חידושי ר' חיים על הש"ס/קידושין
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
חדושי הגר"ח זצ"ל על קדושין עריכה
בענין מילי לא מימסרו לשליח עריכה
קדושין דף ט' ע"ב כתבו לשמה ושלא מדעתה וכו' מה התם דבעי דעת מקנה אף הכא בעי דעת מקנה ובעי דעתה עי"ש. ומסיק הרמב"ם דמם ששתה שליח מהני דעת השליח במקום דעתה, והקשה הרמב"ן ז"ל דאיתא בגיטין דאומר אמרו פסול משום דמילי לא מימסרי לשליח, וכן פסק הרמב"ם וא"כ איך מהני שליח על דעתה.
והנה בתוס' דף כ"ב גיטין הביאו ב' שיטות אי בעי שליחות בכתיבה או לא, והא דבעי שיאמר לסופר כתוב לאו משום שליחות אלא משום לשמה. ולכאורה קשה על הנך דסברי דלא בעי שליחות בכתיבה מהא דאיתא לקמן דף ס"ם בענין אומר אמרו 'וכן לענין מתנה' , ובשלמא להנך שיטות דסברי דבעי שליחות על הכתיבה שפיר שייך פסול דאומר אמרו אף במתנה דהרי בעי ג"כ שליחות בכתיבה, אבל אי הוי משום לשמה ולא דבעי שליחות בכתיבה, א"כ אמאי הוי גם לענין מתנה כן. אך מהתם לא קשה די"ל דאיידי לענין חתימה דדעת בעל השטר משום דעת המתחייב • ויש לחקור להנך דסוברים דלא בעי שליחות על הכתיבה והא דבעי ציווי הבעל הוא משום לשמה, אם הוא רק בשביל ההיכא תימצא של לשמה דבלא"ה לא חשיב לשמה, ואפילו אם יכתוב לשמה לא מהני בלא ציווי הבעל, או דלמא דמאחר דבעי ציווי הבעל משום לשמה לא הוי רק משום ההיכא תימצא של לשמה, אלא דצריכים לעשות גם בעדו, דהא לשמה דגט שאני מלשמה דס"ת או מזוזה, דהתם הדין דבעי לשמה וצריך לכוון לשמה, אבל בגט הרי הלשמה עושה בהגט חלות הגט ול"ה כוונה בלמוד, וכיון דצריכים לעשות בעדו שטר גט, א"כ צריכים ציווי הבעל משום דעת המתחייב, כמו בחתימה דבעי דעת המתחייב הא הוי משום דצריכין לעשות שטר בעדו צריכים דעתו, והא דאמרינן עשו עדים שליחותם, סי' הראשונים דלא הוי שליחות אלא מעשה שליחות, ומשו"ה בעי צוואתו, וכן בגט החתימה וגם הכתיבה מאחר דהלשמה צריך לעשות הגט ובעי לעשות בעדו גט, בעי' דעתו משום דעת המתחייב ולא משום ההיכא תימצא לחוד. והנה להשיטה דהכתיבה בעי שליחות קשה לכאורה, דא"כ אמאי מכשיר ר"ם שטר שנמצא באשפה וחתמו והא בעי שליחות, אבל לר"ם לא קשה כלל משום דלדידי' הא הוכתב אחתימה קאי, ומשו"ה לא בעי שליחות. אך קשה מהא דאיתא לקמן , ואפי' רבנן דפליגי עלי' דר"ם דוקא בגיטי נשים משום דבעי־ לשמה, ולהנך שיטות דבעי שליחות א"כ הרי בעינן לפסול גם משום שליחות. וכן יקשה לן מהא דזבחים דף ב' סתם אשה לאו לגירושין קאי ומשו"ה סתמא פסול משום דלא הוי לשמה, ולהנך שיטות הי' צריך לפסול גם משום שליחות אפילו אם סתמא לשמה קאי .
