חידושי ר' חיים על הש"ס/כתובות

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חדושים על מסכתא כתובות מהגר"ח זצ"לעריכה

בענין אבילותעריכה

רמב"ם בפ"ד מהל' אבל ה"ם וז"ל האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו וחייב לישב ע"ג פסה כפי' ובשאר ימי האבל סותר לי' לאכול משלו ולישב ע"ג מפיץ או קרקע ופניח תפילין שהרי נאמר ליחזקאל וכו' , ובהשגות חייב לישב עייג מסה כסי,' א"א לא ראיתי שורש לזה ע"כ , וביאור השגתו הוא , רבדין פסה כפוי' לא מזינו חילוק. בין יום ראשון לשאר יפי אבילות , דזה לא שייך רק על להניח תפילין ולאכול פשלו דזהו דין באנינות , אבל פסה כפויי' הוא דין פדיני אבילות וכל שבעת היפים הם יפי אבילות .

והנה בפרק אלו מגלחין ת"ר הי' ישן על גבי כפא על גבי אודני על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו פאי לא יצא אפר דיי* שלא קיים הדין של כג'ית הפסה דבעינן שהפסה תהא כפוי' , אבל הרמב"ם פ"ה הי"ח כתב וז"ל וחייב לכפות הפסה כל שבעה ורו' הפד כל פסותיו והי' הוא ישן ע"ג פסות אחדות או ע"ג הכסא או ע"ג הארון או ע"ג הקרקע לא יצא ידי חובתו אלא ישן ע"ג הפסה הכפוי' , והנה פדברי הרפביים אלו פשפע דחייב לכפות כל שבעה , ולכאורה דבריו סותרים זה את זה .

והנה בביאור דברי הרמב"ם פהשגת הראב"ד אפר הגד"ח זצ"ל דהנה באבילות יש שני דינים , יש דין איסור פה שאסור לו לאבל ביפי אבילות כגון נעילת הסנדל דזה סדין איסור אבילות , ועוד יש דין קיום אבילות בקום ועשה דאבל פחויב לקיים אבילות כגון פסה כפוי! דחייב לכפות פטתו , דזה כבר לא שיין לאיסורי אבילות כיון דישן ע"ג קרקע ולא עבר על איסור אבילות , והא דחייב לכפות פסתו זה הוי סדין קיום אבילות סיש באבל דחייב לקיים בקום ועשה , וכבר אפרו דבת"ב אע"ג דהתם איכא דין אבילות אבל התם יש רק הדין דאיסורי אבילות י אבל דין קיום אבילות ליכא . לכן אפר הגר"ח דדעת הרמב"ם דדין קיום אבילות הוא דוקא ביום ראשון , אבל בשאר יפים ליכא כ"א איסורי אבילות , וזהו שכתב וחייב לכפות פסתו ביום ראשון , דקיום אבילות אינו כ"א ביום ראשון עכ"ד אבל זה גופא צ"ע פנין לנו זה החילוק בין יום ראשון לשאר יפים דבשאר יפים אין דין קיום אבילות , ועוד דפהרמב"ם שהביאנו לעיל נראה דחייב לכפות כל שבעה , וזה סותרים דבריו שב' לעיל שאינו חייב כי אם ביום ראשון בלבד .

והנראה דהנה כל דיני אבילות משבן הרמב"ם לדין איסור אבילות , דהא הפ"ה הל' א' כלל כל הדברים לאיסור דכתב אלו דברים שהאבל אסור בהם אסור לספר וכו' ולזקוף את הפסה וכו' ופנין שהוא אסור וכו' . והנראה שהוא סובר שכל הרבדים הם איסורי אבילות, אולם נראה דבכפית הפסה איכא שני דינים , חדא דאסור לזקוף פסתו וזה הוא סדין איסור אבילות , ועוד איכא דין קיום אבילות בקום ועשה דהמסה תהא כפוי' , וזהו הביאור בדבריו שכתב דאעפ"י שכפה פסותיו לא יצא ידי חובתו רפסה כפוי' בעינן שיהא ישן על בבי פסה כפוי' , פשום דהדין קיום אבילות דפסה כפוי' הוא שיהא ישן על נבי מסה כפוי' , ונהי דכיפה פסתו ולא עבר על איסור אבילות כיון דישן ע"ג קרקע ופסתו היתה כפוי' , פ"ם לא קיים הדין קיום אבילות , דהדין קיום אבילות הוא שיהא ישן על גבי פסה כפוי' . ודין זה דבכפית הפסה יענן שני דינים אלו , יצא לי' להרמב"ם םד.אי סוני* דאהדינן פא♦ לא יבא ידי חובתי שלא קיים פגרת כפית הפסה , והביאור דלא קיים הדין דקיום אבילות .

