חיים יוסף/ענין המנחמים/סעיף א
אין המנחמים רשאים לדבר עד שיפתח האבל בדיבור תחילה, או אם מצאוהו מדבר כבר עם מנחמים אחרים. והיום נהגו שאינם ממתינים עד שיפתח האבל, והנח להם לישראל.
מקור הדין
עריכהבמועד קטן (כח, ב) אמר רבי יוחנן: אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל. שנאמר (איוב ג, א) אחרי כן פתח איוב את פיהו, והדר ויען אליפז התימני. עכ"ל. ופסקה הרא"ש שם (פרק ג סי' צט) וז"ל: אמר רב יהודה אמר רב אין המנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל. שנאמר ואין דובר אליו דבר, וכתיב בתריה אחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו, הדר ויען אליפז התימני ויאמר. עכ"ל. ונראה שדקדק לכתוב ראיה מהכתוב ואין דובר אליו, דמוכח טפי שאין המנחמים רשאין לפתוח. וכן הוא בירושלמי דמו"ק (פרק ג, ה) אמר ר' יוחנן ואין דובר אליו אפילו דברי תורה. כיע"ש. וכ"פ הרמב"ם בהלכות אבל (יג, ג) ע"ש. וכ"כ במחזור ויטרי (סי' רפ) שכשנכנס [האבל] לביתו והעם אחריו. ואין רשותם לדבר עד שיפתח האבל תחילה. שכן מצינו בריעי איוב כל זמן שלא דיבר ישבו דוממים. שנאמר וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד. ויען איוב ויאמר. ויען אליפז התימני ויאמר. ודברו אחרי כן כולם. עכ"ד. וכ"פ הטור (יו"ד סי' שעו) והב"י (שם) ובשו"ע (שעו, א). ובספר לקט יושר (יו"ד עמוד צא ענין א) ועוד. ומה שאמרו עד שיפתח האבל. כתב הב"י בשם הרמב"ן בספר תורת האדם שהביא משם רב האי גאון שהאבל אומר ברוך דיין האמת. והוא מטעם זה, כדי שיפתח תחילה. ע"כ.
דברי ערוך השולחן
עריכהוראיתי בערוך השולחן (יו"ד סי' שעו אות א) שנתן טעם לדבר משום שהאבל צריך להצדיק עליו את הדין תחילה, וכמו שעשה איוב שאמר ה' נתן וה' לקח. ורק אח"כ יש לנחמו. וכמו שכתב הרמב"ן בשם הקדמונים. עכ"ד. ע"ש. ויש לתמוה על דברי ערוה"ש הנ"ל שכן לא אמר איוב דברים אלו אלא על הממון. וכמו שכתבו התוס' (בתרא קטז, א ד"ה 'כי על זה בחרת מעוני') וז"ל: טוב לך במכות הללו ממה שהיית עני. דעשיר היה. דלא מצינו שהפסיד איוב אלא בהמות אבל קרקעות וכסף וזהב לא הפסיד, אע"ג דקאמר ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה (איוב א, כא) , מתנחם היה על הפסדו שלא היה לו לחוש שבמותו לא יוליך כלום עמו. כדכתיב בקהלת ומאומה לא ישא בעמלו שיולך וכו' עכ"ל. ונדחתה ראייתו של בעל ערוך השולחן, שמפורש שלא אמר דבר זה על מות בניו ובנותיו. ואין צידוק דינו זה של איוב שייך לניחום ומנחמים.