ע"כ נראה לומר דהני דסברי דבעי שליחות הוא רק מאחר דבעי לשמה, דביארנו דהלשמה בגט שאני מכל התורה כולה דצריכין לעשות בעדו, וכיון דצריך לעשות בעדו בעי שליחות, נמצא דכל עיקר דין שליחות דבעי הוא רק משום לשמה ם*ני דבעי לשמה ולפיכך בעי שליחות . ומעתה יש ליישב קושית הרמב"ן ז"ל, דדעת הרמב"ם דדין מילי וכו' ולא חל דין ציווי הבעל ע"י שליח, הוא רק בבעל דהוא העושה את השטר והוא העושה את השטר לשמה ובעינן מעשיו בספר, ולזה הוא דלא מהני שליחות, משא"כ לגבי האשה דלא בעינן מעשי' כלל, ורק דעתה לבד, בזה לא מצינו דלא תהני שליחות, וע"כ זהו דפסק הרמב"ם דמהני גם דעת השליח וכמו שנתבאר (ועיין בחידושי ומיה מ"ג אישות הי"ח) ע"כ.
הגר"ח זצ"ל
בענין ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה עריכה
דף י' ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה. ובהצד דנשואין עושה יש לחקור, אם הוא דבהמעשה ביאה יש גם מעשה עושה, אי דקנין ביאה שלים סקנין כסף, דכסף אינו אלא קנין אירוסין אבל ביאה עושה קנין נשואין, אבל חופה אנס אינו כאן. והנה ברמב"ם בהלכות אישות כתב דאף אם ביאה נשואין עושה, אסורה היא לבעלה עד שיעשה בה חופה עיי"ש בסיים ובכ"ם, וראיתו הוא דהא דקאסר התם, דהנפ"ם בין אם נאסר נשואין עושה או אירוסין עושה ליורשה ולהססא לה, ואמאי לא קאסר בסשיסות דאם נשואין עושה היא סותרת לבעלה ואם אירוסין עושה אסורה. אלא ע"כ דאף אם נשואין עושה אסורה לבעלה עד כניסה לחופה , והטעם דחופה מלבד שהיא קנין היא גם מעשה להתיר אשה לבעלה, ונהי דאמרינן שהביאה ג"כ כסו עושה אבל כ"ז הוא לקנין חופה, אבל להתירה לבעלה צריך חופה דוקא ובביאה ליכא חופה, ולכך היא אסורה לבעלה עד שיכנסנה לחופה, ע'יכ.
הגר"ח זצ"ל
בענין עבד עברי גופו קנוי עריכה
דף ט"ז אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי. וכתבו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל שיש קנין איסור שמותר בשפחה כנענית, וכבר הקשו הא במוכר עצמו ודאי גופו קנוי אף שאסור בשפחה כנענית, וגם קשה לומר דהמעשה ידיו לחוד לא יחשב לקנין הגוף, דא"כ אמאי אינו יכול לומר לו בפני שנים זיל, כמו שסובר הרמב"ן בעכום הקנוי לישראל רק למעשה ידיו. עוד קשה מב"ק דף קי"ג ע"ע גופו קנוי ולא חשיב הפקעת הלואתו אלא גזל גמור, והא כשישראל קנוי לעכום ודאי שאין קנין איסור, וא"כ לפי דברי הריטב"א היה צריך להיות כהפקעת הלואתו, ועוד דלפי פשטות משמעות הריטב"א משמע שהשם גופו קנוי הוא רק על קנין איסור, אבל הקנין ממון הוא רק שעבוד בעלמא למעשה ידיו, וא"כ אף אם יש קנין איסור ג"כ אין להחשב כ"א הפקעת הלואתו.