והנה הראב"ד הוציא פהאי סוגיא דזלזל באבילות חייב להשלים , דאמרינן כאן לא יבא , וסברתו הוא דכיון דעבד איסור אבילות לא קיים אבילות וחייב להשלים . ולפי סברת הרפב"ס נוכל לופד כי זה דוקא בכפית הפמה דיש דין קיום אבילות וע"ז אמרינן כיון דזלזל לא קיים אבילות וחייב להשלים , אבל בשאר דיני אבילות דאינם כ"א סדין איסור אבילות לא שייך זלזל , דהא אבילות יש עליו אלא דעבר איסור אבילות ושפיר משוב מנהג אבילות אלא דעבר באיסורי אבילות , אבל בדין כפית הפסה דיש דין קיום אבילות כיון דזלזל לא קיים אבילות דהא צריך לקיים בקרם ועשה ולא קיים וחייב להשלים . ודעת הראב"ד הוא דאחילו בשאר דברים כיון דעבר איסורי אבילות לא חשיב קיום אבילות , והנה נחקרר בהדין קיום אבילות אם צריך לקיים כל השבעה , או דכיון דקיים יום אחד חשיב שטייס אבילות . והסברא נותנת דסגי בקיום יום אחד כיון דקיים אבילות יום אחד חשיב שקיים אבילות # וזהו ביאור הדאב"ד עב' דאם דאם זלזל מקצת יפים אין צריך להשלים , דכל הדין השלפה הוא משום דחסר כאן קיום אבילות כיון דדעבר איסורי אבילות לא הי' כאן קיום אבילות , אבל אם קיים יום אחד יש כבר דין קיום אבילות י ופה שעבר באיסורי אבילות אין דין השלמה ע"ז , דע"ז לא שייך זלזול דשפיד יש כאן אבילות אלא שעבר . ולהי"ז יבואר דעת הרמב"ם , דכאפת י7* דין קימי אבילות כל השבעה יפים דכל השבעה יפים שוים הם בדין זה , אלא דאם קיים אבילות יום אחד חשיב שיש דין קיום אבילות , דלדין קיום אבילות סגי ביום אחד ואם קיים יום אחד חשיב שקיים אבילות . אלא לפי פה דקיי"ל דאבילות יום ראשון דאורייתא ושאר יפים דרבנן ,א"כ אם יקיים אבילות בשאר יפים נמצא דבאבילות דאורייתא לא קיים דין קיום אבילות ע"כ חייב לכפות פסתו ביום ראשון כדי שיקיים דין קיום אבילות ביום ראשון דהו* דאורייתא , ושוב אין צריך לקיים בשאר יפים , דכבר קיים אבילות , דבקיום אבילות יום אחד חשיב שקיים דין קיום אבילות . אבל איה"נ אם עבד יום ראשון ולא קיים דין קיום אבילות , יהא חייב לקיים דין קיום אבילות בשאר ימים דאין חילוק פיוס ראשון לשאר יפים דבכל השבעה יש הדין דקיום אבילות , אלא דאם קיים יום אחד אבילות כבר יש דין קיום בכל האבילות , ולכן צריך לקיים ביום ראשון כדי שיהא דין קיום אבילות דאורייתא , ולכן כתב הרמב"ם דחייב לכסות פסתו ביום ראשון ע"כ . הגרייה זצ"ל

בדין פלגינן דיבוריעריכה

כתב הרשב"א בתשובה דאתי זה שקינא לה ונסתרה עפו אופר סנספאה דנאמן פשום דפלגינן דיבורא . והקשה הפליים דאס נימא פלגינן דיבורא הרי אופר דאמד בעל אותה דהא אין אדם משים עצמו רשע ופה"ם פלגינן דיבורו , וא"כ האיך מהימן דהרי הא דע"א נאמן לאחר קינוי וסתירה הרי פשיטא דהוא דוקא אם מעיד שנבעלה לזה שקינא לה ונסתרה עפו #

ונראה דהרי כל עיקר דאמרינן פלגינן דיבודא הוא פשרם דאסרי' דהוי תרי עדיות , האחד על חבירו שרבע , והב' שהוא הי' הנרבע , והחלק עדות מלנבי עצמו אמרינן עלה אדם קרוב אצל אצפו , וא"כ כ"ז דינא במה שנוגע לפזול בזרותו על עזמו כגון לחייבו , או לפוסלו לזרות מטעם רשז , ע"ז אמרינן אדם קרוב אזל ז1םו , אבל בפה שנוגע עדותו של זה לגבי חבירו כגון לדין בדיקות לעדות התביעה של חבירו לדעת סי חנרבע , בזה ספיר יכולים לתפוס עדותו שהוא הנרבע , דע"ז הרי ליכא דינא דאדם קרוב אזל עצמו . אמנם באמת זה אינו השום דא"א לומר כן , דאט נתפוס עדותו לגבי חבירו שהוא הנרבע א"כ רשע הוא ורשע פסול לעדות , א"כ בע"ב אנו מוכרחים לחלק עדותו לגמרי בסד. שנוגע לחבירו . אמנם כ"ז הוא לעגין עדות דעלסא , דרשע פסול לעדות, מוכרחים אנו לחלק עדותו לגמרי , משא"כ בעדות טומאה דאף הפסולין נאמנים , א"כ מה שנוגע לגבי האשה נתפס ג"כ עדותו שהוא הבועל וטענת םם"נ ליכא כאן , דהכא הרי גם פסול נאמן , א"כ מה איכפת לנו שוב שהוא אומר שהוא הבועל והרי הוא פסול , דהא גם פסול בשר לעדות טומאה , אלא דכ"ז הוא אם נאמר דרסע דד"ת כשר , אבל אם נאמר דד"ת פסול ברשע דד"ת , הרי שייך כבר גט דינא דממנ"פ . וא"ב המל"ם שפ*ר הקשה לדעת הראב"ד דמ"ל דרסע דד"ת פסול , אבל הרשב"א יסבור בע"כ דרשע דד"ת נ"כ כשר , ומיושב הרשב"א . ע"ב . הגר"ח זז"ל

