חיים יוסף/סעודת ההבראה/סעיף יא

יא. מזמנים בסעודת הבראה בין בשלושה ובין בעשרה, והאבלים מצטרפים בין למנין שלושה ובין למנין עשרה. ויש מקומות שנהגו לצרף את האבל רק לשלושה, ויש שמצרפין אותו רק לעשרה, ויש שנהגו שלא לצרפם כלל, ואם יש בידם מנהג ידוע, יעשו כמנהגם.

דעות הראשונים בצירוף האבל לזימון ולמנין

כתב המרדכי (מו"ק סי' תתקכח) גם נראה שאבל מצטרף לתפילה ולזימון בין לעשרה ובין לשלושה. והא דקאמר בפ"ק דמגילה א"ר יוחנן אין אבלים מן המנין, מוקי לה בברכת רחבה, שהיו מברין את האבל ברחובה של עיר בשובם מביה"ק ואומרים כמה ברכות, וצריך עשרה, ובאותם עשרה אין אבלים מן המנין. גם בסעודה ראשונה, שאסור לאכול משלו, אין מצרפין לעשרה. ע"כ. ותמה ב"י (ס' שעט) על דבריו וכתב ואיני יודע מה ענין שאסור לאכול משלו לשלא יצטרף לעשרה. ע"כ. ובדרכי משה (אות ג) כתב ליישב שקושיא ליכא. שכל סעודה שהיא באה משום אבלות, אינו מצטרף, מידי דהוה אברכת רחבה או ברכת שורה. עכ"ד. וצ"ע שכן במרדכי כתב שלעשרה דווקא אינו מצטרף באותה סעודה ראשונה, ומשמע שלשלושה האבל מן המנין, ומאי שנא. ובכל אופן כדברי המרדכי שהאבל מצטרף נראה מדברי הרמב"ן בתורת האדם והביאו ב"י (שם) בזה"ל: כתוב בתורת האדם כלשון הזה, וגאון אחר אמר ברכת אבלים בין ביחיד בין בשלשה בין בעשרה, ואבל מן המנין. ושאמרו חכמים (כתובות ח, ב) אין אבלים מן המנין, בברכת רחבה ובשורה. והאידנא לית לן לא ברכת רחבה ולא ברכת שורה אלא אחר הטוב והמטיב דיין אמת וכו'. ע"כ. וכ"נ מדברי הגהות אשרי (כתובות פרק א סי' יד) שכתבו בשם מהרי"ח שהיו מברין אותו משל אחרים והיו מברכין הקל הגדול וכו'. אבל להצטרף לשלשה או לעשרה מצטרפים לזמן בשם. וכן בברכת המזון, שברכת אבלים בעשרה ואבלים מן המנין. מכלל דפחות מעשרה אין לברך אפילו ברכת אבלים שבברכת המזון. עכ"ל. ומיהו אע"פי שבמרדכי (מו"ק סי' תתקכח) הביא פלוגתא בזה, אם ברכת המזון דאבל בעי עשרה אי לא [וכמו שכתבו התוס' כתובות ח, ב ד"ה 'כי תניא'. ע"ש]. כיע"ש. מ"מ דברי מהרי"ח ברורים שאבל מצטרף לברכת הזימון