חיים יוסף/סעודת ההבראה/סעיף ג

ג. נהגו להברות בביצים או עדשים, ועיקר סעודת ההבראה בלחם. ולאחר שאכלו מן הלחם וטעמו מהביצים, מותר להביא בפני האבלים ירקות וחמוצים ושאר מאכלים, ואפילו בשר ומעט יין.

מקור המנהג להברות בעדשים וביצים

בספר בראשית (כה, כט) ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עייף... הלעיטני נא מן האדום האדום הזה וגו'. ופירש"י עדשים אדומות. ואותו היום מת אברהם שלא יראה את עשו בן בנו יוצא לתרבות רעה. ואין זו שיבה טובה שהבטיחו הקב"ה. לפיכך קיצר הקב"ה חמש שנים משנותיו. שיצחק חי מאה ושמונים שנה וזה מאה שבעים וחמש שנה. ובישל יעקב עדשים להברות את האבל. ולמה עדשים, שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם. (ועוד, מה עדשים אין להם פה, כך האבל אין לו פה שאסור לדבר. ולפיכך המנהג להברות את האבל בתחילת מאכלו ביצים שהם עגולים ואין להם פה, כך אבל אין לו פה. כדאמרינן במועד קטן (כא, ב) אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו משיב שלום לכל אדם וכל שכן שאינו שואל בתחילה. משלשה ועד שבעה משיב ואינו שואל וכו'). ע"כ. ובדברי רש"י לא הוזכרו ביצים, כי אם עדשים. וכפי זה מנהג קדום מאוד הוא להברות בעדשים, ורמז לגלגל החוזר בעולם. והגהה זאת על רש"י הנמצאת בסוגריים לא ידעתי מי כתבה. וכן הוא בבראשית רבה (פרשה סג, יא) ויזד יעקב נזיד. אמר לו מה טיבו של נזיד זה אמר לו שמת אותו זקן וכו'. ע"כ. ובילקוט שמעוני (תולדות רמז קי). ובזוהר בראשית (תולדות דף קלט, א) ויזד יעקב הא אוקמוה דהא בגין אבלותא דאברהם הוה וכו'. ע"ש. וכתב הטור (יו"ד סי' שעח) וז"ל: תניא ויזד יעקב נזיד. אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב תבשיל של עדשים להברות את אביו. מאי שנא עדשים. מה עדשה זה גלגל, אף אבילות גלגל החוזר בעולם. איכא דאמרי מה עדשה אין לו פה אף אבל אין לו פה. מאי בינייהו איכא בינייהו לנחם בביצים שאין לו פה ואינו גלגל. כתב הרי"ץ גיאת תניא באבל רבתי (עיין סוף פרק יד) מקום שנהגו לנחם אבלים בביצים ועדשים מאכילין. מקום שנהגו לנחם בבשר ויין מאכילין. וכ"כ הרמב"ן מקום שנהגו שלא להברות אלא בתבשיל של עדשים ובכוסות שתקנו חכמים, עושין. מקום שנהגו להברות בבשר ויין ובמיני מטעמים, עושין. ומנחמין תחילה בתבשיל של ביצים או של עדשים זכר לאבילות ואחר כך אוכלים כל צרכם. עכ"ל הטור. וכ"כ ב"י שמקורן של דברים במסכת בבא בתרא (טז, ב). ע"ש. וכ"כ הרדב"ז בתשובה (חלק ו סי' ב אלפים רנד).

המנהג להברות בביצים דווקא וטעם לדבר

אולם בספר הפרנס (סי' רכט) כתב שמברין בביצים שאין להם פה. כיע"ש. ולא הזכיר עדשים. וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' רכה) שמברין בביצים. כיע"ש. ולא הזכיר עדשים. וכ"כ בשו"ת דברי חכמים (או"ח סי' יד) ובקיצור שו"ע (סי' רה, א) ועוד אחרונים. ותפסו עיקר הטעם שביצים אין להם פה, כשם שלאבל אין לו פה. ומר"ן ב"י בשו"ע (יו"ד סי' שעח, ט) כתב וז"ל: מקום שנהגו להברות בבשר ויין ומיני מטעמים עושים. ומברין תחילה בביצים או בתבשיל של עדשים זכר לאבילות, ואח"כ אוכלים כל צרכם. עכ"ל. וכתב הש"ך (שם ס"ק ח) שנהגו להברות בביצים משום שאין להם פה. ע"כ. ולא דיבר הש"ך בעדשים כלל. ומשמע שרגילות יותר להברות בביצים מאשר בעדשים, וכפשט לשון מסכת שמחות (אבל רבתי פרק יד) שהקדימה ביצים לעדשים, ואע"פי שעדשים עדיף דאית ביה תרתי, גלגל ואין להם פה. וכן נהגו כיום להברות בביצים. ואפשר שמשום שחששו לעדשים מחמת איסור תולעים וכיוצא בזה. וכמו שכתב הרב שו"ג (סי' שעח אות כב) שהאידנא אסרו חכמים לאכול עדשים כלל. ע"ש. שמסתמא משום איסור תולעים אסרום. ולמה להביאם בפני מי שאינו תאב בלאו הכי לאכול. והלא אמור יאמר שחש לאיסורא. ונמצא שלא השיגו המברין מטרתם להאכיל את האבל.