בענין אין בו דעת לשאולעריכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

יפ בו דעת לפאול ואין בו דעת לשאול ג*יכ ספיקו טהור , וזהר ממש הן דינא דספק רה"ר ורה"י דמפיקו טהור • ומעתה הרי מיושב היסב מה שפסק הרמב"ם גבי דליים דדינא כמו באין בו דעת לשאול , דאעייג דקיי"ל דספק טומאה הבא בידי אדם דינו כיש בו דעת לשאול , אכן מה דהספק נולד ע"י השרץ שנמצא בדלי אח"ב , ואז כשנמצא הדי אין האדם עוסק בו כלל , ואינו בא כלל אז ע"י אדם , א"כ נהי דמססקא לן ג"כ שמא בא השרץ בדלי העליון בשעה שבא ע"י אדם , אכן הרי נעשה הספק משניהם ממציאות השרץ אח"כ דהוי אין בו דעת לשאול ומעסק האדם תהילה , ונמצא דהספק הוי ע"י יש בו דעת לשאול ואין בו דעת לשאול ביחד , ובזה דהספק בא ע"י שניהם ביחד הדי כבר נתבאר דדינו כאין בו דעת לשאול דספיקו טהור , וכמו ספק שתי דשויות דספיקו מהוד וכמוש"ג , ושפיר פסק הרמב"ם דהוי דבר דאין בו דעת לשאול דספיקו סהוד , והא דקאמר בגם' דכל ספק טומאה הבא בידי אדם דינו כמו יש בו דעת לשאול , התם סיירי דכל הספק נולד ע"י האדם , וכגונא דאיירי התם , כגון שהטהרות בידי אדם ספק נגע בשרץ ספק לא נגע , וא"כ הא הוי התם בכל שעת הולדת הספק אדם עוסק בו , וא"כ שסיר הוי יש בו דעת לשאול , משא"כ הכא גבי דלי נהי דבשעה שעוסק בו האדם משיב טומאה הבא בידי אדם דדינא כיס בו דעת לשאול , מ"ם הולדת הספק הרי נעשה ע"י השרץ שנמצא אמ"כ בשעה שאין האדם עוסק בה , ובזה שפיר פסק הרמב"ם דדינו כאין בו דעת לשאול , וכמוש"ג דהיכא דנולד הספק ע"י יש בו דעת לשאול ואין בו דעת לשאול הוי דינא כאין בו דעת לשאול וספיקו טהור • ובטעם:! של הראב"ד דלא סבירא לי' סברא זו שכתבנו נ"ל , דהנה הרמב"ם בס"כ מהל," אבות הטומאה הל' י"א כתב וז"ל דברים שהם בדה"ר הרי הם כרה"ר כיצד כופה ברה"ר גבוה עשרה ספחים והטומאה בתוכה ספק נגע 0י!ק לא נגע ספיקו טהור הכניס ידו לתוכה ספק נגע ספק לא נגע ספיקו סמא היתה כפיסה נתונה על כתיפו וכיכר תרומה כרוך בסיב או בנייר נתון לתוכה ספק נגע בה אחר ספק לא נגע ספיקו סמא עכ"ל והראב"ד כתב ע"ז וז"ל א"א לא ידעתי מהו זה ובתוספתא אמרו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור הכנים ידו לתוכה ספיקו ממא עכ"ל וכתב ע"ז הכ"ם ששעמא של הרמב"ם שמאחר שהכיכר שהוא המקבל טומאה נתון לתוכה הרי הוא כרה"י וכו' , ביאור הדברים דהרי הכופה הוי רה"י ולהכי בעינן שיכניס ידו לתוך הכופה דאז הו"ל ספק טומאה ברה"י דספיקא סמא , משא"כ היכא דלא הכנים ידו לתוכה אז הוי ספק טומאה ברה"ר דסהוד 9 וס"ל להרמב"ם דכל עיקר מה שאנו דנין ספק טומאה ברה"י או ברהי"ר הוי רק על הטהרות , דאם הטהדות מונחים ברה"י אז ספיקו טמא , משא"ג אם מונחים ברה"ר ספיקו טהור , אבל על טומאוי המסמא את הטהדות לא איכפת לן כלל אם היא מונחת בדהייר או ברה"י , ורק דבעינן שיוכל לטמא את הטהרות המונחים ברה"י , דאל"כ לא הוי ספיקא כלל , ולהכי בבבא הראשונה דמיירי שהטומאה היתה בתוך הכופה דהיינו בדה"י , בעינן דוקא שיכניס ידו לתוך הכופה , דהא העיקר שיהיו ה'טהרות ברה"י ולהכי אם הכנים את ידו לתוכה הו"ל טומאה בדה"י , משא"כ אם לא הכניס את ידו לתוכה הו •יל ספק טומאה בדה"ר , דהא הטהרות מונחים ברה"ר , משא"כ אידך בבא דאיירי שהטהרות היו בתוך הכופה א"כ הוי הטהרות ברה"י ועליהן אנו דנין אם נטמאו או לא , ולהכי שסיר אף אם לא הכניס ידו לתוכה ג"כ טמא , דמה איכפת לן במה שהטומאה הוא ברה"ר אמרי דאנחנו דגין רק על הטהרות אס נטמאו אם לא י והסהרות ' הא הא הוי ברה"י , ודק דבעינן שיהא שם טומאה שתוכל לסמא את הםהריוו כסו הכא דלהיי ספק טומאה , וע"ז לא איכפת לן אם הטומאה הוא ברה"ר או ברה"י סוף סוף הרי יכולים לסמא את הסהדות המונחים ברה"י , וכיון שהטהרות שאגו דנין עליהם אם נססאו או לא סונחים ברה"י ואית עלייהו ספק טומאה שסיד הוי דינא ככל ספק טומאה ברה"י דספיקו 1100 , ולא םשנחיגן כלל בהטומאה הססמאה את הטהרות אם היא ברה"י או ברה"ד ואפילו אם הטומאה היא נרה"ר ם"ם הטהרות דין ספק טומאה גרה"י עליהם כיון דהם מונחים ברה"י וספיקן ססא . וע"כ שפיר פסק הדסכ"ם דבסיפא דהטהרות מונחים בהקוסא שהוא רה"י ספיקו ססא בכל גוונא, ולא איכפת לן אם הכנים להססא את ידו לתוכה או לא, כיון רכל עיקר סוסאת רה"י תלוי רק בהסהדות אם הם בדה"ר או ברח"י וכסוש"ג , כן הוא שיטת הרמב"ם , אבל הראב"ד ס"ל דלא סיקרי ספק טומאה ברה"י אלא אם כן הטומאה והטהרה שניהם הוי ברה"י , וע"כ טייל דגם בפיסא דהטהרות מונחים בקופא , בכ"ז בעינן דוקא שיכניס הססא את ידו לתוכה , דאל"ב כיון דאין הטומאה רק ברה"ר לא הוי ספק טומאה ברה"י . ובאמת שסברת הראב"ד א"ע לכאורה, דבאמת מאי איכפת לן אם הטומאה סונמת ברה"י או ברהייר, כיון דעל עיקר םה דאנו דנין הוא על הטהרות אם נססאו או לא, א"כ הסברא נותנת דאם רק הטהרות ברה"י הו"ל ספק טומאה בדה"י , ואף דהטומאה היא ברה"ר , ועי■" בכ"ם שכתב כן דסברת הראב"ד תסוה *

