חיים יוסף/סעודת ההבראה/סעיף ו

ו. נקבר מתו ולא הברו אותו עד הלילה, מותר האבל לאכול משלו בלילה, שכבר עברה סעודה ראשונה. ואפילו נקבר מתו ביום ולא חזרו לביתם אלא בלילה, אין חיוב בהבראה, ומותר לו לאכול משלו. אבל אם נקבר בלילה, אסור לאבל לאכול משלו כל אותו הלילה ואף ביום המחרת עד שיברוהו.

מקור הדין

בטור (יו"ד סי' שעח) הביא בשם הירושלמי רבי זעירא מדמך פקיד לא תקבלון עלי יומא דין אכילה ולמחר מדיליה. ואיתא נמי בירושלמי שהיו נוהגין להתענות ביום מיתת החכמים. דגרסינן התם הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת שנשרף. ואמר רבי אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום אותו היום. ולכאורה נראה שאם אינו אוכל כל אותו היום, שלמחרתו אסור לאכול מסעודה ראשונה משלו. דכיון דילפינן ליה מקרא ולחם אנשים לא תאכל, אלמא שמצוה נוהגת הוא באבל כשאר כל דיני אבילות. אבל מלשון הירושלמי משמע שאין צריך, דקאמר לא תקבלון עלי אכילה יומא דין ולמחר מדיליה. פירוש למחר יאכלו משלו. וכן יראה מלשון הרמב"ן שכתב אם רוצה שלא לקבל הבראה רשאי משמע שום הבראה שאם לא יאכל ביום השני משלו הרי מקבל הבראה ביום השני. וכן כתב בספר המצות, רבינו נתנאל היה אבל וישב בתענית ובלילה אכל משלו. והדבר צריך תלמוד. עכ"ל. וכפי זה נראה שבלילה רשאי לאכול משלו שכן יום שני שלו הוא. וממילא אם לא הברו אותו עד הלילה, שוב אין מברין אותו בלילה.

מחלוקת ר"ת ונימוק"י בהבראה בלילה

אבל בבית יוסף (שם) בשם המרדכי (מו"ק סי' תתפ) מצאתי בשם רבינו יום טוב מיוני שאמר משם רבינו תם שאם איחרו לאבל יום הראשון עד הלילה, דאין מברין בלילה. והביא ראיה מדכתיב (שמואל ב ג, לה) ויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום. והתרגום מוכיח כן. גם הרב ר' יחיאל מפרי"ש פירש כי כן היה מנהגו של הריב"א שהיה צם כל יום הראשון עד הלילה, יען שלא רצה ליהנות משל אחרים. עכ"ל. וראיה שהביא מויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום, איני מכיר. דהתם לא הבראת אבלות היתה, שהרי אבנר לאו קרובו של דוד היה, אלא שבאו להאכילו ולא רצה לאכול אלא להתענות משום עגמת נפש, וגם כדי שיכירו כל העם כי לא הייתה מאיתו להמיתו, ומה ענין זה להבראת אבל. ונמוקי יוסף כתב בסוף פרק המוכר פירות (ב"ב מט, א בשם הריטב"א שם ק, ב ד"ה 'ופרקינן') דכי היכי דליל שני חשוב כיום ראשון לענין אבלות, הוא הדין לענין הבראה תופס לילו אם חזרו אחר בין השמשות. עכ"ל הב"י. ומלשון הנימוק"י הנ"ל משמע שכשקברו בביה"ש ולא הספיקו להברות עד הלילה, צריכין להברות האבל בלילה. ולכאורה פליג ע"ד ר"ת הנ"ל שסובר כדברי הירושלמי שאין מברין בלילה כלל, שכיוון שעבר יום ראשון שוב אינה נקראת סעודת הלילה סעודת הבראה. אך לדעת הנימוק"י הואיל וחזרו מבית הקברות רק בלילה, הרי זאת סעודה ראשונה שלו, ומברין אותו משל אחרים.

