חיים יוסף/איסור מלאכה/סעיף א

א. האבל אסור במלאכה כל שבעת ימי אבלו. ועבדיו או פקידיו ובניו ובנותיו הסמוכים על שולחנו ומלאכתם של האבל אסורים לעשות בשבילו. וכן אחרים אסורים לעשות בשבילו מלאכה כל שבעה ימים. וכן סחורה ומשא מתן של אבל אין לאחרים לעשות בשבילו.

מקור הדין

במסכת שמחות (פרק ג, ז) אבל כל שבעת הימים אסור בעשיית מלאכה, הוא ובניו ועבדיו ושפחותיו ובהמתו... וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה, כך אחרים אסורין לעשות לו. אבל עושין לו מלאכה שהיא אובדת, כונסין לו גרנו, מבעטין לו יינו, מגיפין לו חביותיו וכו'. ע"כ. וכ"ה במו"ק (טו, ב) וז"ל: אבל אסור בעשיית מלאכה, דכתיב (עמוס ח, י) והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור במלאכה אף אבל אסור במלאכה. עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בהלכות אבל (פרק ה, ז) רמז לאבל שאסור בעשיית מלאכה, זה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל. מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה. עכ"ל. ומשמע מדבריו שמקרא דוהפכתי חגיכם וגו' אסמכתא בעלמא הוא. וכ"כ הרא"ש במו"ק (פרק ג סי' ג).

מחלוקת באיסור סחורה באבל

ובעניין סחורה לאבל הנה אמרו (מו"ק כב, א) על כל המתים כולן, רצה ממעט בעסקו, רצה אינו ממעט. על אביו ואמו ממעט. ע"כ. וכתב הרא"ש (שם פרק ג סי' מב) על כל המתים רצה ממעט בעסקא רצה אינו ממעט. על אביו ואמו ממעט ואפי' בעיסקא המותר לו. ע"כ. ובקרבן נתנאל (שם אות ש) דהיינו דבר האבד. ע"כ. ומיהו בנימוק"י שם כתב שאע"פ שנאסר במלאכה לא נאסר במשא ומתן. אבל באביו ואמו ממעט. וי"מ בדבר האבד. ע"כ. ע"ש. וכ"כ המאירי בחידושיו למו"ק (כב, ב). ומהרש"ל בתשובה (סי' סז) הביא דברי הנימוק"י הנ"ל וכתב שמאחר שאין הכרע בתלמוד לאסור סחורה, אלא אדרבה משמעות התלמוד משמע דשרי, אף אם באת להחמיר, די לנו להחמיר בג' ימים הראשונים לאסור במשא ומתן, משום שג' ימים הראשונים הן לבכי, ואם יעסוק בסחורה נמצא מתעצל בבכי. ומשום הכי החמירו ואסרו אף לאחרים לעסוק במשא ומתן שלו. אבל אחר ג' ימים נהי דמחמירין העולם ואוסרין במשא ומתן כל ז', אבל לאסור אחרים שישאו ויתנו בעבורו בפרט כשיש להם שותפות עמו מניין לנו להחמיר וכו'. ע"כ. ומהר"א בן חיים בשו"ת מים עמוקים (חלק ב סי' צב) כתב כן בשם הנימוק"י הנ"ל. אך לדינא העלה שהרא"ש והרמב"ן ז"ל כתבו בפירוש לאסור בפרקמטיא, וטרחו לחזר ולחפש אם פרקמטיא בדבר האבד מותרת או אסורה. והכלל דעסק בסחורה נמי אסור לרוב הפוסקים והמפרשים. וכן עמא דבר לאסור הכל ואין בזה פקפוק. עכ"ד. ע"ש.

הכרעת מר"ן באיסור סחורה באבל

ודעת מר"ן בשו"ע (שפ, ג) כדעת הרמב"ם והרא"ש וז"ל: כשם שהוא אסור בעשיית מלאכה, כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך ממדינה למדינה בסחורה. ע"כ.

חומרת איסור סחורה באבל ועונשו

ודע שאיסור מלאכה או סחורה לאבל חמור הוא מאוד. שכבר כתב ב"י (יו"ד שפ, כה) בשם רבינו ירוחם (נתיב כח סוף חלק ב) אבל שאינו רוצה להימנע מלעשות מלאכה מנדין אותו, כדאמרינן (פסחים נ, ב) בעושה מלאכה בערב פסח מחצות ולמעלה. כך כתבו הגאונים בתשובה. עכ"ל. וכ"כ מהריק"ש בהגהותיו בשם הכלבו. ע"ש. ואולם הרב שו"ג (סי' שם סוף אות ד) כתב לתמוה למה לא יחייבו אותו מכת מרדות כדין העובר על דברי חכמים. ע"כ. והשיב עליו הרב יפה ללב (יו"ד סי' שפ) שדבריו תמוהים שהרי מבואר בשו"ע (סי' שלד, ד) שהעובר ע"ד חכמים חייב נידוי. ע"כ. וכ"ה בשו"ת הרשב"א (חלק ד סי' קז) שכל העובר על דברי חכמים ישכנו נחש של דבריהם. ע"ש. ומ"מ נראית ראייה נאמנה לדברי השו"ג מדברי הב"י (יו"ד ס' שלד) שאפילו לא עבר אלא על דברי חכמים נמנים עליו להכותו מכת מרדות. וזה מבואר בפרק מקום שנהגו (פסחים נב, א) מההיא דמר נתן אסיא אתא מבי רב לפומבדיתא ביום טוב שני של עצרת. ע"כ. ויש מקום לחלק על פי דברי מהרשד"ם (או"ח סי' ח) בשם הר"ן בריש פרק מקום שנהגו וזה לשונו בקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אדרבנן משמתינן ליה, ובקצת דוכתי אמרינן דלקי, משמע הא משמתי לא. ותירץ דמלתא דעיקרו דרבנן דכי עקר ליה קא עקר לכולי מלתא, משמתינן ליה. אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאמרו בו חכמים, מכין אותו מכת מרדות. ע"כ. הרי שבאיסור מלאכה דמשמע מדברי הרא"ש והרמב"ם דקרא אסמכתא בעלמא הוא, וכפי זה עיקר איסורו מדרבנן, שפיר י"ל שמשמתינן ליה. וכמו שכתב הרב יפה ללב. וכיוצא בזה כתב הרב פנים מאירות (חלק א סי' צ). ע"ש. ובספר בית יהודה (יו"ד סי' לה) ועוד. ומ"מ בין כך ובין כך איסור חמור הוא בעשיית מלאכה בימי אבלו, אלא בתנאים מסויימים, וכפי שיבואר לקמן בס"ד.