ולכן נראה דמשנה מפורשת היא כדברי הראב"ד , דתנן התם בעדיות בפ"ו מ"ז טומאה ברה"י ומהרה ברה"ר טהרה ברה"י וטומאה ברה"ר ספק נגע וספק לא נגע וכו', ר"י מסמא וחכמים ססחרין, ועיי"ש בפירוש הראב"ד שפירש ספק נגע וספק לא נגע ר"ל דהספק הוא אם הטומאה המונחת ברה"ר והטהרות המונחים ברה"י או להיפך נגעו זה בזה או לא, הרי להדיא דלא סיקרי ספק טומאה ברה"י אלא היכא דבין המומאה ובין הטהרות מונחים ברה"י, והסעם בזה דבעינן גם הטומאה ברה"י מבואר בתוס' שאנץ שם בשם הראב"ד, דכיון רכל ספק טומאה ברה"י מסוסה גסרינן לה* והתם הרי בעינן דבין האשה ובין הבעל יהי' שניהם ברה"י ומהתם ילפי' לכל ספק טומאה ברה"י דבעינן בין הטומאה ובין הטהרה יהיו בדה"י , ובאמת דלכאורה קשה מזה על הרמב"ם דס"ל דלא בעינן כלל שתהא הטומאה ג"כ ברה"י, והדי בסוסה חזינן דבעינן שיהא גם הבועל ברה"י, והרי כל ספק טומאה ברה"י מסוסה ילפי' לה .

