכתיב תקום והדרת (ויקרא יט, לב). קימה שיש בה הידור. ודוקא בבית הפנימי של מרחץ. אבל בבית החיצון, עומדים. עכ"ל. וראיתי למרן החיד"א בספר טוב עין (סי' יח אות לז) שכתב וז"ל: נסתפק גדול אחד, ישראל חבוש בבית אסורים והמקום מטונף, שבודאי אסור להתפלל ולברך שם אפילו בהרהור. אך יש להסתפק אם יכול לקיים מצוה במעשה בלי שום הרהור. כגון אם יושיטו לו דרך חלון צר לולב ואתרוג, אם יכול ליטלם בידו באופן שיעמיד על עצמו שלא להרהר עוד בזה, או דילמא גם מעשה המצות אין לעשות כי אם במקום נקי. ולכאורה יש להביא ראיה מקידושין (לב, ב) יכול יעמוד לפניו בבית הכסא ובבית המרחץ ת"ל תקום והדרת, קימה שיש בה הידור. ואם איתא שאין לעשות מצוה במקום מטונף, למה לי קרא דתקום והדרת. אלא ודאי שעל מעשה המצוה לא קפדינן, ומש"ה אצטריך קרא לומר דבעינן קימה שיש בה הידור. עכ"ל. וכפי זה משמע שהמניעה שלמדנו מהכתוב היא מפאת המקום, שאינו נקי דיו להיות כשיר לביצוע מצווה הדורשת הידור. וכעין זה כתב בשו"ת תורה לשמה (סי' קלב) ששמע מחכם אחד שמ"ש בגמרא דקידושין יכול יעמוד לפניו בבית הכסא ובית המרחץ ת"ל תקום והדרת קימה שיש בה הידור. מוכח שבשאר מצוות שרי. דאי אמרת דגם מעשה המצות אינו יכול לעשות במקום מטונף, אמאי אצטריך קרא, אלא ודאי דשרי. ונומיתי לו דאין מכאן ראיה דאי לאו קרא הוה אמינא אע"ג דאין לעשות המצוה במקום מטונף, מ"מ אם המצוה עוברת ומתבטלת, כהכא שהזקן עובר והולך לו שאם לא יקום א"א לעשות אותה המצוה כלל, דאה"נ כל כהא חייב לקום, להכי אצטריך קרא ללמדנו דפטור [ואע"פי שדחה שאין מכאן ראייה לנידונו, לעצם הדין שלפניו הביא ראיה ממתניתין ספ"ק דדמאי דתנן ומפרישין אותו ערום ואיתא בירושלמי מפני שאינו טעון ברכה, וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' מעשר (הל' ד) כשמפרישין מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני אין מברכין עליהם לפי שהוא ספק לפיכך מותר להפריש כשהוא ערום ע"ש. נמצא אע"ג דהברכה אסור לברך כשהוא ערום, אפי"ה המצוה דהפרשה מקיים כשהוא ערום. דדילמא עדיין הוא טבל גמור והפרשה זו היא מצוה גמורה מן התורה וגם זו היא ראיה ברורה. עכ"ד. ועיין מזה למהר"י חאגיז בשו"ת הלכות קטנות חלק ב סי' נב. ובספר עיקרי הד"ט או"ח סי' ג אות טו. ובשו"ת ציץ אליעזר חלק טו סי' לב. ודלא כהמשנ"ב סי' תקפח, ב בביאו"ה שלא ראה דברי הרבנים הנ"ל. ובשו"ת יביע אומר חלק ו יו"ד סי' כט. ואכמ"ל]. והש"ך (יו"ד שם ס"ק ג) כתב שאפילו בבית האמצעי של מרחץ עומדים כיון דיש שם שאילת שלום, וכמ"ש בא"ח סי' פ"ד. ע"כ. אלמא