והנראה לומר בזה דבאמת אין בע"ע קנין מעשה ידיו בלחוד אלא דהוא דין מדיני ע"ע, והיינו שחידשה התורה שישראל יכול למכור את עצמו לעבד, ושחל עליו השם עבד ונעשה לחפצא של עבד, ובחפצא של עבד יש בו דין קנין מעשה ידיו ודין היתר שפחה, וזוהי הכוונה של ע"ע גופו קנוי שנעשה לחפצא של עבד עברי, ומזה מסתעפים כל הדיני עבד עברי, כמו חלה שאינו חייב להשלים. ובזה יבואר לנו הרמב"ם גבי עדים זוממין שאינם נעשים בן גרושה ובן חלוצה ואינם נמכרים בע"ע, ופירשו כל המפרשים כגון שהעידו על אחד שגנב ואין לו מה לשלם וזממו למוכרו, שהם אינם נמכרים. אבל הרמב"ם שם פירש כיצד כגון שהעידו על אחד שנמכר לע"ע, וסלקא דעתין שגם עליהם יחול הדין של ועשיתם וכו'. והקשה הגבורת ארי בשלמא לשיטת כל הראשונים הוא כיון שהעדים זממו שיחול עליו דין לימכר בע"ע, הו"א שגם עליהם יחול הדין למכור, וממעטינן דלא, אבל לשיטת הרמב"ם שהעידו שנמכר כבר ורצו לחייב מעשה ידיו לפלוני פשיטא שיכולים לסלק במעות הפסד של הזמה. ולפי מה שכתבנו א"ש שרצו להשוותו החפצא של ע"ע שיחול עליו השם עבד, וס"ד שיהי' בזה הדין של ועשיתם וכו' ומיעטה התורה בגנבתו ולא בזממו.
ובזה יתבאר לנו הגמ' קדושין דף כ"ח השבע לי שלא נמכרת לי בע"ע האי טענתא מעליא הוא ממונא אית לי' גבי' רבא לטעמי' דאמר ע"ע גופו קנוי, ופירש רש"י ואינה טענת מטלטלין והקשו בתוס' הא בן חורין לא הוקשו לקרקעות. ופירש הר"ן גבי שבועה כתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים, והיינו שיתבע ממנו מטלטלין או דבר מה ולא שהוא תובע גופו שחסר בכאן התנאי לחיוב שבועה, והוא תנאי של כי יתן איש אל רעהו, זוהי שיטת הר"ן. ולפי מה שכתבתי בזה נראה לומר דלו היה עבד עברי רק קנין שעבוד למעשה ידיו ולא שיהיה גופו קנוי אלא קנין מעשה ידיו לחוד, היה שפיר דבר המטלטלין ולא היה חסר בכאן התנאי לחיוב שבועה, אבל כיון שע"ע גופו קנוי, והיינו שנעשה לחפצא של ע"ע, ושעבוד מעשה ידיו אינו אלא דין ופרט אחד מהמציאות של ע"ע, והמציאות ע"ע אינו משלים התנאי שצריך לחיוב שבועה והוא דבר המטלטל וגופו ממון, ע"כ.
(מהגר"ח זצ"ל או מבנו הגרי"ז שליט"א)
בענין ירושת גר את אביו העכו"ם עריכה
רמב"ם הלכות גמלות כתב גר את העיכו"ם אינו יורש דב"ת אלא מדברי סושריס ויראה לי שתנאי מועיל בזה שאין העכו"ם מחויב לעמוד בתקנת חכמים ע"כ , ובשאר ירושות דרבנן כתב שאין התנאי מועיל משום דכל דתיקן כעין דאורייתא תיקן . ומעם שנותן לדבריו קשה להולמו . .
והנה עצם הדין ירושה הוא דבר שבממון שהיי' מועיל תנאי רק דכתיב לחוקת ששפס שזה גורם שלא יועיל תנאי בירושה וכראיתא ברמב"ם בתחילת הסרק , והיינו שבירושה מלבד הדין דזכות ממו,־ יש בה דין ירושה שהוא דין משפם , ומשום זה אין מועיל תנאי , והא דתיקן רבנן בגר שיורש את אביו יכולים רק לתקן עליו הדין דזכות ממון , וגם זה צריך לחקור אם הוא דין הסקר בית דין הסקר , אבל הדין ירושח שתהא לחוקת מששס בודאי אין יכולים לתקן לעכד"ם שאין הוא מחויב לעמוד בתקנת תכמים , וכיון דאין בה הדין ירושה מצד מלות דין הנלמד מהקרא דמוקת פששס ורק דין ממין א"כ על זה הדי ששיר מועיל תנאי ודוק היטב , פ"כ .