ואשר יראה לומר בזה, דהנה באמת כל ספק א"א שזיבתה הא לא חשבינן כלל ספק סומאה, דק דהוי ספק ככל איסורין שבתורה, וראי' לזה דחזינן דלוקין על הימור ואין אוסרין על היחוד, ואי גיסא דהוי ספק טומאה אמאי אין אוסרין על היחוד, והדי כל עיקר הסעם דאין אוסרין על הימור הוא משום חזקה, ובספק טומאה ברה"י הרי קיי"ל ראף היכא דאיכא חזקה סמיקא סמא, ואין לומר דלהכי אין אוסרין על היחוד משום דביחוד למוד אין מקום לספק כלל ולא משום דסוקמינן לה אחזקתה אלא דאין כאן ספק כלל אם זינתה, אכן עיי"ש בסוניא דיבסות דף כ"ה דאסילו היכא דאיכא דברים מכוערים דהתם הוי ספק זנות, ס"ם שי' ר"ת התם דמותרת לבעלה וכן הוא גס שי' הרמב"ם בם' כ"ד סהל' אישות הסייו ובם' ב' מחל' סוסה הל' י"ג דמותרת לבעלה (ואפילו לדעת רש"י ועוד כמה פוסקים דחולקים ע"ז וס"ל דאסורה לבעלה, הדי סעסייהו הוא משום דהוי אומרנא ודאית דזינתה ולא דאוסרין לה מספק) והרי בכיעור וראי הוי ספק אם זיבתה, ובכ"ז ס"ל לר"ת ולהרמב"ם דסותרת לבעלה, א"כ הא קשה כיון דאיכא הגא ספק אם זינתה או לא, למה לא תהא אסורה סשוס ספק טומאה ברה"י, אלא דעייב נראה פשום דבל ספק א"א שזינתה לא הוי ע"ז דין טומאה כלל, ורק רהוי ספק איסור ככל איסורין שבתורה דסוקסינן לה אחזקתה, ודק היכא דקינה לה ונסתרה אז הוי סוסאה, וגזה"כ דע"י קיגוי וסתירה יחול ע"ז דין טוסאח וספיקו יהי," אסור ברה"י . ולפי"ז הא נם*א דסלבד דבעינן הסתירה אמד הקינוי ססום דבלאו הסתירה אין כאן ספק כלל, סלבר דין זה בעינן את הסתירה כי היכא דיחול ע"ז דין סוסאה, דלא היי" בה עד עכשיו, וס"ל להרמב"ם דכיון דדין הסתירה הא הוי ביחד עם הבועל, א"כ נסגא דבלא הבועל אין כאן טומאה כלל , אבל אה"נ היכא דכבר איתא לדין טומאה , אז לא בעינן כלל שתהא הטומאה ג"כ ברה"י , ו,ק דעיקר שתהא הטהרה שאגו דנין עלי," ברה"י . והראב"ד ס"ל דגם לענין ספק טומאה ילפינן מסוסה דבעינן שתהא הטומאה ג"כ ברה"י , ולא תקשה להרמב"ם מהך מתני," שהביאנו לעיל דטומאה ברה"י וטהרה ברה"ד וכו' ספק נגע ספק לא נגע ר"י ם0םא וחכמים ססהדין , דהרמב"ם מפרש לה בגווגא אחרינא וכדסבואד כן להדיא בפס"ו סהל'" אבות הטומאה הלי" ם," וז"ל ספק ב," רשויות כיאד הי'" דבד סמא ברה"י ודבר טהור בדה"ד או שהיי" הדבר להיסך ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע וכו' עכ"ל הרי דהרמב"ם ספרש דהך ספק נגע ספק לא נגע לא קאי על הטומאה והטהרה שנגעו זה בזה , רק דספרש דהספק נגע קאי על אחר שנגע ואינו יודע אם נגע בהסהדות שבדה"ר או בהטומאה סברה"י י ולפי"ז הא גמאא דמותו האחר דסספקינן עלי," אם נגע או לא הרי הספק גבי אם הי," ברה"ר או ברה"י , ונמאא שהדבר שנססא גופא שאנו דנין עליו איכא גבי ספק רה"י ספק רה"ר , וע"כ שסיר הוי ספק שני רשויות דקיי"ל דספיקו טהור , אבל היכא דהספק היי" אם נגעו זבייז הוי ספיקו 0םא , כיון דהטהרות היו מונחים בדה"י הוי ספק םום*ה ברה"י ולא איכפת לן סירי מה שהטומאה יהוי ברה"יד . ועכ"ם נתבאר דהרמב"ם ס"ל רכל עיקר הדין דספק טומאה ברה"י תלוי רק אם הסהדות מונחים ברה"י ואם היו הטהרות ברה"י ספיקו סםא, וספק שגי רשויות דכאן שהוא טהור לדעת הרמב"ם , הוא רק היכא דגבי נטמא גופי," נולד הספק מרה"י ורה"ר , •בל היכא דהסהדות הוי ודאי בדה"י , אז שפיר הוי ספק סוממה בדה"י אף דהטומאה היא ברה"ר • ולדעת הדאב"ד לא מיקרי ספק טומאה בדה"י אלא היכא דבין הטהרות ובין הטומאות שניהם היו ברה"י , וכדיליף לה מסוטה דבעינן בין האשה ובין הבועל .