בכל אופן . והרא"ש בכתובות (פרק א סי' יד) כתב ברכת אבלים בעשרה כל שבעה, ואין אבלים מן המנין, והוא שבאו פנים חדשות. מאי ברכת אבלים, ברכת רחבה. כתב רב פלטו ז"ל האידנא לית לן שורה ולא ברכת רחבה, אלא מברכין אחר הזימון דיין אמת שופט צדק ואמת וכו', ואין אומר נברך מנחם אבלים. ע"כ. ומשמע שבהעדר ברכת רחבה, אבלים מן המנין לברכת זימון. וכן הביא הטור (יו"ד סי' שעט) בשם גאון. כיע"ש. וכ"ד רש"י בספר האורה (חלק ב אות ח) וז"ל: וששאלתם אם האבלים מן המנין הוא לא פירש שאלתו אכן אם לענין עשרה או לקדושה ולתפילה הוא שואל אם מן המנין הוא ששנינו בכתובות חתנים ואבלים מן המנין ואוקימנא כי תניא ההוא לברכת המזון. וברכת רחבה אין לנו עכשיו, ובההוא וודאי אין אבלים מן המנין. ומסקנא דשמעתתא דמילתיה דרבי יוחנן בברכת רחבה קאמר לה. עכ"ל. וכ"כ הראבי"ה (חלק ג הלכות אבל סי' תתמא) ובברכת המזון אבלים מן המנין, ואפילו ביום ראשון. אבל ברחבה לא. ע"כ. וכ"כ האור זרוע (חלק ב הלכות אבילות סי' תכט) שכתוב בתשובות אין אבל במנין עשרה ביום ראשון, שעיקר אבילות אינו אלא יום ראשון דכתיב ואחריתה כיום מר. אבל מיכן ואילך מונין אותו למנין עשרה להתפלל עמו. וכן הורה ה"ר יקותיאל זצ"ל. עכ"ל התשובות. ודחה שנראה שגם ביום ראשון מונין אותו למנין עשרה, מההיא דפ"ק דכתובות (ח, א) חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין. מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין. כי תניא ההיא בברכת המזון. ופירש רבינו שלמה, להצטרף לזימון. וכי קאמר ר"י בשורה. ומדמצטרף לזימון, שמע מינה מצטרף נמי לתפילה, דאבל חייב בכל מצות האמורות בתורה לבד מהלכות אבל. ומאחר שחייב בהן ודאי מצטרף ומוציא אחרים. ועוד הביא ראייה ממה שאמרו בפרק מי שמתו ופרק אלו מגלחין מי שמתו מוטל לפניו אינו מברך ואינו מזמן וכו' עד ופטור מק"ש ומן התפילה. אבל נקבר מתו, שכבר נתחייב בבהמ"ז ובתפילה, ודאי מצטרף ומוציא. הלכך אבל מצטרף למנין עשרה ביום ראשון כשמתפללים עמו. עכ"ד. וע"ע שם (סי' תמט) שהביא שנית ראיות אלו.