טעמים לכך שאין רגילים בדין זה
עריכהובזמן הזה אין האבלים רגילים בכך. ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סי' מה) נתקשה בזה שעל פי רוב אין האבל מתחיל לדבר כלום עד שמדובבים אותו. אי משום צערא דיליה, ואי משום יראת הכבוד וכדומה. ומבלי משים מתחילים תחילה בדיבור להביע השתתפות בצערו ולדבר בשבחו של הנפטר. והרי זה נגד הלכה פסוקה באין חולק עליה. וכתב להליץ על פי מה שכתב הלבוש (סי' שעו סעיף א) שהאבל מתחיל להראות צערו שמצטער מאד על מתו ואחר כך מתחילין לנחמו. אבל מקודם אין שייך לנחמו דשמא אינו מצטער על מתו. עכ"ל. וא"כ זיל בתר טעמא, וכל היכא דמכירין שהוא כן מצטער, ומרוב צער יגון אין באפשרותו לפתוח תחילה בדברים, אזי רשאים המנחמים לפתוח תחילה. ע"כ דברי הרב ציץ אליעזר. ובעיני תמוה, שכיוון שמאיוב גמרינן לה, והלא רעיו ראו גודל צערו ובכל זאת שתקו שבעה ימים, וכדמפורש בקרא (איוב ב, יג) ישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דבר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד. ע"כ. והגאון ציץ אליעזר (שם) כתב טעם נוסף לדבר וז"ל: עוד חשבתי דיתכן שהדין הזה הוא רק בפתיחה ראשונה של ביאת המנחמים אצלו. כההיא דאיוב שילפינן משם הך דינא במו"ק (כח, ב). אבל כל שהאבל פתח כבר לדבר לפני מנחמים, תו המנחמים הבאים אחריהם אין צריכים כבר לחכות שיפתח תחילה בדברים. ואני לומד זאת מלשונו של הטור שם כותב וז"ל: ואחר כך נכנסין עם האבל לביתו והוא מיסב בראש. וש"צ אומר נשאלו רבנן טעמא. ואבל אומר ברוך דיין אמת. וגדולי החכמים מנחמין כל אחד ואחד כפי מה שרואה לדרוש בנחמה וכו'. עיי"ש ובפרישה. הרי לנו שלצאת ידי זה שהאבל צריך להתחיל לדבר תחילה יוצאים עי"ז שהאבל התחיל בדיבור ואמר ברוך דיין האמת, אך צריך שיאמר זאת לאחר הקבורה שאז יכולים כבר לנחמו, ומספיק זאת על כל הבאים אחריהם לנחמו ויודעים מזה. עכ"ל הרב ציץ אליעזר בטעמו השני. אך נראה שגם זה לא יועיל בזה"ז. דהא אין נוהגים כלל בפתיחת הש"ץ הנזכרת בטור. ומבין המנחמים אפילו אחד מיני אלף אינו יודע לפתוח בכך, כיוון שלא הורגלו בזאת. אך הביא הרב ציץ אליעזר עדות לדבריו וז"ל: וראה זה מצאתי בספר פאר הדור ח"ד הערה קח' שהרה"ג ר' מאיר גריינימן מעיד ובא על הגאון החזו"א ז"ל דכשהלך לנחם אבלים היה החזו"א לפעמים פותח בדברים ראשון לפני שהתחיל האבל, כשהבחין איך קשה לאבל לדבר מעוצר יגון מיראת הכבוד. עיי"ש. הרי לנו מעשה רב איך שהתנהג בזה הלכה למעשה ואשר יש בזה סיוע רב לדברינו האמורים (וכדאי להעיר גם זאת דעל לשון "אין רשאין" מצינו בכמה מקומות בתוס' שמבארים שהכונה רק שאינם מחויבים. יעוין בתוס' קדושין דף לג ע"א וע"ב. וחולין דף נ"ד ע"ב ד"ה אין. וערכין דף כ"ח ע"ב ד"ה אומדין עיי"ש). עכ"ל הרב ציץ אליעזר בעדותו הנ"ל.
