פתיחת התפריט הראשי

במקום שאין בנים, יכולה הבת לומר קדיש על אב או אם בצנעה בלימוד שעושים עבור הנפטר בתוך ביתה, אך לא תאמר קדיש בבית הכנסת או קדיש שבתוך התפילה. וגם בביתה לא תאמר קדיש היא לבדה, כי אם יחד עם גברים האומרים. ואין כל כך תועלת לנפטר בקדיש שאומרת הבת, אלא טוב יותר שתעסוק בפעולות צדקה וחסד לעילוי נשמת הנפטר.

המנהגים השונים בדבר אמירת קדיש ע"י אישהעריכה

בקיצור שולחן ערוך (סי' כו אות כ) כתב וז"ל: הבת אין לה לומר קדיש בבית הכנסת. אך יש אומרים שאם רוצים לעשות מנין בביתה שתאמר שם, הרשות בידם. ויש אומרים דגם זאת אין לעשות. עכ"ל. ובספר גשר החיים (בפרק ל סעיף ח אות ה) כתב שאם לא השאיר בן אלא בת, אם היא קטנה יש מקומות הרבה שמרשים לה לומר קדיש בבית הכנסת אחר עלינו ואחר שיר של יום או קודם ברוך שאמר. ויש מרשים לה לומר אפילו הקדיש אחר אין כאלוקינו. ויש מקומות שאין מרשים לה כלל לומר בבית הכנסת, בלתי אם יש מנין בביתה תוכל לומר שם הקדיש. ובת גדולה לא מרשים בכל אופן לומר קדיש בבית הכנסת. ע"כ.

טעם להיתר וטעם לאיסורעריכה

והנה לכאורה לא שנא בן לא שנא בת. שכיוון דאתינן מצד ברא מזכה אבא, כמו שאמרו ז"ל בסנהדרין (קד, א). ע"ש. אין לחלק ביניהם. וכן ראיתי בשו"ת חוות יאיר (סי' רכב) שצידד בתחילת דבריו לומר שיש זכות באמירת קדיש ע"י הבת. וכתב וז"ל: אין ראייה לסתור הדבר כי גם אישה מצווית על קידוש השם. וגם יש מנין זכרים מקרי בני ישראל. ואף כי מעשה דר"ע שממנו מקור אמירת יתומים קדיש בבן זכר היה, מ"מ יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא. ע"כ. וכ"כ הגאון בעל שבות יעקב (חלק ב סי' צג). ע"ש. אך באמת סיים בחוות יאיר הנ"ל שבמקום שיש רבים ופרסום יש למחות . כיע"ש. והביא דבריו בספר שלמי ציבור (דף קץ, ב). יע"ש. ואולם לא הוציא דבר האיסור במפורש . אבל בשבות יעקב הנ"ל כתב שאין לאפשר בבית הכנסת לבת לומר קדיש. אבל בבית בפני מניין יש להקל. כיע"ש. וכן ראיתי בשדי חמד (באסיפת דינים מערכת אבלות אות קס) שדעת הכנסת יחזקאל הובאו דבריו בספר קרית חנה סי' לה וציין לספר כרם שלמה (דף ה"ן, ב) ולספר קמח סולת (דף קסט, ד) [ואינם מצויים אצלי לעיין בדב"ק]. דכל אלו סוברים דאין הבת אומרת קדיש כלל לא בביהכנ"ס ולא בביתה. ודברי הרב שבות יעקב יחידאה היא .