דעת הש"ך שאינו מצטרף בסעודת ההבראה

וכ"פ השו"ע (סי שעט, ה) אבל מצטרף לתפילה ולזימון, בין לשלשה בין לעשרה. עכ"ל. כל קבל דנא בש"ך (סי' שעט, ו) כתב שמדברי המרדכי נראה דסעודה ראשונה שמברין את האבל, שאסור לאוכלה משלו, אין האבל מצטרף בברכת המזון. וכן כתב הרוקח (סי' שיג) דכשמברכין ברכת המזון בשעת הבראתו, אין האבלים מן המנין, כדאמרינן בפ"א דכתובות. ור"ל דאמרינן התם (ח, ב) דבברכת רחבה אין אבלים מן המנין. ופירש רש"י שם דהיינו כשמברין את האבל סעודה ראשונה משל אחרים, כדאמרינן במו"ק היו מברין אותו ברחבה כו'. משמע להו דהוא הדין האידנא דליכא רחבה, מ"מ בסעודת הבראה תליא מילתא. ואע"פ שהתוס' כתבו במגילה (כג, ב) דבברכת המזון האבל מצטרף, אפשר דמודה בסעודה ראשונה דהבראה, ולא מיירי אלא בשאר אבילות. עכ"ל הש"ך.

סיעת הראשונים הסוברים שמצטרף אף בסעודת הבראה

ולכאורה מה שמפרש בדעת רש"י דס"ל שאין אבלים מן המנין בברהמ"ז בסעודת הבראה, אינו מוכרח די הצורך. שכבר כתבו התוס' שמה שאמרו אבלים מן המנין, היינו להצטרף לזימון לומר נברך שאכלנו משלו. אבל ברכת אבלים שאומרים בברכת המזון, קאמר רבי יוחנן שאין אבלים מן המנין. ולכן צריך לפרש כי תניא ההיא בברכת המזון, היינו ברכת אבלים שבברכת המזון. ע"כ. ע"ש. ובשיטמ"ק לכתובות הנ"ל כתב וז"ל: וז"ל הרמב"ן ז"ל בברכת המזון פירש"י ז"ל להצטרף לג' לזמן עליו. ויש לתמוה מאי קמ"ל, וכי כל השנה נמי אינו חייב לברך כן. וראיתי למקצת גאונים ז"ל שאומרים נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו, ולפי שהוא מתנחם הייתי אומר שצריך ג' חוץ ממנו. ובמקצת תשובות אמרו שהוא טעות. וכן נמי משמע בברכות שאין מוסיפין בה כלום אלא בהטוב והמטיב שאומר אל אמת דיין אמת כו' ושמא מפני תוספת זה הייתי סבור שאין אבל מן המנין. ע"כ. וכ"כ בשטמ"ק הנ"ל בשם הרא"ה. והוכיח מדמשני אליבא דר"י כי תניא ההיא בברכהמ"ז, ולא אליבא דרב, מוכח שרב ס"ל שאינן מצטרפים לברכהמ"ז. ולית הלכתא כרב אלא כרבי יוחנן ומצטרף. ע"כ. ע"ש. וכ"כ הריטב"א. והוכיח מהא דברכות מי שמתו מוטל לפניו וכו' ואין מזמנים עליו וכו'. שמשמע מי שמתו מוטל לפניו. הא קבר את מתו, מזמנים עליו. ע"כ. ועל הכל יש להוסיף דברי רש"י בספר האורה (חלק ב סי' ח הנ"ל) שמצטרף. כיע"ש. וכן ראיתי בפני יהושע (כתובות ח, ב) שהביא מדברי רב עמרם גאון שהזכיר הטור וב"י שבברכהמ"ז אומרים ברוך מנחם אבלים וכו'. והייתי אומר שמשום שמתנחם אינו מצטרף. ועוד י"ל שזימנין כל השלושה אבלים ואין להם מנחם. וכבר כתב מורי זקני בעל מגיני שלמה שכיוון שמצטרפים האבל לברכת הזימון, אין סברא לומר שס"ל לר"י שבברכה שבאותו זימון בעינן שיצטרף עמם אחד מן השוק וזה ברור. ודברי התוס' בזה צ"ע. ע"כ.

דחיית דברי הש"ך

הן אמת שדברי הש"ך מוצאם מדברי הדרכי משה (סי' שעט אות ג) שביאר דעת המרדכי שכל סעודה שהיא משום אבלות אין האבל מצטרף, מידי דהוה אברכת רחבה. כיע"ש. אך גם זאת צ"ע. שכפי פשט דברי המרדכי לעשרה אינו מצטרף, אבל לשלושה לא אמר, ומשמע שמצטרף. ומה שכתב בשם התוס' מגילה (כג, ב ד"ה 'ואמר ר' יצחק') ז"ל תוס' שם: פירש ר"י דלא מיירי בברכת המזון, שהרי לא היתה ברחוב העיר, כדפירש פרק קמא דכתובות (דף ח, ב ושם) אלא מיירי בברכות שהיו אומרים ברחוב העיר במעמדות שהיו עושין לנחם אבלים. אבל בשל ברכת המזון סגי בשלשה, והוא עצמו מצטרף, כדפירש הטעם שם. עכ"ל. וממרוצת דבריהם משמע שאפילו בסעודה ראשונה מצטרף.