הגד"ח זצ"ל
בענין יעוד עריכה
בדף י"ח ברש"י כתב דבן המייעד לעצמו הוא אומר התיעדי לי ואם האב מיעד צריך שיהי' שליח מהבן * אבל ברמב"ם איתא דהאב הוא המייעד ברשות בן . ומשמע דדוקא האב שהוא האדון אבל לא הבן אף שהוא הבעל והמקדש , משום דדין יעוד אינו רק מעשה קדושין לבד , אלא דהוא דין מחודש ויש מעשה יעוד ובהמעשה יעוד נעשה האמה לאשה להמקדש , ולזה המעשה שייך רק האדון ולא המקדש , ורק משום שבמעשה יעוד חלין בכאן קדושין , לזה צריך שיהא מתאים לדיני מעשה קדושין , ולכך בעי' שיהא האדון שליח מהמקדש , וגם ילפינן על כסף קדושין מייעוד , אבל הקדושין חלין ע"י מעשה יעוד ולא בעינן למעשה קדושין ובזה מבואר דהמקדש אשה בלשון מיועדת אינה מקודשת משום דבלשון הזה הוא לשון רק על מעשה יעוד , אף דבמעשה היעוד חלין הקדושין , אבל הלשון למעשה לא שייך , היינו על התוצאה מהלשון אין אנו משגיחים , ובלשון חרופה מקודשת משום דאף דאין כאן קדושין חלין שם שם חלות דין חרופה אבל במעשה קדושין נעשה והוי הלשון לשון קדושין ע"כ ,
הגר"ח זצ"ל
בדין איסור שפחה לישראל עריכה
דף כ"א * הרסניים הלכות אסירי ביאס פ היי כתב דאיסור שפ^ה אינו אלא סדרבנן , וקשה עליו סהא דפ"ק דקדושין דף כ"א כהן סנ1גו בשפתה חידוש הוא לייש כהן לייש ישראל ; והיינו כסו שהותר איסור שפתו* לישראל , או דלסא שאגי כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצוות יתירות . ולהרמב"ם הדי אין כאן שום חידוש כלל בישראל , דליכא שום־איסורא 1בי , ולא מצינו שהתיר שום איסור בשביל ישראל דניסא שהותר 02 איסור זוגה לכהן , והנה לכאורה לפי שיטת הרמב"ם בדין ססידת שפחה לעבד עברי , לא כתיב בזה שום מידושא ודין התידא לגמרי כיון רליכא שום איסורא , ואינו כ"א זכות ממון שיכול לכוסו לזה . אמנם מהא דמבואר בתמורה בם' כל האימורין במשנה תלין שפחתך אצל עבדי הרי זה אתנן ופריך בגם," שפחה לע"ע מישרי שדי , ולשיטת הדסב"ם 02 בישראל ליכא שום איסור ובביאת עבד עברי ליכא שום רשותא מפי מישראל , ודין שפמה לע"יע אינו מדבר אלא בזכות הממונות שיש לו בהעבד כדפירשנו , אייכ מאי מייד שפחה לעבד עברי מישרי שרי הרי אינו מחולק בהתירא יותר מישראל דעלמא , וכמו דבישראל דעלמא הוי אתנן בשפחה כםו"כ בעבד עברי *
ונ"ל דהנה בעצם קושית הש"ס דספמה לעבד עברי מישרי שרי קשה 9 דהא למיחל דין אתנן לא בעי ביאת איסור , כ"א רק שתהא ביאת זנות דהרי שם קאמר דלר"א דפגוי הבא על הפנוי' עשתה זונה הוי אתנן אף דליכא איסורא , ואייכ בשפחה לעבד עברי דהוי ביאה דלא תפסי בה קדושין והוי זנות ,שפיר הוי אתנן ואף דשרי לי' . וצ"ל דכיון דהתורה התירה שפמה לעבד עברי תו פקע מינה 02 שם ביאת זנות , ובזה הוא מחולק מישראל דעלמא , דבישדאל אף דליכא איסורא לדעת הרמב"ם סיים הוי ביאת זנות ומשוייה הוי אתנן , משאייכ בעבד עברי דאיכא המירצ לא הו* אפילו ביאת זנות 2ייכ , והיינו דפריך מישרי שרי ,
ובנה שפחה מצד עצמה לא הוי זונה 9 רק משום דהביאה הוי ביאת זנות דלא תפסי בה קדושין , ומשוייה היא נכללת בלאו דזוגה לא יקהו , אבל לא שעצם המפצא דין זונה עלה , ואייכ בעבד עברי דהתירה התודה וליכא על המעשה דין ביאת זנות ממילא דליכא איסורא דזוגה והיינו דשאמר חידוש הוא לייש ישראל לייש כהן , ואין הפירוש דמדהותד איסור שפסה בישראל מותר נסי איסור זוגה לכהן , רק כיון דהותר שפחה לע"ע ולא הוי הביאה ביאת זנות , א"כ ממילא הרי ליכא בזה איסור זונה . ומדויק לשון הגם' דקאמר חידוש הוא לייש כהן לייש ישראל ולא קאמר הואיל ואישתרי איסתרי כדקאמר גבי יפת תואר .