לאסור משום טעות – שו"ת תורה לשמהעריכה

והגם הלום ראיתי בשו"ת תורה לשמה (סי' כז) שכתב שלא אריך למעבד, הכי וצריך למחות בידה. יען כי איכא בזה חשש תקלה, דהשתא ילמדו בזה שתאמר קדיש גם בתפילה שהוא קדיש דחיובא ותפטור את האנשים השומעים. ואין ראייה ממ"ע שהז"ג שיכולה אשה לעשות, ולדעת ר"ת גם יכולה לברך, ואפילו בשופר שיש בו עניין שאחד תוקע ומוציא את חבירו, אין לחוש פן יטעו שהאשה תתקע ותוציא אחרים. כי באמת אין רואין שהאשה תוקעת לעצמה אלא היא שומעת בלבד. והתם בשמעה אין דין צירוף שנאמר שיטעו במה שרואין אותה מצטרפת עם האנשים בשמיעה לחשוב שהיא שייכת במצווה הזאת ותוציא אחרים ג"כ. אבל גבי קדיש שצריך צירוף עשרה, הנה הרואה אותה אומרת קדיש, חושב שהיא משלמת לעשרה ג"כ ומצטרפת עמהם, וא"כ יחשוב שהיא שייכה בקדיש וממילא מוציאה האנשים גם בחיוב קדיש של תפילה. ועוד שכיוון שרוצה לומר קדיש על אביה תיכנס לפנים ממחיצתה וכו'. ע"כ. ויתכן שמשום כך לא דברו החוות יאיר והשבות יעקב בהיתר אמירת קדיש לבת כי אם בבנות קטנות. שכולי עלמא ידעי שקטן אינו מצטרף לעשרה, ואפילו בזכרים.

קושיא לטעם שו"ת תורה לשמהעריכה

אך באמת יש להקשות לדברי הרב תורה לשמה הנ"ל שחייש לצירוף אשה לבי עשרה, והלא מפורש יוצא מדברי הגמרא במגילה (כג, א) תנו רבנן הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור. עכ"ל. ובתוספות ברכות (מח, א ד"ה 'ולית הלכתא') כתבו הא דאמרינן בירושלמי קטן וס"ת עושין אותו סניף. אומר ר"י דגרס התם קטן לס"ת, כלומר סניף לקריאת התורה קאמר. ודוקא התם כדאיתא במגילה (כג, א) דקטן עולה למנין שבעה דקאמר הכל עולין למנין שבעה אפילו קטן אפילו אשה, אי לא הוה משום כבוד צבור. אבל לשאר דברים לא. עכ"ד. ונראה מהדברים שלא חשו לתקלה בזה. ואף על פי שאין קריאת התורה בלא צירוף עשרה, ועיקר קריאתה בבית הכנסת, ואע"פי כן אי לאו טעמא דכבוד הציבור לא חוששין שמא יבואו לצרפם לעשרה. ואמנם ראיתי באור זרוע (חלק א הלכות חליצה סי' תרעב) שכתב שמה שאנו אומרים שהכל עולים למנין שבעה אפילו עבד, היינו שקוראים אותו בשם חזקת עבד ובשם קטן, כי היכי דלא ליתי בהו לידי תקלה להחזיקו בגדול ומשוחרר. ותו פוק חזי מה עמא דבר שאין קוראים אותו האידנא למנין שבעה אפילו היכא דליכא אחרינא. וחינוך לא שייך במקום שיבוא לטעות בו כדפרישית. עכ"ל [וע"ע אור זרוע חלק ב הלכות שבת סי' מג]. אך זאת יש לתקן בפשטות ע"י שיכריזו שהוא קטן. וכעין מה שפסק בשו"ע או"ח (קלה, י) נהגו לקרות כהן אחר כהן, בהפסק ישראל ביניהם. ואומר החזן כשקורא לשני, אע"פ שהוא כהן. וכיוצא בזה נוהגים בלוי אחר לוי. ע"כ. ונראה לדחות שהאו"ז למנהגם כתב שלא קוראים קטן למנין שבעה, אם מסיבת תקלה זאת אם מסיבת תקלה אחרת. אבל עכ"פ בני הספרדים שנהגו שקטן עולה למנין שבעה, וכו"ע ידעי שקטן הוא ואין חוששים לתקלה. ובפרט שנראית דעת מר"ן ז"ל שאין חוששים לתקלה לצרף קטן לעשרה. וכדמשמע מדבריו באו"ח (לז, ג) וז"ל: קטן היודע לשמור תפילין בטהרה, שלא יישן בהם ושלא יפיח בהם, חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו. והגם שמור"ם ז"ל הביא דעת בעל העיטור שפירוש קטן הנאמר כאן דוקא כשהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, והכריע שכן נהגו ואין לשנות. כיע"ש. כבר תמה עליו בב"ח במה שפסק כדעת בעל העיטור במקום שחולקים עליו כל הפוסקים. ומה שכתב הרמ"א שכן נהגו, אפשר שלא נהגו כך אלא רוב העולם שאינם יודעים לשמור על עצמם בנקיות כראוי, שבאופן כזה אפילו אם היה בן שלש עשרה שנה אסור להניח תפילין, כיון שאינו יודע לשמור על התפילין בטהרה. והכי נקטינן ודלא כהרמ"א. ע"כ. וכן צידד הפרמ"ג כדעת הב"ח. יע"ש. וכ"כ בשו"ת מהר"ש הלוי (חלק או"ח סי' א) שלא נאמרו דברי הרמ"א אלא בארצות אשכנז שנהגו על פי בעל העיטור, אבל אנו הספרדים אין לנו אלא דברי מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. וכן פסק הגאון הראשון לציון רבי יוסף חזן בשו"ת חקרי לב (חלק או"ח סי' יח). ע"ש. וגם מבין פוסקי אשכנז מצאנו שסוברים כדעת השו"ע. וכמו שכתב בספר עולת תמיד (סי' לז ס"ק ד) שהמנהג בהרבה מקומות שכל שהגיע לעשר שנים מחנכים אותו במצות תפילין. וכמו שכתב בשו"ת מהר"ש הלוי (סי' א). והמגן אברהם (ס"ס לז) כתב שכעת נהגו גם במדינות אשכנז להקדים כשלשה חודשים לפני שלש עשרה שנה לחנך הקטן במצות תפילין. וכן כתב בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (סי' לז, ג). וכן מצאנו להגאון הראגצ'ובי רבי יוסף רוזין בתשובה שהובאה בספר זכרון יעקב להגר"י זילבר (עמוד קכג) כתב שקטן שהגיע לחינוך כשמניח תפילין אינו מברך על התפילין אלא אם כן גדול קושר התפילין בידו. ע"ש. ואולם אין דבריו מוכרחים להלכה לעניין ברכה, אבל מ"מ ס"ל שקטן שאינו בן י"ג שנים ויום אחד מניח תפילין. ומדברי כל הפוסקים הנ"ל מבואר שלא חששו שמא יתחלף להם קטן בגדול. ואמנם מהיות טוב אל תקרי רע שאפשר להודיע ולהכריז בקהל שלא יבואו לטעות, וכמו שכתב בכיוצא בזה בשו"ת יחווה דעת (חלק ב סי' ד). יע"ש. ומ"מ לא חוששים שמא יצרפוהו לבי עשרה.