מחלוקת בדעת המרדכי

ובדגול מרבבה על אתר כתב לדחות דברי הש"ך. שבמרדכי לא אמר אלא שאינו מצטרף לעשרה, וכן יש לפרש דברי הרוקח. ולכן תמהני על הש"ך שקיצר בלשונו. ובפרט שכבר הקשה ב"י ע"ד מרדכי. ורמ"א אף שבד"מ הליץ בעד המרדכי, מ"מ השמיט מכאן דעתו. ולכן פשוט שעכ"פ לזימון של שלושה מצטרף. ע"כ. והגאון רבי יוסף שאול נתנזון בהגהות יד שאול על יו"ד (סי' שעט) ציין למחלוקת הש"ך והדגמ"ר וכתב שלפי טעמו של הפני יהושע (כתובות ח, ב) שחתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין משום דכל בי עשרה שכינתא שריא, ואין שכינה במקום עצבות, י"ל שדווקא לעשרה אבל לא בשלושה. ומה שמקשה התם שברכה בשורה מי איכא. ותימה שר"י בעשרה קאמר. וי"ל דלעשרה דווקא אינו מצטרף, אבל לשלושה מצטרף. ולדברי הדגמ"ר י"ל שלעשרה אינו מצטרף, הא לשלושה מצטרף. והיא קושיא גדולה למעיין היטב. ונלפענ"ד להפך. שבאמת עשרה קיל לכמה דברים טפי משלושה, ולעשרה עושים סניף, ועיין באו"ח סי' נה וסי' קצט. והמרדכי תפס להיפך, שאף לעשרה אינו מצטרף, וכש"כ לשלושה. ע"כ. ומבוארים דברי הש"ך שהמרדכי אף לעשרה קאמר. וכוותיה פסק בחכמת אדם (סי' קסג אות כא). ותבט עיני בשו"ת פעולת צדיק (חלק ב סי' קפט) שלאחר שהביא דברי הש"ך הנ"ל הקשה דמאי שנא מתפילה דקי"ל דאבל מצטרף למנין, ובסי' שפד סעיף ד נשנה דבר זה בהג"ה. וכתב הלבוש טעמא כיון דחייב הוא להתפלל מצטרף למנין. הכא נמי כיון דחייב בברהמ"ז מצטרף למנין. וכן מוכח מההיא דסי' שמא שכתב דאונן קודם שנקבר המת אין מברכין עליו ואין מזמנין עליו וכו'. משמע דאחר קבורה מזמנין עליו. ודו"ק. ובדגמ"ר סי' שעט כתב דדוקא לג' אבל לי' אין מצרפין אותו ע"ש וכ"כ פ"ת. אמר הכותב לא ראינו שמצרפין רק לשלושה, אלא מצרפין אותו בין לשלשה בין לעשרה וכפי הכרעת המחבר. עכ"ל הרב פעולת צדיק. וכ"כ בשו"ג (סי' שעט אות ה) ושכ"ד הטור בשם רב עמרם גאון והסכים עמו. ע"ש. וכן ראיתי בשם שו"ת חמד משה (סי' יט ואמ"א לעיין בדב"ק) שאבלים שאכלו יחד חייבים בזימון, ואפילו בסעודת ההבראה. ע"כ. ושכן העלה שנית בספרו תרשיש שוהם (סי' נז). ע"ש. ואע"פי שמהריק"ש בהגהותיו לסי' שעט כתב שכתבו הפוסקים שלא מצטרף האבל לעשרה, והרב ז"ל לא דייק בדבריהם, ולהם שומעים. ומ"מ מצטרף לשלושה. ע"כ. ע"ש. וכן בספר נהר מצרים כתב (עניין הבראה אות עז) שמנהג מצרים שאין אוכל עם האבלים אלא שמש הח"ק אם הם שניים. ואם האבל הוא יחידי, אוכלים עמו שני שמשים כדי שיברכו ברכת המזון בזימון, ולא זולתם כו"ע. ע"כ. והוא כדברי מהריק"ש. מ"מ נראית דעת מר"ן מכרעת שמצטרף בין לשלושה בין לעשרה, שרבים הראשונים העומדים בשיטה זאת.

