חיים יוסף/איסור רחיצה/סעיף ד

ד. מה שאמרו ידיו פניו ורגליו לאו דווקא, אלא הוא הדין בשאר מקומות בגוף שיש בהם מילמולי זיעה שמותר לרחוץ אף בפושרים, ובלבד שלא ירחץ כל גופו בבת אחת.

מקור דין רחיצה המותרת

בתענית (יג, ב) מסקינן להלכה שאבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין ובין בצונן כל שבעה. אבל פניו ידיו ורגליו, בחמין אסור בצונן מותר. ולסוך אפילו כל שהוא אסור. ואם לעבר את הזוהמא מותר. ע"כ.

זיעה וריח רע בכלל זוהמא

וריח רע וזיעה בכלל זוהמא הם. כמו שאמרו בכתובות (עה, א) הוסיפו עליהם זיעה ושומא וריח הפה וכו'. ע"כ. וכ"פ הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש (פרק ז, יג) וז"ל: מזוהם וכהן שהוא מזוהם בזיעתו, רוחץ ושף כל גופו בבושם ועובד. היה ריח פיו רע, נותן בפיו פלפל או זנגביל וכיוצא בהן ועובד. ואם עבד בזיהום זיעתו או בזיהום פיו, הרי חילל עבודתו כשאר אלו הבעלי מומין כולם. עכ"ל. ולגבי שאר מקומות בגוף שאינן ידיו פניו ורגליו מצאנו בספר התרומה לגבי טבילת אישה (הלכות נדה סי' קג) וז"ל: וצריך לשפשף בידיה בתוך החמין כל בית הסתרים שלה כדי להעביר הזוהמא, כגון בית השחי ובית הערוה וסביב ירכותיה וכו'. עכ"ל. ובפרט אם עולה מזיעה זאת ריח רע שודאי נקרא זוהמא.

מחלוקת הפוסקים ברחיצת זיעה בט"ב ויוהכ"פ

ואולם לגבי תשעה באב ויוה"כ נחלקו הפוסקים אם הזיעה היא כטיט וצואה לרחוץ. שהב"ח (או"ח סי' תריג) כתב שלגבי יוה"כ שהסיכה אסורה ואפילו אינה של תענוג אלא להעביר הזוהמא. וא"כ אין לרחוץ מפני הזיעה. ע"כ. וכ"כ הט"ז (ס"ק א) שכיוון שהסיכה אסורה, וכמבואר בסי' תריד, א"כ גם הרחיצה להעביר הזיעה אסורה. ע"כ. אך במג"א (סי' תריד ס"ק א) הקשה מאי שנא מרחיצה דשרי להעביר הזוהמא. ותירץ דסיכה הוי תענוג טפי. ע"כ. וכפי זה נשאר היתר להעביר הזוהמא ע"י רחיצה גם ביוה"כ. ופשוט דמדמי לה לטיט וצואה. וכ"כ במחצה"ש לדעת המג"א. כיע"ש. וכ"ד הלבוש (סי' תריד). וכן ראיתי בספר מאמר מרדכי (סי' תריד אות א) בשם רבינו מנוח על הרמב"ם (סוף הלכות שביתת עשור), שסיכה בין שהיא של תענוג ובין שאינה של תענוג אסורה. שלא אמרו אלא בסיכה, אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותרת. ונראה מדבריו שלמד כן ממה שהתירו לרחוץ ידיו כשהם מלוכלכות ומזוהמות. ונתן טעם הגון לחלק בזה. ונראה שמזאת למדו הרב מג"א ושאר אחרונים, ואע"פי שלא ראו דברי ר' מנוח. ובכל אופן נראה לבאר דברי הב"ח והט"ז שיש לחלק בין ידיים מלוכלכות לבין מזוהמות מזיעה וכיוצא בזה שאין שם לכלוך גמור. ובספר לחם משנה סוף הלכות תענית נראה שמחלק בזה כדברי רבינו מנוח והרב מג"א. ע"כ. וע"ע ברמב"ם הלכות תעניות (פרק ה, י ובלחם משנה שם(. וכ"כ באליה רבה (או"ח סי' תריג) שתחילה הביא דברי הט"ז ולבסוף הביא דברי המג"א בלשון 'אבל'. כיע"ש. וכנודע לשון 'אבל' הוא כהכרעה כדעה שמובאת לאחר ה'אבל'. וכמו שכתבו בעלי הכללים עיין עליהם. וע"ע שם (סי' תריד) שהקשה ע"ד המג"א שמנ"ל להתיר ברחיצה מטעם שסיכה הוי תענוג טפי. ולבסוף הביא משבוה"ל בשם הירושלמי שמשמע להיתר ברחיצה כשאין שם תענוג, ואוסר בסיכה. ע"כ. ונראית דעתו להקל אף ביום הכיפורים להעביר הזוהמא. וכן ציין בחידושי רע"ק (סי' תריג) ע"ד הט"ז שדעת המג"א להתיר להעביר הזוהמא. כיע"ש. ונראה שכך ס"ל ג"כ להתיר כדברי המג"א. ודלא כדברי הרב ערוה"ש (סי' תריד אות ב). כיע"ש. ואע"פי שבמשנ"ב (סי' תריג ס"ק ב) לאחר שנטה להקל חזר להעמיד באסטניס דווקא. אבל מי שאינו צריך לרחיצה זאת יש להחמיר. כיע"ש. הני מילי ביוה"כ שהרחיצה בו אסורה אפילו להושיט אצבעו במים. אבל כלפי אבל שסיכה שאינה של תענוג להעביר הזוהמא מותרת, ה"ה שלרחוץ מתחת לבית השחי ושאר מקומות של מלמולי זיעה שיש להקל בזה.

שימוש בדיאודורנט

ומכלל הדברים יש למצוא קולא גם להתיז על עצמו חומר מבושם שקוראים דיאודורנט. שאע"פי שכל סיכה אסורה, ואפילו אינה של שמן כי אם של בושם, וכמו שכתב בערוה"ש (יו"ד סי' שפא, ו). כיע"ש. מ"מ כיוון שלהעביר הזוהמא והריח רע שעליו הוא עושה יש להקל בזה.