שו"ת מנחת יצחק – אמירת קדיש במנין של נשיםעריכה

ובהיותי בזה ראיתי בשו"ת מנחת יצחק וייס (חלק ד סי' ל) שהביא שאלה מאת האדמו"ר מציעשנוב כעת חובק"ק ברוקלין יצ"ו. ע"ד מה שהביא מהנדפס בהפרדס (אדר תשכ"ג חוברת ו) בשם הגרי"א הענקין שליט"א בדבר השאלה של אמירת קדיש ע"י הבת. ע"ז כתב דאם תחפוץ לומר קדיש בפני הנשים בעזרת נשים, בזמן שאומרים קדיש בבית הכנסת של הנשים, אפשר שאין קפידא. עכת"ד. וכהד"ג נ"י מתפלא ע"ז כי כבר נפסק בשו"ע (או"ח סי' נה, א) שאין אומרים אותו (קדיש) בפחות מעשרה זכרים בני חורין גדולים וכו', ואין אשה מצטרפת למנין עשרה בכל דבר שבקדושה וכו'. עכת"ד. גם בעיני יפלא. ועי' מש"כ באריכות בספרי מנחת יצחק (חלק ג סי' נג; נד). וביותר (באות יד ולח) שם. ואף דראיתי באחרונים שחקרו על המנהג בכמה מקומות שיש הרבה אבלים, ובפרט ביום היארצייט (יום הזכרון) מקדושים שלנו, שכמעט כל הקהל אומרים קדיש, ואין שם ט' שיענו אמן. וצדדו מטעם דרק הקדישים שבתפילה דבא להוציא הרבים, צריך ט' שיענו כמו בתפילה, לא בקדיש יתום, דהוי רשות ולא בא להוציא רבים. ויהדרו שעכ"פ יענו שניים, כמו דאיתא במחצית השקל (סוס"י ו) בברכת השחר עיי"ש. אבל לא עלה על הדעת לומר קדיש, אף שאין שם עשרה אנשים. והוא פשוט. ע"כ. והנה הרואה בדברי הגאון מנחת יצחק למקומות שציין, ישר יחזו פנימו שאינו דן כי אם בצירוף נשים לעשרה, וכעין מנין של נשים. ולא באומרת קדיש במקום שיש עשרה גברים. ע"ש. ואין לנו חלק בדיון בזה. וגם אם עומדת בעזרת נשים ומתחתיה הגברים, נראה שאינה כאומרת קדיש ביחידות. שכיוון שרואה את הציבור והציבור רואים אותה הרי היא כמתפללת בציבור. וכמו שפסק מר"ן ז"ל בשו"ע או"ח (סי' נה, יד) גבי מי שעומד אחורי ביהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה. עכ"ל. ואולם יש כמה מהאחרונים שחולקים בזה, וכמו שכתב במשנה ברורה (שם ס"ק נב) שאעפ"כ יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לבהכ"נ, שירד. דיש מהאחרונים שחולקין על עיקר הדין וסוברין דענייננו אינו דומה כלל לזימון. שמבואר לקמן בסי' קצ"ה לענין זימון דאם מקצתן רואין אלו את אלו דמצטרפין אף שיש הפסק מחיצה ביניהם כיון דמראה להם פניו. וא"כ לפ"ז פשוט, העומדים בעזרת נשים ובמחיצה המפסקת יש חלון ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה. וכ"ש דאם יש בלעדו עשרה נחשב תפילה בצבור עי"ז. ע"כ. ע"ש.