לשון 'אין רשאין'
עריכהובאמת מה שהביא מדברי התוספות בדוכתי טובא יש לעיין בזה היטב, דת"ח אמר מילתא. והנה בתוספות קידושין (לג, א ד"ה 'אין בעלי אומניות') כתבו וז"ל: תימה מה לשון רשאי שייך דמשמע דאיכא איסורא. וי"ל דמיירי בעוסקין במלאכת אחרים והשתא שייך לשון רשאים. ומיהו י"ל רשאים כמו חייבין. כי ההיא דתנן בערכין פרק המקדיש שדהו (דף כח, ב) כמה רוצה אדם ליתן בשור זה לעולה אע"פ שאינו רשאי, פי' אע"פ שאינו חייב. והשתא ניחא דמיירי שפיר בעוסקין במלאכת עצמן. עכ"ל. ושם (ע"ב ד"ה 'אין ת"ח') כתבו וז"ל: תימה וכי כל הני דלעיל מיירי בלא קמו שחרית וערבית וצ"ל אינו רשאי אינו חייב כדפי' לעיל. עכ"ל. וכן בערכין (כח, ב ד"ה 'ומדין כמה אדם') כתבו ז"ל: פירוש שאינו חייב. כמו נושה דמתרגמינן רשיא. כך פירש"י. ולפ"ז אומר הרב רבי יעקב בר שמשון הא דאיתא בפ"ק דקדושין (דף לג, א) אין בעלי אומניות רשאין לעמוד בפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתן, מיירי אפילו בעסוקין במלאכתם. ורשאין ר"ל חייבין. כמו אע"פ שאינו רשאי דהכא ר"ל אע"פ שאינו חייב. ואי מיירי במלאכת אחרים ניחא למימר רשאין ממש. ע"כ. והרי בכאן שדו נרגא בדברי עצמם. שאין הדברים מוכרחים כלל, משום דתליא באוקימתא אם במלאכה שלהם עסוקים או אם של אחרים. ואין הכרח לפרש הלשון רשאין כחייבים ממש [וע"ע תוס' בכורות כח, א ד"ה 'ואידך ובשרם'. ואכמ"ל]. וכפי כל הנ"ל הגאון בעל ציץ אליעזר ירד להציל ולא הציל. שלקו"ד אין אף אחת מראיותיו מוכרחת כמו שכתבתי, ואדרבה חלקן נסתרות מעצם מקום מציאותן.
קיום טעם שאין נוהגין בדין זה בזמן הזה
עריכהברם, מה שכתב שיתכן שהדין הזה הוא רק בפתיחה ראשונה של ביאת המנחמים אצלו, והוכיח כן מאיוב. וחידש שכל שהאבל פתח כבר לדבר לפני מנחמים, תו המנחמים הבאים אחריהם אין צריכים כבר לחכות שיפתח תחילה בדברים. עכ"ל. נראה שדבריו בזה נאמנו מאוד. שאטו על כל אחד ואחד יפתח האבל מחדש. אבל מי שנכנס ולא מצא לא מנחמים, ולא אבל מדבר, אינו רשאי לפתוח עד שיפתח האבל. ומיהו בזה"ז שלאו כו"ע דינא גמירי, ואפילו כמה מתופסי התורה לא ידעוה להלכה זאת, או לא יעלה זכרונה לפניהם בשעת מעשה, בודאי שאין להמתין עד שיאמר האבל ברוך דיין האמת, ודי בדיבור כל שהוא. וגם בלי דיבור, הלא לצורך ניחום האבל בא, ולומר דברים שמשקיטים את רוחו. ואם לא יפתח האבל בדבור, יחזור המנחם כלעומת שבא בלא אומר ודברים. וזה נראה טעם וסיבה למה שכתב הציץ אליעזר בשם הגאון החזו"א שהיה פותח לפעמים בדיבור גם אם לא פתח האבל. שעליו ז"ל אין לומר שלא ידע או לא זכר ח"ו, שכל התורה כמונחת בכיסתיה. אלא שכיוון שלא פתח האבל יפתח המנחם. ושאני ריעי דאיוב שסיפק בידם לישב לפניו שבעה ימים, באופן שכל הניחום שניחמוהו היה לאחר שבעה. משא"כ אנו בדורותינו, שכל ישיבת המנחמים לפני האבלים היא מספר דקות ספורות. ויתכן שיש בזה כדי ליישב מעשים בכל יום בזה"ז.