דברי השו"ע והקושי בהם

וזה לשון השו"ע (שעח, ג): אם רצה האבל שלא לאכול ביום הראשון, מותר לאכול משלו אפילו סעודה ראשונה. הגה: וכן אם לא הברוהו ביום ראשון שנמשך עד הלילה, מותר לאכול בלילה משלו, ואין צריך הבראה (טור). עכ"ל. ובש"ך שם ביאר דברי מר"ן וכתב (ס"ק ה) מותר לאכול – ביום שני או בלילה שאחר יום ראשון משלו אפילו סעודה ראשונה. ע"כ. ומתוך הדברים משמע שלדעת מר"ן כל שעבר היום ולא הברוהו, מותר לאכול משלו בלילה. ולכאורה הוי כדברי ר"ת. וצריך להבין למה הכריע כר"ת לאחר שדחה ראייתו. ונהי דהרמ"א בדרכי משה (שעח אות ב) כתב לקיים הראייה מדברי הרא"ש בתשובה. כיע"ש. מ"מ דעת מר"ן בב"י אינה כן. ועוד יש להבין מלשון מור"ם ז"ל במה שכתב לא הברוהו ביום ראשון שנמשך עד הלילה וכו'. באיזה אופן מדבר. שבמבט ראשון משמע שיום הראשון לא הספיקו להברותו שלא חזרו לביתם עד הלילה, וכדברי הנימוק"י.

דעת הרדב"ז

וראיתי להרדב"ז בתשובה (חלק א סי' תכד) שנשאל במי שקבר מתו סמוך לערב אם מותר לאכול בלילה משלו אף על פי שהיא סעודה ראשונה כיון שהיא ביום שני. תשובה. אע"ג דהטור העלה דבר זה בצריך תלמוד אומר אני דמותר לאכול משלו. דאין לנו להניח דברי הירושלמי משום סברת הלב. דגרסינן התם ר' זעירא מדמך פקיד לא תקבלון עלי יומא הדין אכילה ולמחר מדיליה כלומר למחר יאכלו משלו. והכי משמע מלשון הרמב"ן ז"ל שכתב אם רוצה שלא לקבל הבראה רשאי. ע"כ. ולא משכחת לה אלא שלא יאכל ביום ראשון. וכן כתוב בספר המצות, רבינו נתנאל היה אבל וישב בתענית ובלילה אכל משלו. ואיתא בהגהה במיימוני והא דילפינן לה מולחם אנשים לא תאכל אלמא שאר אבלים צריכין לאכול לחם אנשים, דוקא ביום ראשון קאמר, שהוא עיקר האבלות, דכתיב ואחריתה כיום מר. וכן דקדקתי מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ד' וז"ל ונאמר לו ולחם אנשים לא תאכל, מכלל שכל העם אוכלים משל אחרים ביום ראשון ואסורין לאכול משל עצמו. ע"כ. ומדלא קאמר סעודה ראשונה אלא ביום ראשון משמע דוקא ביום ראשון. והא דאמרינן סעודה ראשונה, להקל שאם אוכל שתי סעודות ביום, ראשונה משל אחרים והשנייה אוכל משלו. נמצאת למד דתרתי בעיא סעודה ראשונה וביום ראשון ומינה לא תזוז. עכ"ל. ונראה דפליג ע"ד הנימוק"י שכתב שכשחזרו בלילה, אלמא קברו ביום ועלה להם אותו יום כיום ראשון לאבלות, ואעפ"כ הצריך הנימוק"י להברותו בסעודה ראשונה.