לאסור משום קול באשה ערוה – שו"ת ציץ אליעזרעריכה

ותבט עיני בשו"ת צי"ץ אליעזר (חלק יד סי' ז) שהביא דברי ספר בית לחם יהודה (יו"ד סי' שעז ס"ק ה) שאחרי שמעתיק מהחוו"י מוסיף בשם הספר חסידים שכותב שבכלל אין לבת בקדיש לא דין ודת ואין זה אלא שטות כי הוא כחוכא ואטלולא. ע"ש. וכך העלה גם השד"ח במערכת אבילות (אות קס) יעו"ש. והעולה על כולנה (ומה ששייך ביותר לענייננו) הוא מה שמצינו שהעלה בזה בספר מטה אפרים בדיני קדיש יתום (שער ד סעיף ח). הוא פוסק שם, דמי שאין לו בנים רק בת, וציווה לפני פטירתו שילמדו עשרה בביתו בשכר, ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש, דאין לשמוע לו, ויש למחות שלא לעשות כן. ומכ"ש שאין להניח שתאמר קדיש של תפילה, ואפילו אם היא פנויה אסורה. ומכ"ש אשת איש חלילה לשמוע קולה לרבים באמירת קדיש בין בביהכ"נ בין במנין. ובאלף למטה שם מצטט מהחוות יאיר, ומזכיר גם מדברי השבות יעקב שנראה סובר שבביתו במנין שפיר דמי. ומעיר עלה וכותב, דבזה"ז דשכיח פריצותא אין לעשות כן אפילו במנין בביתו ואפילו אחר הלימוד וכו'. כי קרוב שתכווין לבסומי קלא, ואמרינן זמרן נשי ועני גברי פריצותא. ומביא לזה דברי הבאר שבע שבא"ר (סי' עה) ועל כל האמור מוסיף האלף למטה וכותב בזה"ל: ושמעתי שלכך לא כתיב ששרתה יעל. לפי שאמרו יעל בקולה מביאה לידי הרהור וזנות. משא"כ דבורה שפיר אמרה לפמ"ש הפוסקים דדוקא לק"ש איתמר. אמנם נראה דבלא"ה אין ראיה מותשר דבורה, שעיקרא לא נאמר אלא נוסח השירה והמליצה הנפלאה אבל לא נזכר ששרתה בקול לפני אנשים. ועכ"פ בזה פשיטא שאין לעשות כן שקרוב הדבר שיצא שכרה בהפסידה. שבמקום אשר חשבה לזכות שם שמים על ידה ברבים, בא מכשול לרבים וגם מימינו לא ראינו כך וכו'. עכ"ל. ע"כ. ועל פי זה מסיק לאיסורא מצד קול באשה ערווה. כיע"ש.