ומבואר בזה הא דספמה של כהן אוכלת בתרומה , והא הוי זונה . ומפואר עפ"י הנייל , דספחה אינה חפצא של זונה , אלא רין זונה עלה משום דביאתה ביאת זנות , וע"כ לייש זה אלא לענין איסור קימה , אבל לא לענין תרומה 9 דשם רק אם יש לה דין זונה בעצם החפצא הוא דאינה אוכלת ע"כ .
הגר"ח זצ"ל
בדין מילה קודם זמנה עריכה
כתב הסוד דמילה קודם זמנה היינו סמל בשבעת הימיס הראשונים אין צריך הטפת דם ברית , ואם מל בלילה צריך הטפת דם ברית • וצריך להבין ההפרש בינייהו דבתרווייהו לא קיים מצות מילה ובתרווייהו ליכא פה למול עתה , והנה בגמ' שבת פ' ר"א דמילה איתא דהטפת דם ברית אין דומה שבת ואין זמנה ביום שמיני . ויכולים לקיים מצות הטפת דם ברית *ף קודם שפיני בנולד מהול , ולכן כספל ק11*ם ♦4ם השפיני אף רם*ות מילה לא קיים , מצות חופת דם ברית •וזר קיים , אבל בלילה אין יכולים דאנו פוסקים דמילה סלא בזפנה דינה ביום , וגם לא קיים פאות הטפת דם ברית •
ובהחובל דף פ"ח פה לאשה שכן אינה במילה , ובתוס' שם כתבו ששייך פירכא אף באופן דלא שייד כפו מילה באשה , דלא פשוט קולא הוא רק פטום דלא שייכא . ובס"ם סם כתבו הראשונים שכן אינה במילה היינו שכן אינה בהטפת דם ברית , וזו היא קולא לגבי אשה ם וקשה דגם חספת דם ברית אין שייך בה ולכן אין לה לפי האפת הדין דהטפת דם ץ ברית , ולא פסום דלא הייבתה התורה את האשה בדין זה . והנה בגם" איתא דאין יכול לפול רק פי שהוא בר מילה , עי'־"* בע"ז דף כ"ז מד יליף מהמול ימול ומד יליף ואתה את בריתי תספור פאי בינייהו איכא ביגייהו אשה , למאן דיליף מהמול ימול אשה כמאן דמהילא דמיא ולמאן דיליף מאתה את בריתי מספור אשה לאו בת בדית , הדי פפורס יונא פש"ס דפמצות מילה אין האשה בפקעת -דהיינו דפטורה פנד הכתוב דפפרתה תורה- אלא דאין שייד בה מצות מילה וכפהילא דמיא , אבל פברית היא םופקעת ולאו בת ברית היא , ופזה הפסוק ידעינן הטפת דם ברית , הרי נימא דמצות הטפת דם ברית ליתא גבה והיא פטורה ומופקעת ממנח • ויש לבאר זה דמצות מילה הוא להכרית ערלתו וכיון דלאשה אין ערלה הרי היא כמהילא דמיא , לאין שייד לומר דהיא מופקעת סמצות מילה רק דאין שייד בה המצוה , אבל הטפת דם ברית סואתה את בריתי תספור ילפי' והוא ענין הכנפה לברית , ונהי ,דאין שייד בה ם"ם הרי לא נכנסה לברית וחסד לה הברית סיס לאנסים , ושייך שפיר לומר דלאו בר ברית היא , דמיינו שהיא מופקעת מדין זה לגמרי וקולא היא לגבי אשה , ע"כ •
הגר"ח זצ"ל
? עריכה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
בדין נוגע בעדות עריכה