וברמב"ם פ"כ מהלי" אבות הטומאה הלי" סי" כתב וז"ל חגות שהיא טמאה ופתוחה לדהייר ספק נכנח ספק לא נכנס ספסיקו טהור שכל החנות כמו 7רץ המונח ברה"ר שספיקו טהור היי" שתי חניות אמת טהורה ואחת טמאה ונכנס למחט מהן ספק לסמא נכנס ספק לטהור ספיקו טמא שזה ספק רה"י שהמנות רה"י עכ"ל ובהשגות שם הפירוש הזה חושך ולא אוד ומה בין זה לזה אבל ברישא שמא לא נכנס כלל וספק דה"ד מדיור אבל בסיפא ודאי נכנס לרה"י הלכך ספיקו טמא וכו' , ולכאורה דברי הראב"ד תמוהים למה אינו מחוור בעניו טעם הרמב"ם אחר שגם הוא בעגמו כתב כטעמא של הרמב"ם משום דברישא בספק נכנס לחנות כלל הו"ל ספק טומאה ברה"ר ובסיפא דודאי נכנס למנות אלא דאינו יודע באיזה מהן נכנס הו"ל ספק טומאה ברהי"י , וזהו ממש חלוקו של הרמב"ם ג"כ י ולפי דברינו הרי ניחא דבאמת הרי קשים דברי הרמב"ם שכתב דלהכי בריש* טהור סשוס דכל המנות הוי כסו מרץ הסונה ברה"ר מספק סגלו טהור , וסאי רוסי* היא זו , והרי בשרץ הסונה ברה"ר ה"ה ודאי ברה"ר וספק אם ננע או לא ולהכי שפיר הוי ספק סוממה ברה"ר וספיקו טהור , אבל הכא גבי חנות ראם גיסא דנבנם לחנות א"כ הרי הו"ל רה"י וא"כ הא נסצא דהוי ספק טומאה וספק שסא ברה"ר שסא ברה"י , דהא אם נכנם לחנות הוי טומאה ברה"י ומאי דוסיא היא מנות לשרץ . אלא דלפי דברינו הקודמים ספיר ניחא דהרי באמת חזיגן דס"ל להרמב"ם דספק הבא סשתי רשויות טהור , ולא עוד אלא אפי' אם הי' הכא ודאי רה"י וכההיא דדליים דודאי הוי סם רה"י ודבר שיש בו דעת לשאול אלא דאמרי' דכיון דהוי הכא גם רה"ר ולהכי טהור משום דספק הבא אפי' מודאי רה"י ורה"ר ג"כ טהור , וע"כ איהו לסעסי' שפיר כתב הכא שכל החנות הוי כסו שרץ הסונח ברה"ר , ולא תיקשי דהא הכא לא הוי ודאי רה"ר , רסה לן בכך דהרי אפילו אם הי' בזה ודאי רה"י אלא דההפק בא גם ע"י רה"ר הרי ס"ל דסהור , משא"כ הראב"ד לטעמי' דלא ם"ל וזך דינא דספק הבא סשתי רשויות , וס"ל דהיכא דספק הבא ברה"ר ורה"י כאחד דסמא , הר* ספיר השיג דסה דוסיא חנות לשרץ והרי גבי חנות הא איכא לסיטר דנכנס לרה"י , וע"כ מוכרח הי' לחדש דין חרס דאייתי מוי ספק טומאה ברה"י דטסא , רק היכא דהוי ברה"י ודאי , אבל היכא דלא הוי רה"י ודאי לא הוי דוסיא דסוטה ואינה טסא , ולהכי גבי חנות שפיר טהור סשום דלא הוי רה"י ודאי , אבל לא משום דהוי דומיא דסרץ המונח ברה"ר , דהרי בשרץ המונח ברה"ד ליכא לספיקא ברה"י כלל וכאשר כתבנו , ולא תיקשי על הרסב"ד מהא דאמר סם דאי לאו סעמא דאין סמזקינן טומאה ממקום למקום הי' טמא , ואף דהוי התם ספק ברה"י ורה"ר , אבל הא לא קשה כלל , דהתם הוי באמת ודאי רה"י ודאי רה"ר אלא דבעינן לטהרו משום דהוי ספק שתי רשויות וזה לא ס"ל להראב"ד , אבל באמת הא ס"ל להראב"ד דהיכא דהוי ספק רה"י וכגוונא דחנות , בזה אמרינן דלא הוי דומיא דסוטה . מסקנת הדברים לענין ספק טומאה ברה"י לשיטת הרמב"ם בעינן רק שתהא הטהרות ברה"י ואף דהטומאה הוא ברה"ר לא איכפת לן בזה מידי , ושיטת הדאב"ד דבעינן שתהא בין הטוסאה ובין הטהרה ברה"י , והיכא דלא הוי מלא ספק וכגוונא דחנות מבואר בהראב"ד דסהור משום דלא הוי דומיא רמוסה . והיכא דמיכא ודאי רה"ר וודאי רה"י אלא דהספק נולד מבין שניהם , בזה ס"ל להרמב"ם דהוי ספק ב' רשויות דסהור , ולהראב"ד ספיקו טמא , וע"כ בדליים דמתחילה הי' ודאי רה"י ודשבד"ל בשעה ;יהי' האדם עומק בטהרות ואח"ב כשנמצא השרץ הוי דבר שאין בו דעת לשאול רספיקו טהור רומיא דרה"ר , וע"כ נסצא דהספק נולד משניהם ביחד , ע"כ ס"ל להרמב"ם דהוי כדבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור כדין ספק שתי רשויות , והראב"ד לטעמי' דגם בשתי רשויות כה"ג טמא , וע"כ ס"ל נם הכא דהוי דבר שיש בו דעת לשאול , '?לא ד"ין מחזקינן טומאה ממקום למקום . ואכתי נשאר לנו ליישב השגת הראב"ד השני' , דהרי באמת אמדינן בגמ' הטעם משום דאין מחזקינן סום:?ה ממקום למקום , ולשי' הרמב"ם הא הוי הטעם משום דהו* דבר שאין בו דעת לשאול , וא"כ למה לנו הטאם דאין מחזיקינן טומאה ממקום למקום .