שהמקום גורם. וכפי זה למה לא יעמוד האבל בפני ת"ח. וביותר לפי מה שכתב בפת"ש (סי' רמד ס"ק ג) בשם הרב ארבעה טורי אבן על הרמב"ם (הלכות ת"ת ו, ב) שדווקא ברבו שאינו מובהק או בשאר חכם או שיבה יש אלו דינים, אבל ברבו מובהק שהוא בכלל מורא צריך לקום בפניו גם בבית המרחץ, וכן באביו. וגם מה שאין בעלי אומניות חייבים או רשאים לעמוד, היינו דוקא מפני חכם או רבו שאינו מובהק, אבל מפני רבו מובהק צריכים לעמוד. ולכן לא הביא הרמב"ם דינים אלו בפרק דלעיל דמיירי ברבו מובהק. וכן הטור והש"ע כתבו דינים אלו בסי' רמ"ד ולא בסי' רמ"ב. עכ"ד. ע"ש. וחולק ע"ד הלחם משנה (שם) שכתב שדינים אלו אפילו ברבו מובהק. ובאמת שיש לדחות שבאבל אינו חייב או אינו רשאי לקום אפילו בפני נשיא, והרי נשיא כרב מובהק. ועכ"פ מוכח שהמקום גורם ולא עצם האבלות.

טעם לפטור אבל מקימה – שו"ת יביע אומר

ותבט עיני בשו"ת יביע אומר (חלק ג יו"ד סי' כז) שיצא לתת טעם אחר ע"פ דרכו של הלבוש הנ"ל. דה"ט משום שהוקש האבל למלך, וכדאמרינן בכתובות (סט, ב) מנין לאבל שמיסב בראש שנאמר אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם. ע"ש. ומבואר ברמב"ם (הלכות מלכים ב, ה) שאין המלך עומד אפילו מפני נביא וכ"ג אלא כששואל באורים ותומים. ע"ש. וה"נ האבל שהוקש למלך אינו עומד אפילו מפני נשיא. ומשום שהוא טרוד בצערו, עבדו ליה רבנן יקרא. וכדאמרינן נמי (בכתובות שם) מר זוטרא אמר מהכא וסר מרזח סרוחים. מר וזח נעשה שר לסרוחים. ופרש"י מי שנפשו מרה ודעתו זחה ומעותקה מעליו, נעשה שר לסרוחים לגדולים הבאים לנחמו. ע"כ.

דחיית הטעם

ויפה אמר להעמיד דברי הלבוש על מכונם. וכבר כתב כעין זה החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' שעו אות א) [ועיין עוד כיוצא בזה במאירי מו"ק כח, א]. אך יש להקשות על טעמו זה דקושטא קאי שהמלך עומד בפני לומדי התורה. וכמו שפסק הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ב, ה) וז"ל: וכן מצוה על המלך לכבד לומדי התורה. וכשיכנסו לפניו סנהדרין וחכמי ישראל, יעמוד לפניהם ויושיבם בצדו. וכן היה יהושפט מלך יהודה עושה, אפילו לתלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי. עכ"ל. וצריך לומר שמלך אינו נוהג כן אלא בביתו וכשהוא לבדו ובצינעה, וכמו שכתב הרמב"ם בהמשך דבריו שם . הכא נמי אבל יושב כמלך בגדוד. ומ"מ לא אפרק טעם זה מחולשא, דאטו מי יאמר דלא עסקינן בבא לנחמו ת"ח והאבל יושב לבדו. שבכי האי גוונא במלך חייב לקום, ולמה לא יקום האבל מפניו בתור חובה באופן זה. והפוסקים לא חילקו בכך וצ"ע.