קושיות לטעם שו"ת ציץ אליעזרעריכה

ונוראות נפלאתי על דברי הפוסקים שדברו בזה, ובכללם הגאון בעל ציץ אליעזר. וזכורני זה שנים רבות בדיבוק חברים מקשיבים זה לזה נאמרו הדברים בפני, ומיד העירותי ממשנה ערוכה במגילה (כג, א) הנ"ל שהכל עולים למניין שבעה אפילו קטן ואפילו אשה וכו'. אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור. ע"כ. ואם איתא שקול באשה ערווה במילי דקדושה, למה צריך טעם של כבוד הציבור, ותיפוק ליה משום קול באשה ערווה. אלא ודאי שלא חיישינן לקול באשה ערווה במילי דקדושה .

אם יכולים הציבור למחול על כבודם בדבר הנוגע בכבוד הציבורעריכה

ועוד שבדבר שהוא כבוד הציבור מחלוקת גדולה יש בזה. וכמו שהביא הגאון בעל שו"ת צדקה ומשפט (חלק או"ח סי' ד) וז"ל: האי מילתא תליא באשלי רברבי בכל מידי דנוגע בכבוד הציבור אם יכולים הציבור למחול על כבודם אם לאו. וכמה דיות משתפכות בענין זה. ראשונה יסעו דברי מר"ן הב"י (סי' נב) על ענין דאין ממנין ש"צ אלא מי שנתמלא זקנו. שכתב הרמב"ם הטעם מפני כבוד הצבור. ע"כ. וכתב מרן ב"י ע"ז ולפי זה אם רצו הצבור למחול על כבודם נראה שהרשות בידם. והגם שכתב בשם הרא"ש היפך זה דס"ל דאעפ"י שהציבור מוחלים על כבודם אין למנותו. כיע"ש. וכבר נתבאר הטעם בב"ח ובמגן דוד דבכה"ג דווקא הוא דלא מהני מחילה, שכבודם בזה הוא תלוי בכבוד שמים, שמכוונים לכבוד הש"י בש"צ שהוא ראוי להיות מליץ בעד הקהל נגדו יתברך, ואין זה כבוד הציבור שישלחו לפניו יתעלה מי שאין לו הדרת פנים להמליץ בעדם, דאף לפני מלך בשר ודם אין שולחים מליץ אדם שאין לו הדרת פנים לדבר בעדם, כ"ש לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ושכך היא דעת הרמב"ם ודלא כמו שכתב מר"ן ז"ל. ע"כ. והגם שהמעיין בדברי הב"ח יראה דס"ל דכל מידי דתקון רבנן משום כבוד הצבור, כגון ההיא דאין גוללין ס"ת בציבור, וכן אשה לא תקרא בציבור, וכן פוחח לא ישא כפיו דגנאי הוא לציבור, אין יכולין למחול על כבודם ולעקור תקנת חכמים וכו'. ויש מי שכתב דהכי משמע מדברי מרן בש"ע ורצה לומר דש"ע חזר בו ממה שכתב בב"י דהרמב"ם והרא"ש פליגי וס"ל בספר הקצר דגם הרמב"ם והרא"ש לא פליגי ותרויהו ס"ל דאין הציבור יכולין למחול על כבודם. עכ"ז רבו החולקים על זה דס"ל שהציבור יכולין למחול על כבודם במידי שאינו נוגע כי אם בכבודם דוקא. והלא תראה מ"ש מר"ן (סי' קמג) אהא דאין קורין בחומשים בציבור מפני כבוד הציבור בשם רבנו ירוחם, וכתב הב"י ז"ל ע"ז ומשמע מדבריו שבחומשין העשויין כתקון ס"ת אם מחלו הציבור על כבודם קורין בו וכ"כ המרדכי בספר הקומץ. ע"כ. הרי לך בהדיא שדעת רבינו ירוחם והמרדכי דבמידי דחששו משום כבוד ציבור, אם רצו הציבור למחול על כבודם הרשות בידם. ואפילו למה שכתב מר"ן בב"י על הא דרבינו ירוחם והמרדכי דלא משמע כן מדברי הירושלמי שכתב ראבי"ה ע"כ כלומר דנראה מהירושלמי דאף בחומשין העשוין בגלילה כס"ת אין הציבור רשאין למחול על כבודם ולקרות בו, הא נמי לאו מטעם דאין הציבור יכולין למחול על כבודם הוא, אלא מהטעם שכתב הירושלמי והביאו מר"ן בשם ראבי"ה וז"ל: כל עוד שנפשינו עגומה שנאסור עלינו לקרות בחומש נצטרך לקנות ס"ת ע"כ. אבל בעלמא ס"ל דיכולין הציבור למחול על כבודם. וגם והרב הגדול פר"ח השיג על הב"ח שכתב דבכל תקנות שתקנו חכמים וחששו לכבוד ציבור לא מהני בהו מחילת ציבור, מהא דרבינו ירוחם והמרדכי שכתבנו לעיל בסמוך דס"ל דמהני מחילה וכן העלה הרב להלכה בכמה מקומות (בסי' נג, ו; קמג, ב; קמד, ג) דהציבור יכולין למחול על כבודם, וההיא דסי' נג שנראה מדברי מר"ן בש"ע דמי שלא נתמלא זקנו אינו ראוי להיות ש"צ ואפילו נתמנה מפי הציבור, אלמא דאין יכולין למחול, ההיא דוקא דאינו כבוד לש"י להיות מליץ ש"צ שלא נתמלא זקנו ונוגע מפני כבוד המקום משו"ה לאו כל כמינייהו למחול אבל בעלמא אה"נ שיכולין למחול. עכת"ד הרב משפט וצדקה. ומוכח שלדעת מר"ן ז"ל יכולים למחול על כבודם ושאישה תקרא עבורם. ואפילו נאמר שאין הדבר כן, שגם זה שייך לכבוד ה' יתברך, וכדין ש"ץ שלא נתמלא זקנו, עדיין יד הדוחה נטויה שאין בזה משום קול באשה ערווה. וכן במה שכתבו שודאי תבשם בקולה, לא ידעתי יסוד בהלכה לזה, שמה בכך, והלא קריאת התורה היא כנתינתה מסיני בטעמיה ודקדוקיה. ומי יאסור על אשה לקרוא בטעמים יפים ונגינה מעלייתא על פי כל כללי ההידור שבקריאת התורה. ולא ידעתי זכר וסמך לסברא זאת. ודברי המשנה ברורים בטעמם שלא משום קול באשה לא תקרא אשה בצבור.