המנהג להגיש לאבל הביצים קלופות

וראיתי בשם שכנה"ג (הגהב"י אות ז) שלא יקלוף האבל הביצה. דמחזי כרעבתן. ע"כ . וכ"כ בהגהות רע"ק בשם או"ח. ע"ש. ומשמע שמגישים הביצים עם קליפתן ואחר קולפן. וכ"כ ביפה ללב (יו"ד סי' שעח אות ו) שכן המנהג במקומו שאדם אחר קולף הביצה ונותנה ביד האבל, וכמו שנותן ביד האבל בציעת המוציא, כמו שכתב בשו"ע או"ח (סי' קסז, יח). וכן עושים בכל דבר מאכל שבאותה סעודה. שבשעת חימום אין האבל תאב לאכול. ולכן נותנים לו בידו. ע"כ. והרב שולחן גבוה (יו"ד סי' שעח אות כא) כתב שמנהג סאלוניקי לקלוף הביצים ולהביאן קלופות. וצובעים אותם בכרכום כדי שיהיה צבען שחור, רמז לאבל שכל אותה שנה עד תום אבלו לא ילבש לבנים אלא שחורים או דומה לשחורים. ובירושת"ו לובשים לבנים דווקא להאיר על הנשמה. ע"כ. ע"ש. וכן ראיתי בהגהות מהריק"ש (סי' שעח) שמטעם זה שלא יקלוף האבל נהגו להביא הביצים קלופים. ע"ש. והכל מכוון לתכלית אחת.

בציעת הלחם על ידי אחר

ומה שכתב ביפה ללב שאחר בוצע ולא האבל. ראה בספר תשב"ץ קטן (סי' תמז) שכתב וז"ל: ואחר כך קרובי האבל מברין אותו, כגון ביצים ועדשים שאין להם פה כאבל שאין לו פה. מכאן שהוא גלגל החוזר בעולם. הכל בא מן העפר והכל שב אל העפר. והמברה הוא בוצע ומברך ברכת המוציא שנאמר פרשה ציון בידיה אין מנחם לה משמע הא יש לה מנחם לא הות פרישא. ע"כ. ומינה דכשיש מנחם הוא הפורס את הפרוסה ונותן ביד האבל.

עיקר הבראה בלחם ואכילת דברים אחרים

ובכל אופן נראה שעיקר ההבראה בלחם, וכמו שמשמע מקרא דיחזקאל (יחזקאל כד, יז) ולחם אנשים לא תאכל וגו'. וגם ביעקב כתיב (כה, לד) לחם ונזיד עדשים וגו'. וכ"כ בערוה"ש (יו"ד סי' שעח אות ב). וכ"כ מהר"ש יצחק הלוי בשו"ת דברי חכמים (או"ח סי' יד). וכ"כ מופת הדור הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ב יו"ד סי' כה). ולפי זה מה שנהגו היום להביא לפני האבל לחם וביצים קשות, ומוסיפים עליהם ירקות כדי שלא יקשה עליהם אכילת הביצה שמטבעה יבשה היא וקשה לבולעה, ולכן מביאים לפניו שיאכל עמה שאר דברים להקל עליו אכילתו, לכאורה אין בזה איסור כלל. שכיוון שעיקר הסעודה לחם, וכבר ברכו בשבילו על הפת ונתנו בידו ואכל, שוב אין קפידא שיאכל דברים אחרים בנוסף לביצה או לעדשים. וכעין מה שפסק בשו"ע (סי' קעח, ט) שאחר שמברין בביצים או בעדשים יכולים לאכול האבלים כל צרכם. כיע"ש. וה"ה לכאן. שמאחר שאכלו לחם וביצה, ואפילו חלקה, יכולים לאכול על סעודתם כאוות נפש המברין, אם בשר ואם דבר אחר לרבות ירקות ופירות שהביאו עמהם. וכמו שכתב בקיצור שו"ע (סי' רה, א) שתחילת הסעודה תהא בביצים או עדשים שהם עגולים ואין להם פה כמו האבל שאין לו פה. ואחר זה מותר לאכול כל מאכל ואפילו בשר. ע"כ. ומשמע שכל שאכלו בתחילת סעודתם מן הביצים או העדשים, מותר להם לאכול כל שיביאו בפניהם.