טעם חדש בדבר

ולולא דמסתפינא אמינא טעם אחר על פי דברי הש"ך (יו"ד סי' רמד ס"ק ג) שבמרחץ בבית החיצון חייב לקום מפני רבו ות"ח הואיל ויש שם שאילת שלום. כיע"ש. ומינה שבמקום שאין שאילת שלום אין הידור. ובבית האבל אין שאילת שלום. ולכן קימה זאת במקום שאין שם שאילת שלום היא קימה שאין בה הידור ופטור. ואולם אינו מוכרח שכן בט' באב שאין בו שאילת שלום ובכל אופן שייך בה קימה שיש בה הידור. ושמא י"ל דאבילות ישנה שאני. וצ"ע.

מחלוקת הפוסקים אם רשאי לעמוד

ואנוכי הרואה למהר"ח פאלג'י בספר יפה ללב (חלק ג סי' שעו אות א) שכתב שאין האבל והחולה חייבים לעמוד מפני נשיא וכו'. שמא יאמרו להם שבו. ע"כ. ומשמע כפי זה שאינם רשאים לעמוד . וכפי שכתב הלח"מ בדעת התוספות הנ"ל וכדברי רבינו ירוחם והרמב"ן. וכן נראה מדברי בעל ערוך השלחן (סי' שעו, ד) שכתב שהמנהג שהאבל והחולה אינם עומדים אפילו כשנכנס אליהם אדם גדול, וכמ"ש חז"ל הכל חייבים לעמוד לפני נשיא חוץ מאבל וחולה. וזה שאמרו לכל אומרים שבו חוץ מאבל וחולה הכי פירושו שאם אירע שהאבל או החולה עמדו מפניו אף שאין להם לעשות כן מ"מ אם עשו כן לא יאמר להם שבו. עכ"ל. וראיתי בשו"ת יביע אומר (חלק ג יו"ד סי' כז) שכתב שפי' רשאין חייבין. וכמ"ש התוס' קידושין (לג) ובחולין (נד) ובתענית (יג, ב) ד"ה אין. וכ"ה בהרא"ש והר"ן והמאירי קידושין שם. ולכן פשוט הדבר דלהלכה אין לנו אלא דברי מרן ז"ל וכמ"ש ג"כ השבו"י. ע"כ. וכבר כתבתי לעיל [סעיף א] שכ"ד הגאון בעל ציץ אליעזר (חלק יז סי' מה) לבאר חייבים היינו רשאים. והביא ראיות רבות לדבריו. כיע"ש. ויש בזה כדי ליישב גרסת הרמב"ן בתורת האדם הנ"ל. אבל היפה ללב והערוך השולחן נקטו בדבריהם לשון צח וברור לאמור שאינם רשאים. וגם דברי התוס' במו"ק הנ"ל ברורים הם למדי, שכן אמרו שאין לו רשות לקום מפני נשיא. ואע"פי שהגאון הראש"ל בשו"ת יביע אומר הנ"ל כתב שבחלק ה' תברא לגזיזיה בלב חיים הנ"ל (סי' שעו). ואמ"א לעיין בדב"ק. ואמנם נאמן עלינו הדיין. אך עכ"ז עדיין אין לקבוע הלכה כמשנה אחרונה, וכלשון מרן שליט"א שגם הגרעק"א ובנו המהרש"א נמשכו אחרי דברי השבות יעקב, ואע"פי כן לא כל דבריו מוכרחים. והיה נראה לומר שאפילו לדעת התוס' וסיעתייהו אין לחוש אלא בנשיא דווקא [וה"ה לרבו מובהק למה שכתב המאירי (קידושין לג, א) בשם גאוני הראשונים שדין רבו מובהק כדין נשיא. כיע"ש. ומשו"ע יו"ד סי' רמד לא משמע כן. אלא יש חילוק ביניהם. כיע"ש]. שרק מהם צריך קבלת רשות לשבת. וכפי המבואר בהוריות (יג, ב) ת"ר: כשהנשיא נכנס, כל העם עומדים, ואין יושבים עד שאומר להם שבו. כשאב ב"ד נכנס, עושים לו שורה אחת