אבל אינו מצטרף לזימון בסעודת ההבראה – שו"ת ציץ אליעזר

ובחופשי עוד דברי הפוסקים מצאתי להגאון בעל ציץ אליעזר זצ"ל שכתב (חלק יא סי' עא) אודות זימון בסעודת הבראה. לפי דעתי אין לסטות מפסק החכמת אדם שפוסק בסי' קסג סעיף כא דבסעודת הבראה אין האבל מצטרף בבהמ"ז. ולא עוד אלא שיש להשתדל שבכלל לא יזמנו בסעודה זאת. שפסקו מבוסס בודאי ע"ד הש"ך ביו"ד (סי' שעט ס"ק ו) בשם המרדכי והרוקח (סי' שיג). ואפשר שגם תוס' (מגילה כג, ב) מסכימים שלסעודה ראשונה אינו מצטרף. ואמנם הדגמ"ר חולק בזה וס"ל שמצטרף האבל לזימון בשלושה. כיע"ש. אבל לא מובן לפענ"ד מהו ההפרש בין צירוף לעשרה לבין צירוף לשלשה. וממנ"פ אם אנו מקבלים טענתו של הב"י בטור דמה ענין זה למה שאסור לאכול משלו, צריך להיות הדין שגם לעשרה יצרפו אותו, וכדכתיב בב"י בלשון דמה ענין שאסור לאכול משלו לשלא יצטרף לעשרה. ואם אנו מקבלים בזה הסברו של הד"מ שם בס"ק ג שמשיב על קושית הב"י וכותב דאינו יודע מה קשיא ליה דודאי טעמו של המרדכי דכל סעודה שהיא באה משום אבילות אינו מצטרף מידי דהוי אברכת שורה או ברכת רחבה ע"ש, א"כ מה"ט ראוי שלא יצטרף גם לשלשה, דמאי שנא. ומזה שהשמיט הרמ"א במפה ממ"ש בד"מ אין עוד הכרע שחזר בו ממ"ש שם, כיעויין בשדי חמד (כללי הפוסקים סי' יד אות ה). וכמו"כ אין הכרע שאנו האשכנזים לא קבלנו עלינו דעת הרמ"א בד"מ אע"פ שלא הובאה בהגה, כיעו"ש בשד"ח אות יח עיי"ש. ובהגהות יד שאול מבאר דעת המרדכי שאפילו לעשרה אינו מצטרף. וכש"כ לשלושה. והלום ראיתי גם זאת בספר תורת חיים (סופר) על או"ח בסי' תקנב ס"ק ט שכותב שנשאל בסעודת הבראה ל"ע אם מזמנים. וזאת אשר השיב, דכיון דמבואר ביו"ד שע"ח סעיף ח דעיקר הסעודה יהיה ביצה או עדשים, כמו באו"ח שם סעיף ה. וגם מבואר שם סעיף י דאין לאכול כל כך בני אדם שיתחלקו לב' מקומות שלא יהיה כסעודת מרעים. וא"כ אם כאן (בסי' תקנב) משום ישב בדד וידום לא ישבו ג' יחד, ק"ו התם שאין דעתן לקבוע, ואם ישבו ג' יחד ג"כ לא יזמנו כמו כאן (בסי' תקנב) דלא חשוב קביעות. ע"כ. ומבואר שס"ל שאין לזמן כלל