לאסור משום שאין קולה נשמעעריכה

וקושטא קאי שלדעת האר"י ז"ל גם קדיש בתרא מן החובה הוא. וכמו שכתבתי לעיל לגבי דין קטן באמירת קדיש. ע"ש. ואין האשה מוציאה את הרבים ידי חובתם בזה. וכמו שכתב בשו"ת תורה לשמה (סי' כז). ע"ש. וכפי זה אין האשה יכולה לומר קדיש לבדה, אלא עם אחרים האומרים דווקא. וכיוון שמקומה בעזרת נשים, הרי שקולה לא ישמע. וכיוון שכל הרווח למת אינו אלא במה ששומעים קולו ועונים אחריו איש"ר, וכאן קולה לא ישמע, וכמו שכתבנו לעיל בשם הרב בנין ציון (סי' קכב) ע"ש. הרי שאין כל תועלת בקדיש שלה. ואפילו בתוך ביתה ובאמירת קדיש שלאחר הלימוד שאינו מן החובה, עכ"ז לא נאה ולא יאה להיות אשה מעורבת בין הגברים, ואין להקל בזה [וכמו שכתבו האחרונים בסי' ריט לגבי ברכת הגומל דלאו אורח ארעא לאישה לעמוד בפני עשרה. וכ"כ בשו"ת קול מבשר חלק ב סי' מד. ע"ש]. שאפילו השבות יעקב הנמנה בין המתירים, לא התיר אלא בקטנה ולא בבוגרת.

הכרעת ההלכהעריכה

ועל כן נראה שתעשה יותר נחת רוח למת ע"י שתעסוק בפעולת צדקה וחסד ועזרה לזולת וכיוצא באלו, שבזה תהיה יותר תועלת לנפטר להצילו מגהינם ולהעלותו במעלות קדושים וטהורים .