העילוי הפפורפם "ד'סלפה פאליאניק" פסיינעד הקשח על הגפ"" דקדושין הן הן סלוחיו הן הן עדיו בשלומי ספון פיהפני בפינוי דאי. בעי אפרי אהדריגהו ללוה הא לאו הכי פסולים פסום נוגעים , והקשה הנ"ל בס' מרובה אמרינן דאם הוזמו על הטבימה בטלה אף עדות גניבה פסום דהעידו בתיך כדי דיבור , הרי דאם העידו יגוכ"ד כיון דיכולים למזור מוי חד הגדה עיי"ש , וא"כ הכא הרי כשאחד פעיד ופאפיגים לי' במיגו דאהדרינהו ללוח ע"כ איפתי נגמר הגדתו שאין יכול כבר למזור בתוכ"ד סלו סהוא פזפן הגדתו עד כלות שיעור תוכ"ד , וא"כ כשבא השני ופעיד ג"כ כג"ל פקבלין הגדתו עתה ואימתי נגמרת בתוכ"ד מזמן הגדתו שאין יכול כבד למזור , והרי שיעור תוכ"ר של הב' הוא יותר ארוך מהראשון שהוא הדי העיד אחריי , אייל כשמגיע השיעור דתרכ"ד סל הראשון כנד גיגע היא , רלסמול הגדתי משום גיגע כיון דהוא תרכייד רחביי' # ותי' הנייל דהפסול נרגע היא רק •סרל בהגדה ילא נגיף העד ינססיל הגדה ליכא דינא דגססלו תוכ"ד , רהגר"ה זצ"ל אסר בזה רזה איני מסמיק , אך צריך להוסיף דהפסול נרגע איני דבר סעניני לאחר הגדה . והגרייח זצ"ל תירץ לזה רפיון דכאן נעשה ניגע אה"כ מזה שאיני כשר לעדות לגמרי ע"ל לא נאסר כאן דנעשה עדרתו רמסיל אף למפרע , שלא נאמר זה רק על פסולי עדות , יהדי זה דרמה למת העד תיכ"ד , עייל •
מעשה בחמש נשים עריכה
דף נ' מעשה בחמש נשים יכו' יקבלה אמת ם*י ע"י כולן וכי," ושל שביעית היתה . והקשה הנוב"י והבלאי הקוה"ח סימן קס"ב הא אין שליח לדבר עבירה . ונראה דמיירי בחצר הייני שהיא הקנה להם את הכלכלה ראייכ חדא מהן הזוכה לכולן ראייה כבד נעשה הכלכלה שלהן יזכו את המירות ע"י קנ"ן מצד . ואין להקשות הא חצר השותפין היא , דהא לא זה מזה הוא אלא מאחר " וחצר השותפין דאינו קונה הוא דוקא זה מזה ♦ רלפי"ז ישיישב על נכון הרמב"ם , דהנה בגם*4 מקשה היכי דמי אילימא דאמר כולכם קני את וחמוד הוא ואת והמור לא קני ומשני רפיירי דאמר הראויה לי מכם , וכן פסק הרמב"ם דמיירי דאמד הראייה לי מכם לביאה תתקדש לי , והקשו עליו דהא הוא פסק כר"נ דקנה מחצה • אבל לסי דברינו יתיישר שמיר דכיון דקנה ממצה אי'כ נשאר לי סחצה במצד היינו הכלכלה ועיקר הקנין הוא מהכלכלה , דאל"ה הוי אין שליח לדבר עבירה , ואייל הא הוי חצר הסותמים כבד ואין קונין זה מזח , משום דהא קונים מהבעל שהוא הוי שותף נהכלכלה וא"כ אין קונים זה מזה , ושמיר מסק דמי'־"רי בהדאויה לי מכם תתקדש לי , ואין כוונת הש"ס להקשות מפני דאת והמור לא קני , דאמילו קנה ממצה נמי מקשה , דכיון דהחצי נשאר אצל הבעל הוי כבר החצר מצד השותמין ואין קוני! זה מזה ודוק היטב , ע"ל י
הגר"ח זצ"ל