הבראה. ולכאורה על הראיה מההיא דסי' שעח סעיף י דאין לאכול עם האבל כ"כ בני אדם שיתחלקו לשני מקומות, יש להשיב ולומר דאדרבא משם ראיה להיפך דכן עושין זימון. דהא נאסר רק שלא יאכלו כ"כ בני אדם עד שיצטרכו להתחלק לשני מקומות. הא שלא בכדי שיתחלקו מותר, וג' בני אדם הרי בודאי אינם בכדי שיתחלקו. ובאמת ראיתי להגרש"ק ז"ל בקנאת סופרים (מובא בספר כורת הברית סי' רסה ס"ק סו) שכותב שיש מזה להשיב על דעתו שם דאין לזמן לכתחילה, דהא משמע דאין לאכול כ"כ שיתחלקו לשני מקומות, משמע דבשלשה רשאי, אלא שדוחה די"ל דשם מיירי במברין בבשר ויין שאין בו זימון. ע"ש. ואולם יש ליישב דכוונת התורת חיים היא דמכיון דחזינן שיש כאן דין שלא לעשות סעודת זאת כסעודת מריעות, והעיקר צריך שתבליט בסעודה זאת מאכל ביצים או עדשים, א"כ ההבלטה באכילה זאת היא הישב בדד וידום של האבל, או האבלים כל אחד בתוכיותו, והמסובבים אותו נחשבים כטפלים לו גם אם משתתפים באכילה, ואינם נחשבים כקובעים עצמם לכך בשביל עצמם, ולכן נחשב כל אחד כיחיד בפני עצמו, ולא חשוב קביעות כדי לצרפן זל"ז ולחייבם בזימון. אלא שלמעשה אם אכלו בזימון קשה לפוטרם לגמרי מזימון כשיש ג' מבלעדי האבלים. דהא מאידך הרי ישנם הרבה מהפוסקים שסוברים שיש לזמן אפילו לכתחילה ולצרף גם האבל לג' או לעשרה (יעויין מ"ש בזה גם בספר שבט מיהודה על יו"ד למהר"י עייאש ז"ל. וספר מסגרת השלחן על יו"ד ע"ש. ומ"ש שם שכן משמע גם מהרמב"ן בתה"א להרמב"ן ז"ל דלעולם האבל מצטרף אפילו בברהמ"ז דסעודת הבראה, אין הוכחה מפורשת לכך מדברי הרמב"ן שם, ואפשר לדחות כפי שדוחה הש"ך שם שאין הוכחה מהתוס' במגילה, משום שאפשר דמודה בסעודה ראשונה דהבראה ולא מיירי אלא בשאר אבילות. וה"נ י"ל בכזאת גם בהרמב"ן בתה"א כיעו"ש). אבל לכתחילה בודאי יש להשתדל שלא יצטרפו איתם אחרים באכילה, כדי שלא תתעורר שאלת זימון. וכמו"כ אם הצירוף להזימון הוא ביחד עם האבלים, יש למנוע מלזמן וכנ"ל בראשית דברי. אך אם קורה שרוצים בדוקא לצרפם לזימון ולזמן, אין למחות בחזקת היד מכיון שיש להם ג"כ על מי שיסמוכו. עכת"ד. ע"ש.