ונראה לי דבאמת קשה הרמב"ם דמ"ל דטהרות ברה"י וטומאה ברה"ד דספקו טמא אלא היכי דגם על הטהרות נולד הספק סב' רשו-יות דאז אמרינן דסהור , א"כ הא נסצא דלפי"ז קשה אמאי אסרינן בדליים דסהרר משום דמשיב דבר שאין בי דאגי! לשאול רלסה והר♦ הטהרות מם דבר שיש בו דעת לשאול אלא דהשרץ הוא עתה בדבר שאין בו דעת לשאול א"כ הא הו"ל ם0ש דינא דטהרות בדה"י וסימאה ברה"ר ד0םא ואמאי סמור הכא בדליים . אלא נ"ל דבאמת הסעם דאסרינן דאפי'* הטומאה היא ברה"ר אלא כיון דהטהרה היא ברה"י הו"ל ספק טומאה ברה"י הלא הוא משום דבאמת הא אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור והרי באמת גם בדהייר איכא ספיקא אם נגע אולא נגע וכסו ברה"י אלא דגזה"כ הוא דספק כזה טהור אבל הא ודאי דגם ברהייד לא יבא סירי ספק םגע ולכן שפיר אסרי' כיון דהמהרה הוא בדה"י ומגע טומאה הרי יכול להיות נם אם הסוםאה ברה"ר אלא דאמרי'* דספק טומאה ברה"ר התודה טהרה א"כ הכא- דהטהרה ברה"י אמריי* נהי נמי והשרץ הוי ברה"ר וכל הספ-קדת הנולדים ספיקן טהור אבל מ"ם מאחר דסהרתן הוא מהלכתא גמירא לן עי'כ אינו מועיל להוביאן מידי ספיקא וע"כ נסבא דהסהרדת שהן ברה"י יש בהן ספק מגע טומאה וכיון דהין ברה"י שפיר הוי ספיקו טמא כדין כל ספק סימאח ברה"י , מליא"ב הכא גבי דלי דבאמת הרי קיי"ל דאין מחזיקינן טומאה ממקום למקום , והך דינא דאין מחוקי** ממקום לסקום לא הוי רק בטומאה לחוד , אלא בכל התורה כולה קיי"ל דאין מחזקי** ממקום למקום , ונמבא דבאמת דהטהרות שהן בדה"י אין עליהן דין ספק מגע סו&אה כלל אלא דאם היי* השרץ ג"כ ברה"י אז הוי אמדי*" דמחזקי," ג"- סמקום למקום דהרי ברה"י מבינו כמה חומרות שאינן בכל התודה כולה וכמו דקיי"ל דלא מהני חזקה בספק טומאה ברה"י , כםו"כ לא אמרי'* נמי הך דינא דאין מחזקי** טומאה ממקום למקום ברה"י . אלא מכיון דהשרץ גמבא נדבר שאין בו דעת לשאול , ונמבא דאין בעבמו החומר של ספק רשות היחיד . אלא דהקושיא הוי גיסא מכיון דהטהרות הם ברה"י ממילא יגרמו דנמזיק להם השרץ ממקום למקום כדין רה"י * אכן א"כ הרי בעינן החזקת השרץ ממקום למקום גפ לענין לאשווי ספיקא , וזה הא הוי ספק שתי רשויות , כיון דהשרץ הוא גדהייר ובעינן להחזיקו ברה"י כדי סיהי,* ספק טומאה ברה"י , ובזה הוייל ספק שתי רשויות , כיון דברה"י בעבמו ליכא ספיקא כלל , ובזה איפלגו הרמב"ם והראב"ד , ולדעת הרמב"ם הוייל ספיקו טהור . וע"כ שפיר פסק הרמב"ם ג"כ הכא דסהור . ומעתה הא נמבא דתרווייהו צריכי , דאי לאו הך סעמא דאין בו דעת לשאול הא הוי מחזיקי** גם את השרץ ממקום למקום , דהרי ברה"י דעת הרמב"ם דמחזיקי*" טומאה ממקום למקום , וע"כ בריכי להן סעמא דאין בו דעת לשאול , וגם הך סעמא דאין בו דעת לשאול לחוד לא מהני , כיון דלדעת הרמב"ם הכל תלוי בהטהרות דהוי בדבר שיש בו דעת לשאול , א"כ הא הי*" יכול להיות הדין בזה דסמא וכמוש"ג , אלא מכיון דאין מחזיקי*" טומאה ממקום למקום , ונמבא דהטהרות שהיי* בהם דעת לשאול בעבמם אין בהם עוד ספק כלל והשרץ הי** בדבר שאין בו דעת לשאול דליכא עליי* בעבמו דין החזקת טומאה ממקום למקום אם לא דמחזיקי** משום סמיקא דטהרות שהי** בהן דעת לשאול , וע"כ ספיר אמרי," בזה דהוי ספק שתי רשויות דספיקו טהור לדעת הרמב"ם . והראב"ד לסעמי*" בס"ל דספק שתי רשויות דספיקו סמא , וע"כ ספיר מסיג כיון דהטהרות היו נדבר שיש בו דעת לשאול הי'* להם לגרום דנחזיק להבאת טומאה ממקום למקום ויהי* ספיקו סמא , אלא דלהכי ס"ל דגם ברה"י ג"כ אין מחזיקי'* טומאה ממקום למקום , וע"כ ספיקו טהור , ועייכ שפיר השיג בתרתי , חרא דיש בו דעת לדאול כדין ספק שתי רשויות דספיקא סמא לדעת הראב"ד וכמוס"ג , ועוד דהך סעמא למוד דאין מחזיקי'.** סומאה ממקום למקום סמני ל"הרו אף דהוי ספק טומאה ברה"י ויש בו דעת לשאול מ"ם אין מחזיקינן טומאה ממקום למקום וסמיקו טהור , ודוק . ע"כ הנר"ח זע"ל