פירוש הנודע ביהודה למחלוקת ולדברי השו"ע

ועינא דשפיר חזי בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק יו"ד סי' צח) שנשאל מי שמת לו מת וקבר אותו בלילה ובלילה חזר מבית הקברות, אם ליתן לו סעודת הבראה אם לא. כי ר"ת וריב"א פסקו שאין מברין בלילה, והנ"י פסק שמברין בלילה. והב"י בסי' שע"ח הביא כל דעות הנ"ל. ותמוה שבב"י מסיק כדברי הנ"י, וכאן בשו"ע (שעח, ג) לא פסק ולא מידי. ולא עוד אלא שמדברי הש"ך שם משמע שהשו"ע פסק להיפך מדברי הנ"י. וכן יש לתמוה על הש"ך שלא הרגיש בזה. וכתב להשיב שהב"י בספרו האריך ולא הכריע כלל. ואי משום שתמה על הראיה שהביא ר"ת, בשביל זה לא בא לסתור הדין. אלא שאני אומר שאפילו אם היה הב"י פוסק בפירוש כדברי הנ"י, עם כל זה דברי הש"ך בס"ק ה' אמיתיים. דע"כ לא קאמר הנ"י שמברין בלילה, אלא היכא שחזר אחר בה"ש מבית הקברות ולא היה חל חיוב ההבראה ביום ולא עשה כבר נדחה. ואלו יום והיה אפשר לעשות סעודת הבראה ביום ולא עשה כבר נדחה. ואלו הם דברי הש"ך. ובזה היה נראה לע"ד שאין שום מחלוקת בין ר"ת וריב"א לנ"י. אלא שהרב בדרכי משה לא פירש כן ומשמעותו דפליגי ואם כן לר"ת אפילו לא היה פנאי לעשות ביום שנמשך חזרתם מהקבורה עד הלילה אפ"ה בטלה ההבראה. ולכן כתב רמ"א בהג"ה סעיף ג' שאם לא הברוהו מחמת שנמשך עד הלילה ששוב א"צ הבראה. וזה הוסיף רמ"א על דברי הש"ע. אלא שאני אומר גם לו יהיבנא לרמ"א דפליגי מ"מ עד כאן לא פליגי אלא היכא שהקבורה היתה ביום וטעמו של ר"ת דעיקר סעודת הבראה ביום ראשון שאז יום מר ובו עיקר המרירות אבל אם כבר חשכה חמה והגיע הלילה שוב בטל המרירות ולכן מותר לאכול משלו. ודעת הנ"י כי היכי דליל שני חשוב כיום ראשון לענין אבילות הכי נמי לענין הבראה אבל היכא שמת ונקבר בלילה שאז הוא יום ראשון ממש בו בלילה ואז עיקר המרירות פשיטא דלכ"ע מברין בלילה דאל"כ אם כן ע"כ בטלה הבראה לגמרי בזה שאין לומר שלא יאכל בלילה כלל שלא מצינו גזירת תענית על האבל שלא יאכל לא משלו ולא משל אחרים ואם יאכל בלילה איך מברין אותו ביום שלאחריו והלא אינה סעודה ראשונה והלא אפילו ביום ראשון אין מברין אלא בסעודה ראשונה וא"כ על כרחך לומר שאז בטילה ההבראה לגמרי ואין לזה טעם וריח גם דברי ר"ת אינם מורים כן. וכן הראיה מדוד שם מיירי דוגמא דאבנר שנקבר ביום. ועוד שאם תאמר שאז בטלה ההבראה לגמרי א"כ אם מת לו מת ברגל על כרחך התחלת האבילות בליל מוצאי יום טוב ומדוע יהיה שייך סעודת הבראה כלל והרי מבואר בש"ע סעיף י"א שמברין הבראה ראשונה שבימי אבילות וגם רמ"א לא נחלק אלא מטעם שכיון שנדחה יום ראשון ע"ש. ולכן נראה לע"ד שמברין בלילה ואם לא אכל בלילה מברין ביום שאחריו שעדיין הוא יום ראשון וסעודה ראשונה. והא דכתיב ביחזקאל ואעש בבוקר כאשר צויתי אף שמתה אשתו בערב אין הכוונה לפי שלחם אנשים אינו נוהג בלילה דהרי שם כתיב ג"כ נעילת סנדל ועטיה על שפם ואטו אבל בלילה אינו חולץ נעל ואינו עוטה על שפם אלא הכוונה ביחזקאל שעשה בבוקר לעיני כל העם כדי שירגישו בשנויים הללו ויהיה יחזקאל להם למופת אבל גם בלילה היה כמו בבוקר. ולדעת התוס' שלחם אנשים נוהג כל יום ראשון א"כ אף שאכל בלילה מ"מ היה שינוי בבוקר מה שלא אכל לחם אנשים ואכל משלו שהרי הלילה ויום שלאחריו ודאי יום ראשון הוא ולדעת שאר פוסקים דדוקא סעודה ראשונה אולי לא אכל יחזקאל בלילה כלל כדי שתהיה סעודתו הראשונה בבוקר להראות השינוי לעם משאר אבלים. וכ"ז פשוט. עכ"ל הנו"ב. וכפי זה חידש הנודע ביהודה שכשנקבר ביום ולא הברו עד הלילה, בזה נחלקו ר"ת והנימוק"י. שלדעת ר"ת כיון שהייתה שהות להברותו ולא הברוהו, שוב אין חיוב בהבראה, ומותר לאבל לאכול משלו בלילה. אך לדעת הנימוק"י אף שהייתה שהות ביום, כיון שליל שני חשיב כיום ראשון לענין אבלות, אף לענין הבראה חשיב כיום ראשון ומברין. אבל בנקבר בלילה לא נחלקו כלל אלא לכו"ע מברין אותו בלילה ואף לדעת ר"ת. ודבריו דברי טעם הם, דמאי שנא מתי קברו את המת, והלא סעודתו הראשונה בכל שעה משמע וכיוון שקברו בלילה הוי סעודתו הראשונה בלילה ושפיר מברין בלילה אף לדעת ר"ת.

הכרעת ההלכה

וכיוון שכך ס"ל להרדב"ז בתשובה הנ"ל, וכן משמעות השו"ע וכמו שהבין הש"ך, וגם הנודע ביהודה ס"ל כן, וכ"כ בערוה"ש (יו"ד סי' שעח אות ד), הכי נקטינן.