דחיית דברי הציץ אליעזר וראיותיו

ויד הדוחה נטויה לדחות כל הראיות הנ"ל אחת לאחת. כי מה שכתב שאין הכרע לומר שחזר בו הרמ"א ממה שכתב בד"מ, וסמיך ע"ד השדי חמד בכללי הפוסקים, הנה המעיין בשדי חמד (כללי הפוסקים סי' יד אות ה) ישר יחזו פנימו שיש אומרים שמה שהשמיט מספר המפה, אע"פי שהביאו בד"מ, הוא לאות שחזר בו. וי"א שלא חזר בו. ומכלל ספק לא יצא. ואי אפשר לתת בזה כלל מוחלט. אלא הכל כפי העניין. ע"כ. ושם אות יח הביא דמספקא ליה להרב זכור לאברהם (אהע"ז סי' יא) אם האשכנזים קבלו עליהם הוראות הרמ"א במה שכתב בהגה או גם מה שכתב בד"מ. כיע"ש. וכפי זה דעת לנבון נקל לדחות מתרי ספיקי. דשמא חזר בו וע"כ השמיט הדין בהגהותיו. ואת"ל שלא חזר בו, שמא לא קבלו אלא מה שפסק בהגהות, ולא מה שכתב בד"מ והשמיט בשו"ע. ותקפים דברי הדגמ"ר שמה שהשמיט הרמ"א דין זה הוא משום דלא ס"ל. וגם הגאון בעל הגהות יד שאול לא התפלמס עמו בזה. ומה גם למה שכתב השדי חמד שאי אפשר לתת כלל בזה והכל כפי העניין. שאני אומר שבד"מ לא בא כי אם לסלק קושיית ב"י מדרך המרדכי. זאת ועוד שדברי המרדכי עצמם במחלוקת שנויים. אם דעתו שאינו מצטרף לשלושה או לעשרה דווקא. ומה שהביא מהירושלמי דמו"ק (פרק ג, ב) וז"ל: וכן נראה לי שאין לאכול עמו רוב עם עד שיתחלקו לשני מקומות. ולא מברין אלא קרוביו של מת. הוות מגורותיה זעירא וקריבוי בעו למיעל לגביה, מהו דיעלון ויתבין פלגא מן לגיו ופלגא מן לבר. אמרין לון יעלון פלגא יומא דין ופלגא למחר. עכ"ל. והביאו הראבי"ה (חלק ג הלכות אבל סי' תתמא) וכתב שנ"ל שאין לאכול עם האבל רוב עם עד שיתחלקו לשני מקומות. ע"ש. וכ"כ בהגה"מ (פרק יג דאבל אות ב) בשמו. ע"ש. ובידי משה וקרבן העדה על הירושלמי הנ"ל פרשוהו שאין כולם יכולים להיכנס לתוך בית האבל, אלא חלקם רואים אותו מבחוץ. שאין בזה משום הבראה עד שיהיו כולם בתוך ביתו. כיע"ש. ולפום ריהטא נראה מהירושלמי שלולא ביתו של אבל שהוא צר מלהכילם, לית לן בה. ויכנסו כולם להברותו, ואין בכך כלום, יהיו כמה שיהיו. וכן נראה מדברי הראבי"ה שלא יתחלקו לשתי מקומות. ולא ידעתי איך הגיעו לומר שלא יתחלקו לשתי מקומות לזימון. ומכש"כ להבין ממנו שאין לזמן לכתחילה. והגם שבעל הדברים הוא הגאון מהרש"ק, הנה גברא רבא חזינא ראייה לא חזינא. שמלבד מה שהרגיש הגאון הנ"ל שעכ"פ בשלושה שרי שאין מתחלקים, י"ל עוד שגם בעשרה אין מתחלקים. וכדתנן בברכות (נ, א) שלשה שאכלו כאחת אינן רשאין ליחלק, וכן ארבעה וכן חמשה. ששה נחלקין, עד עשרה. ועשרה אין נחלקין, עד עשרים. ע"כ. ומה שכתב המהרש"ק דמיירי באכלו בשר וכו'. כיע"ש. והרי מוסכם מהפוסקים שעיקר ההבראה בלחם. וכמו שלומדים מקרא דיחזקאל ולחם אנשים לא תאכל. וצ"ע. ומה שהביא הציץ אליעזר בשם הגאון תורת חיים שלא לזמן כלל, וכמו בסי' תקנב שאפילו ישבו יחד לא יזמנו שלא יהיה קביעות. כיע"ש. לולא דמסתפינא אמינא דרב המרחק בין חורבן בית אלוקינו ומה שמתאבלים עליו לבין אבל פרטי. דהתם איננו רוצים שתהיה זאת קבועה, שאפשר ובמהרה יבנה בית המקדש בחמלת ה' על עמו. אבל סעודת הבראה הבאה משום מיתה דשכיחא, וגלגל הוא החוזר בעולם קבוע ועומד מששת ימי בראשית, וכמו שאמרו ז"ל וחושך על פני תהום זה מלה"מ ל"ע ול"ע. ואינם ענין זו לזו ללמוד זו מזו. ובכל אופן מסיים הציץ אליעזר שאם רצו בכ"ז לזמן אין מוחין בידם בחזקה. כיוון שפוסקים רבים ס"ל שמצטרף האבל בין לשלושה ובין לעשרה. כיע"ש. וראה להרדב"ז (פרק יג מאבלות הלכה ט) שמנהג העולם דלא כהירושלמי, שהם מכוונים לכבד את החיים ואת המתים. ע"כ. ובשו"ת דברי חכמים (או"ח סי' יד) שדברי הרדב"ז הם סמוכין רבים למנהגנו (מנהג תימן) המשתלשל מדורי דורות ואין פוצה פה ומצפצף. ע"כ.

הכרעת ההלכה

קנצי למילין שדעת רוב ככל הראשונים שהאבל מצטרף לזימון בסעודת הבראה, בין בשלושה ובין בעשרה, וכך דעת מר"ן השו"ע, וכן ראוי לנהוג זולת במקום שיש מנהג אחר לצרפו רק לשלושה או רק לעשרה, שאז יעשו כמנהגם.