מכאן ושורה אחת מכאן עד שישב במקומו. כשחכם נכנס, אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו. עכ"ל. וא"כ לא שייך להקפיד בזה"ז, שכן אין לנו נשיא, שאין נשיא אלא סמוך בא"י. וכמו שכתב ר"א בן הרמב"ם בתשובה (סי' ד) שלא נקרא נשיא במשנה ובתלמוד ובשאר דברי רז"ל אלא ראש ישיבה הסמוך בא"י והוא ראש הסנהדרין או מלך. ע"ש. ועוד יש מקום עיון על פי מה שכתב הרמב"ם (הל' ת"ת פרק ו, ו) וז"ל: ראה את הנשיא עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו או עד שיתכסה מעיניו, והנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, כשהנשיא נכנס כל העם עומדים ואינן יושבין עד שיאמר להם שבו. ע"כ. והחילוק בין רואה נשיא לבין נכנס נשיא, י"ל שכשרואה נשיא מהלך ברה"ר אינו חייב לעמוד כי אם עד שיתכסה מעיניו. אך בנכנס לבית המדרש או לבית וכיוצא בזה אינו רשאי לשבת עד שיאמר לו שב. וכ"ה בב"י (יו"ד סי' רמד) וכן הוא לשון השו"ע (רמד, טו). ע"ש. ונסתפקתי באופן שיושבים מנחמים לפי האבל, הלא הם חייבים לעמוד מפני הנשיא. ומה בכך שיאמר הנשיא שבו, והרי אינו מתכוון לאבל דוקא, כי אם לשאר אינשי העומדים מפניו כפי הדין. וכן משמע קצת ממימרא דר' יוחנן במו"ק (כז, א) שהכל חייבים לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה. ע"כ. ובדוחק י"ל שחיישינן שמא יכנס הנשיא בגפו ואין מנחמים לפני האבל, ואינו יכול לשבת עד שיאמר לו שב. ובמאירי במו"ק הנ"ל כתב שאם עמדו האבל או החולה אין אומרים להם שבו שמשמעם של דברים שישב בחוליו או באבלו אלא שמצדד ראשו אצלם בכניעה ובדמימה. ע"כ. אלמא שנותן רשות לשבת בלא אמירה. ולדעת התוס' הנ"ל נראה שאין צריך לתת רשות כלל ופשיטא שיכולים לשבת ללא רשות. ע"ש. ועוד יש לומר על פי מה שפסק הרמב"ם הנ"ל וכ"ה בשו"ע (רמד, יד) שנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול. ומה בכך שישב האבל בלא רשות, והלא נרויח שלא יבטל האבל מ"ע מן התורה לקום מפני ת"ח. ואולם החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' שעו אות א) הביא דברי הבית יהודה (חלק ב סי' פו) שכתב כדעת הלבוש והכוונה שהרב והנשיא מוחלים על כבודם וכו'. ע"כ. ודחאו בטענה שמי יחייב את הנשיא או את הרב למחול על כבודם. ועוד שמלשון ר' יוחנן במו"ק הנ"ל לא משמע טעם מחילה כלל. שאמר שאבל וחולה אינם חייבים. ולא אמר שהרב או הנשיא ימחלוהו. אלא עיקר הטעם משום שאבל דומה למלך. וע"כ אינו חייב לעמוד מפני הנשיא או הרב. עכת"ד. וטעם זה שייך בכל אלו אשר חייב בקימה מפניהם. ועינא דשפיר חזי בשו"ת יביע אומר (חלק ג יו"ד סי' כז אות ה) שהביא דברי