מנהג תימן

אכן ראיתי בספר דברי חכמים (חלק או"ח סי' יד) שמנהגם בתימן לאכול תחלה פירות ולשתות משקאות. וכתב ע"ז מיהא איכא בכולהו מנהגי. ועיין מה שכתב ע"ז לח"מ (רמב"ם שם פרק ד, ו ציינתיו בשו"ת פעולת צדיק חלק א סי' צא בהערות). ועוד כיון דעיקר הסעודה הוא הלחם, לכן לא מגישים הביצים אלא בשעת הסעודה. ויש עוד שינוי בסעודת הבראה שאין מגישים בשר צלי בעת אכילת הפירות. ע"כ. וממה שכתב בשר צלי, נראה שבמבושל לא קפדי. ולכאורה מנהגם צ"ע שאינו כדברי השו"ע שכן אינם מברין בביצים תחילה. ומתוך דבריו נראה שמפרש דברי השו"ע שביצים בשעת סעודה דווקא. אבל מה שאוכלים פירות ושותים משקאות תחילה אינו סעודה. וצ"ע.

אכילת בשר בסעודת הבראה

ומ"מ מה שאין אוכלים בשר בסעודה ראשונה לאו מעיקר הדין הוא, אלא תלוי במנהג. וכמו שכתב הטור (יו"ד סי' שעח) מקום שנהגו שלא להברות אלא בתבשיל של עדשים ובכוסות שתקנו חכמים, עושין. מקום שנהגו להברות בבשר ויין ובמיני מטעמים, עושין. ומנחמין תחילה בתבשיל של ביצים או של עדשים זכר לאבילות ואח"כ אוכלין כל צרכם. ע"כ. וכתב ב"י (שם) שכ"כ הרמב"ן בתורת האדם (עמוד רה). והגהות מיימון כתבו בפרק ז (אות ז) דמשמע בפרק הנודר (נדרים נו, א) דלא סגי שלא יאכל האבל בשר וישתה יין בהבראה. ע"כ. ובירושלמי (ברכות פג, א) משמע בהיפך. דקאמר אם אבלים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין. וצריך לומר דהתם קודם קבורה קאמר. ואבלים דנקט לאו דוקא אלא אוננים. ע"כ דברי הב"י שם. וכ"כ הרדב"ז בתשובה (חלק ו סי' ב' אלפים רנד) ליישב דברי הירושלמי הנ"ל. והוסיף מדיליה דא"נ דהתם מקום שנהגו לנחם בביצים ועדשים ולא בבשר, והיינו דקאמר להם אם אבלים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין. וההיא דפרק הנודר מן הירק לא קשיא כלל, דהתם איירי במלך או בכהן גדול לפי הפירושים, והמלך וכ"ג רגילים כולי שעתא בבשר ויין, הילכך מנחמים אותם בבשר ויין. אבל שאר כל אדם תליא במנהגא. עכ"ד. וע"ע שם בדברי הרדב"ז ששיבח המנהג שלא להברות בבשר, משום דקיי"ל שאין שמחה אלא בבשר וביין. ומיהו יין י"ל דמשום תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו, אבל בשר למה. אלא הכל תלוי במנהג וכו'. ע"כ. ועין רואה בספר יפה ללב (יו"ד סי' שעח אות ה) על מה שאמרו מקום שנהגו להברות בבשר וכו'. שהביא דברי מהר"צ חיות בברכות (ה, ב) שר' יוחנן היה מראה עצם לאבלים ואומר דין גרמא דעשיראה ביר. ורבים תמהו כיצד היה נושא עצם המת המטמא. ורש"י פירש בפחות מכשעורה. ע"ש. ואני שמעתי ביר בלשון הירושלמי סעודת הבראה, ובסעודת הבראה צריך להיות בשר, ונשא ר"י אצלו עצם מסעודת ההבראה. ועיין סדר הדורות שכתב כן [וספר סדר הדורות אינו תח"י לעיין בדבריו . אך ראיתי להגר"א (אות יב) שהביא מהירושלמי פרק ג' דברכות כד דמך ר' יוסי קביל ר"ח ברבא אבלויי ואכלין בשר ואשקינן חמר. כד דמך ר"ח ברבא קביל ר"ש בר ר"י אבלויי ואכלין טלפחין וכו' ע"כ. ומוכח דבמקום שנהגו אוכלים בשר וכו'. ע"כ]. עכ"ד מהר"צ חיות. והעיר עליו הרב יפה ללב שמשמע מתוך דבריו שחובה היא מדינא שיהיה בשר בסעודת ההבראה, ואינו אלא מנהגא. וי"א שאין מברין בבשר כלל, כי אם בגבינה או דגים כמנהג מקומותינו פה, ומברין תחילה בביצים וכו'. ע"כ. ונראה לישב בפשיטות על פי דברי הרדב"ז בתשובה הניתנים למעלה ביישוב דברי הירושלמי (ברכות פרק ג, א) אם אבלים אתם למה אכלתם בשר וכו'. דמיירי במקום שנהגו לנחם בביצים ועדשים ולא בבשר. והיינו דקאמר להם אם אבלים אתם למה אכלתם בשר ושתיתם יין וכו'. ע"כ. ומכאן שבמקום שנהגו להברות בבשר "צריך" להברות בבשר, אם לא מדינא עכ"פ מכוח המנהג שנהגו שם, והוא כדינא. ודו"ק.