חיים יוסף/ענין המנחמים/סעיף ג

ובשעת הדחק, כגון שאין לו פנאי להגיע לנחם האבלים, או שהמרחקים גדולים ואינו יכול להגיע לבית האבל, יוצא מקצת ידי חובת ניחום אבלים ע"י הטלפון.

ניחום אבלים בטלפון

ועינא דשפיר חזי להאגרות משה גופיה (בחלק או"ח ד סי' מ) שיצא לדון בנחום אבלים דרך הטלפון. וכתב שלניחום אבלים יש שתי פנים. טובת אבלים החיים שהם טרודים מאד בצערם ומחוייבים המנחמים לדבר על לבו ולנחמו, ובשביל זה מחוייבים המנחמים לילך לביתו למקום שהוא נמצא. ושנית לטובת המת כדאיתא בשבת (קנב, א) א"ר יהודה מת שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבים במקומו. ומסיק עובדא דמת שאין לו מנחמים שבכל יומא הוה דבר ר' יהודה בי עשרה ותיתבי בדוכתיה, ואיתחזי ליה בחלמיה דר' יהודה, וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי. הרי ממילא ידעינן שכשיש מנחמין איכא בזה גם טובת המת. ומטעם זה כתב הרמב"ם בפי"ד מאבל (הלכה ז) יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים. שנחום אבלים גמ"ח עם החיים ועם המתים וכו'. ע"כ. ומשמע לי שמצד האבל החי שייך לקיים גם ע"י הטלפון. אבל המצוה שמצד טובת המת לא שייך אלא דוקא כשיבוא לשם במקום שמתנחמים או במקום שמת. ואף מצד האבל החי נמי ודאי עדיף כשבא לשם שהוא גם מכבדו. שזה עצמו הוא ג"כ ענין תנחומין כלשון ר"ע במו"ק (כא, ב) כשמתו בניו והספידום כל ישראל עמד ר"ע ואמר אחבנ"י שמעו אפילו שני בנים חתנים מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם. וענין הכבוד לא שייך ע"י הטלפון. שלכן למעשה אם אפשר לו לילך לבית האבלים שהוא קיום מצוה שלמה, לא שייך שיפטר בטלפון. אך קצת מצוה יש גם ע"י הטלפון, שלכן אם א"א לו ללכת לבית האבלים כגון מחמת חולי או טרדה שהוא טרוד בטירדא דמצוה, יש עליו חיוב לקיים מה שאפשר לו.יש לו לנחם ע"י הטלפון שג"כ יש בזה מצוה. ולא יאמר כי מאחר שאינו יכול לילך לבית האבלים אין עליו שוב שום חיוב כלל. וכה"ג כתבתי בתשובה ביו"ד (חלק א סי' רכג) לענין בקור חולים עיי"ש. עכ"ד הרב אגרות משה. ולפי זה יש להבין שמה שמדבר עמו בטלפון כעין ביאתו לבית האבל דמי. אבל לא בואר די הצורך כיצד ינחם את האבל. ובודאי שלא מספיק במה שיאמר לו המקום ינחם וכו', או כל נוסח אחר כמנהג העדות, וכפי שכתב האגרות משה בעצמו בתשובתו הנ"ל. אלא צריך שינחמנו בדברים המשקיטים את רוחו. ולקו"ד זה מן הנמנע בטלפון לעשותו. ובודאי שלא יצא ידי חובתו בניחום בטלפון. כי אם מקצת מן המקצת אולי כלפי האבל, אבל לא כלפי ההלכה. ושמא מצד מהיות טוב אל תקרי רע. וצ"ע.

הגדרת המנחמים

ואותם מנחמים נראה מדברי הרשב"א בתשובה (חלק א סי' תעח) שאינם מבני ביתו ואין הדבר תלוי בדברי ניחומים שמנחמים את האבל בפועל. וז"ל: ועכשיו נהגו הרבים ללכת עם האבלים מבית הכנסת עד ביתו ושוהין עמו בעמידה מעט. ואחר כך כל אחד פונה לדרכו. וכל שאותן שמלוין אותו עומדין שם זהו כמנחמין אצלו. וכל שהלכו אף על פי שקרוביו ומיודעיו עומדין שם קרוי אין מנחמין אצלו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת חיים ביד (סי' קכה אות ו) שאבלות ליכא במקום שאין מנחמים היכא דכולם אבלים. והביא ראיה מרש"י ביחזקאל (כד, ב) וזה ע"ד שאמרו רז"ל צרת רבים חצי נחמה. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא חלק א סי' עח) שאע"פי שכתב מהרי"ל טעם שאין מתאבלים בשעת הדבר משום בעיתותא, מ"מ לענ"ד נראה שיש לו יסוד במקרא בפסוק יחזקאל (כד, ב) ועשיתם כאשר עשיתי וכו'. ופירש"י לא תנהגו אבילות כי אין מנחמין לכם, שאין בכם אחד שלא יהיה אבל, ואין אבילות אלא במקום המנחמין. הנה ראינו שבשעת הדבר ר"ל אשר רבים הם אבלים, אין לנהוג אבילות. ומה גם שאין אבילות אלא במקום מנחמין, ובעת ההיא אין איש הולך לנחם משום בעיתותא וכו'. עכ"ד. וכ"כ הגאון יד שאול בהגהותיו לשו"ע (סי' שעה). יע"ש. ואף אלו שהם מבני ביתו, אע"פי שיתכן שאינם אבלים ממש, מ"מ נוהגים קצת אבל, ואינם נחשבים כמנחמים. וכמו שאמרו במסכת שמחות (פרק ד, א) חכמים אומרים כל מי שמתאבל עליו מתאבלין עמו, וכל מי שאין מתאבל עליו אין מתאבלין עמו. ע"כ. ובמו"ק (כ, ב). וכ"פ הרא"ש בפרק ג' ממו"ק (סי' לה) וכ"פ הטור והשו"ע (סי' שעד, ו). ואפילו למה שפסק מור"ם ז"ל שם בהגה בשם י"א שהאידנא נוהגין להקל באבלות זה של המתאבלים עמו, דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים, ועכשיו נהגו כולם למחול. וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים. ומ"מ נהגו שכל קרובי המת, הפסולין לו לעדות, מראין קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה, דהיינו עד אחר שבת הראשון. שאינן רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת (גדולי אוסטרייך נהגו כן). ויש מקומות שנהגו עוד להחמיר בעניינים אחרים, והעיקר כמו שכתבתי. ע"כ. וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו וז"ל: והאידנא נהגו להקל באבלות של המתאבלים עליהם. וכל המתאבל הרי הוא כלועג על המתאבלים. ע"כ. וכ"כ בשלחן גבוה (ס"ק יז) שכעת לא נהגו כן לא בקריעה ולא באבלות. ע"ש. וכ"כ במסגרת השולחן (סי' שעד). ועיין בשו"ת תורת חסד מלובלין (חלק או"ח סי' יז אות ו) שאין להקל, שאיך יכולים לשנות ממה שכתוב דין זה בברייתא (מו"ק כ, ב). שאע"פ שנהגו עכשיו למחול, מ"מ אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה. שי"ל כמ"ש הרא"ש בתשובה (כלל ב סי' ח) שכל שהטעם ידוע ומבורר כי הכא, שאינו מתאבל עמו אלא בפניו, אבל שלא בפניו א"צ לנהוג אבלות, וידוע לכל שהוא משום כבוד המתאבלים, מש"ה בטלה התקנה ממילא, כיון שנהגו למחול. עכת"ד. עכ"ז בפניו מיהת נוהג מקצת אבלות, ואינו מן המנחמים.