הגאון ר"א רגולר בשו"ת יד אליהו (סי' סה) שכתב ככל האמור לעיל שדוקא מפני נשיא אינם מחוייבים לקום, מפני שהקם מפני נשיא אסור לו לישב עד שיאמר לו שב, כדאיתא בהוריות (יג, ב). וזה א"א שיהיו עומדים תמיד, שהרי אסור לומר להם שבו, כמ"ש במו"ק (כז, ב) לכל אומר להם שבו חוץ מאבל וחולה. משא"כ לקום מפני שיבה או מפני רבו שפיר חייבים, שהרי מותרים לשבת מעצמם בלא רשות. ולכן נאמרו מימרות ר' יוחנן הנ"ל בסמיכות יחד, כי בא זה ולימד ע"ז. ועפ"ז הניח בצע"ג מ"ש הרמ"א (סי' שעו, א) שאין אבל וחולה חייבים לעמוד אפילו מפני נשיא, דלפי האמור נשיא דווקא. אבל מפני שיבה ורבו צריך לעמוד שהרי אבל חייב בכל המצות שבתורה. ע"ש. והשיב עליו שאכתי לא איפרק מחולשא שהרי דין רבו מובהק כדין נשיא. וכמ"ש המאירי קידושין (לג, ב ד"ה 'אע"פ') גבי הא דאמרינן התם נשיא העובר עומד מפניו כמלא עיניו, ואינו יושב עד שישב במקומו או עד שיתכסה מעיניו. וגאוני הראשונים (רבינו האי גאון) כתבו שכן הדין ברבו מובהק. ע"כ. וכן פסק מרן ביו"ד (סי' רמד, ט) בזה"ל: הרואה חכם שעובר אינו עומד עד שיגיע לתוך ד' אמותיו, וכיון שעבר מלפניו יושב. ואם הוא רבו מובהק עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שיתכסה מעיניו או עד שישב במקומו. וכתב בביאורי הגר"א (ס"ק טז שם) בנשיא, וה"ה לרבו. נמצא דכל אפייא שוין דנשיא ורבו דין אחד להם. וא"כ רבו מובהק שנכנס לבהמד"ר עומד מפניו כמלא עיניו ואינו יושב עד שיאמר לו שב, וכדין נשיא. וא"כ הי"ל להטוש"ע להביא דין זה לענין רבו מובהק, שאין האבל וחולה צריכים לעמוד מפניו, מפני שצ"ל להם שבו. וכן יש נ"מ גם למופלג בחכמה שדינו כרבו מובהק. וכמ"ש התה"ד (סי' קלח), וביו"ד (סי' רמד, יב). ועוד שהרי מצינו ביו"ד (סי' רמד, טו; וכן בסי' שמ, יז; וכן בסי' שדמ, יח) שהובאו שם דינים השייכים לנשיא. ואם נפשך לומר דהתם אגב גררא דחכם נסבה, הרי ביו"ד (סי' שעד, יא) הוזכר דין נשיא לבד (שאע"פ שהכל מיטמאין לו אין מתאבלין עליו) אע"פ שאינו מצוי בזה"ז. ומצאתי בשלחן גבוה (סי' שעו ס"ק ד) שג"כ הקשה על הטוש"ע שלא הביאו הדין דהכל חייבין לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה. ואין לומר דה"ט משום דאין נשיא בזה"ז, שהרי (בסי' שמ ובסי' שדמ) הביאו דין נשיא. ע"כ. ומשמע דס"ל אליבא דהטוש"ע דדוקא נשיא קאמר, ולא בשאר ת"ח וזקן, וכדברי הגר"א רגולר הנ"ל, אלא דנקיט נפשיה בקצירי. ועכ"פ אינו מוכרח. וכנ"ל. ע"כ. ועין רואה שמה שדימה מרן שליט"א דין רבו מובהק לדין נשיא, אין דבריו מוכרחים. שאע"פי שלענין לעמוד מפניו, הן הנשיא והן רבו מובהק כשעוברים, החיוב הוא כמלוא עיניו. מ"מ לענין לשבת לאחר קימה אינם שווים. שברבו מובהק עד שיתכסה מעיניו או עד שיישב, אבל בנשיא עד שיאמר לו שב. ואין לדמות זל"ז כלל לענין רשות לשבת. שאל"כ נימא נמי הכי באב"ד שגם חייב לעמוד כשעובר משיראהו, ואע"פי כן אינו צריך לרשותו לשבת. ומדברי השו"ע (רמד, א) אין ראייה לדבריו. ואדרבה י"ל שדינו כאב"ד ולא יותר. ומה שבנה יסודו ע"ד המאירי בשם הגאונים, לדמות רבו מובהק לנשיא, לא ראיתי מי מהפוסקים מלבד המאירי שהביא סברא זאת. וחזקה על מרן שליט"א דכל רז לא אניס ליה שאם היו עוד סוברים כהמאירי הנ"ל היה מזכירם לטובה. ואין לומר שבסתם רבו אינו רשאי לישב לפניו עד שיאמר לו שב, וכמו שפסק בשו"ע (סי' רמב, טז) וכפי שהביא בשו"ת יביע אומר הנ"ל שהקשה כן בספר גשר החיים (חלק א עמוד קסו) שהביא לאחר שהביא דברי היד אליהו הנ"ל, וא"כ דין רבו כנשיא שאין יושבין עד שיאמר להם שבו. ולא ידע שום חילוק ביניהם. ע"ש. וכתב ולכאורה הרי מקור ד"ז כמ"ש הבאר הגולה שם, מהמדרש רות, ויאמר שבו פה וישבו, א"ר אלכסנדרי מכאן שאין רשות לקטן לישב אא"כ נותן לו הגדול רשות. ע"ש. נמצא שדין זה נוהג אף באינו רבו מובהק, ומשום שהוא בא בגבול הגדול. אבל להיפך כשרבו נכנס לגבולו לא שמענו מזה שיאסר לו לישב עד שיאמר לו שב. ע"כ. ע"ש.

הכרעת ההלכה

והנלע"ד שמלשון הטור ושו"ע מוכח שהאבל רשאי לקום מפני כל אדם שחייב קימה מפניו. ואין בזה כל איסור ולא כל מניעה. ורק כמו שכתב הטור וז"ל: לכל אומרים שב, פירוש אם בא לכבד חבירו ולקום מפניו אומר לו שב, חוץ מלאבל ולחולה דמשמע שב באבילות שלך ובחולי שלך. עכ"ל. שמשמע שגם האבל בא לקום, ורק ההקפדה שלא יאמר לו שב. וכן משמע מלשון השו"ע שם (סעיף ב). ומלשונם משמע שכללו יחד כל המדרגות והמעמדים. הן נשיא, הן אב"ד הן ת"ח, הן זקן עם איש שיבה. וכך אמרו הא לכבד את חברו וכו'. שמשמע כל אחד ואחד לפום דינא דידיה. ואם כנים אנו בזה מיושב דבר השמיט"ה אשר טענו על הטור ושו"ע שהשמיטו דין זה. וכפי דברינו לא השמיטו דבר וכללו הכל בנועם מילין, ולעולם רשאי לעמוד, ואע"פי שאינו חייב. וכמו שפסק מור"ם ז"ל (שעו, א) שאבל אינו חייב לעמוד אפילו לפני נשיא. ע"כ. וחייב לא אמרינן, רשאי אמרינן. וכ"כ בספר נהר מצריים (דף קנד אות קכו) ורק לא יאמר לו שב. וכמו שפסק מר"ן ז"ל בסי' שע"ו. ע"כ. וכן המנהג בין בני ספרד. וכן ראינו מהגדולים שנהגו הידור קצת בפני ת"ח ואפילו קטנים מהם בחכמה ובשנים. ואע"פי שפטור, מ"מ לא אמרינן בזה כל הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט. וכבר האריך בזה בשו"ת יביע אומר (חלק ג יו"ד סי' כז) יע"ש. ואכמ"ל יותר.