בענין אנוסים היינועריכה

דף י"ח מבואר דאם אומרים ע?1 עדי השטר קטנים או פסולי ארית היו הוי תרי וחרי ז דעדי השמר מכחישן . וקסה דעדי המסר הרי אינן מעידים זה על זה רק כ"א לעעמו , והוי תרי על מד ותרי על חד , דאיתא בגם■, ב"ק דנאמניס האחרונים . והי," אפשר לומד דתרי ותרי סיירי באומרים אנוסין מחמת נפשות היו , דאז מעידין על מעשה ההלואה שלא היי* , ועדי השטר מעידין שלוה , והוי תרי ותרי . אבל מהרמג"ם ומכל הפוסקים משמע דנם דגם בקסנים ובפסולי עדות תרי ותרי נינהו . וגם באומרים אנוסים מחמת נפשות באמת קשה , דהנה הדין כעדות מיוחדת בהודאה אחר הודאה , אם יבואו שנים ויכחישו כל אחד , בודאי לא יהי' כאן הדין דתרי נגדתרי אלא כתרי נגד חד , דהרי כל אחד מעיד לעעמו , והנה בשמד הדין דחותמין זה שלא בפני זה , וכעדות מיוחדת דמי . וע"ז יכולים לתרץ דהמכחישים אומרים דהיו שניהם אנוסים בב"א ואינם מכחישים את כל אחד בפ"ע רק שניהם ביחד , ולכך כתרי לגבי תדי דמי . אבל הקושיא הראשונה במקומה עומדת (ועייל דבשטר כל אחד מעיד על חבירו וחתימתו הוי קיום על חתימת חבירו ועייע) ועייל דהנה בשמר הדין דאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדות השני בטל , דכיון דיש כאן נחקרה על עדותו שכשירה , נמצא דזה גופא איתא גהנמקרה דאין השני קרוב או פסול , ואינו נפסל מטעם דעודות שבסלה וכו' (דכל זה הוא דוקא אם אמר להם הלוה בב"א וחתמו כאחד , אבל אם הי' בזא"ז ליכא בכאן הדין דבסלה מקעתה וכו' וכדאיחא לעיל והאריך שם הרבה , ע"כ .

בענין הזמה בשטרעריכה

המ*ה"מ בכתובות כתב דליתא בשמר דין הזמה דק בעדות בע"פ . והקשה עליו השייך מגם' סנהדרין מסרי חוב המאוחרין כשירין והא בעי דרישה וחקירה , והנה כל הפסול דדריסה וחקירה הוא משום דבעינן עדות שאתה יכול להייבן , ואי עדות שבשסד לאו בני הזמה לא בעי' דו"ח . ובאמת דכל הדין דדרישה וחקירה משום עדות שאתה יכול להזימן הוא רק באופן דאומרים אין אנו יודעים , אבל אם הוכחשו בדו"ח , אז דין דו"ח דין בפ"ע דחשיב הכחשה במקעת העדות ובמלה כולה , ואת* שפיר קושית הגם' דססדי חוב המאוחרין , דהא הם הוכחשו בדו"ח , ואז דין דו"ח דין בפ"ע ולא משום עדות שאתה יכול להזימה , ומקשה שפיר והא ד ו"מ .

ובזה יתודך קושית הנ"י בסנהדרין איך כשר שטרי גיטין וקדושין ושימרורין בלא זמן והא בעי דו"ח . ולמי האמור ניחא דהיכא דליכא זמן דמי לאומרים אין אנו יודעים , ואז כל החסרון הוא משום עדות שאי אתה יכול להזימן , ובעדות שבשטר ליכא דין הזמה ולכן כשר באין בו זמן , אבל בשטרי חוב המאוחרין שהוכחשו בדו"ח , זהו פסול אחר שיש גם בשטר .אך כ"ז אם מקרו אותם ואמרו אין אנו יודעים , אז כל הפסול הוא משום עדות שאי אתה יכול להזימן , אבל אם לא מקרו אותם כלל פסול , ובדיקות יוכיחו דאם אמרו אין אנו יודעים כשר ואם לא אותם כלל •סול • ונ"ל רפה •אס אסרי אין אגו יודעים נמר , הרי דאין זה פנוף הארות דניסא ראם לא •אלו אותם כלל דתסר פגוף הארות ולא נגפדה עדותן י דהרי כשאסרו אין אנו יוראים אין מסר כגוף הארות , אלא דהוא דין בבי"ד ובקבלת עדות •אם לא מקרו אותם אין קבלת עדות • ובשטר לא בעי קבלת עדות ובחתימתן לבד נחקרה אדותן וכפו •נתקבלו דפי , וכשאין זפן בשטר דפי לאפרו אין אנו יודאים , ע"כ . הגר"•

בענין הנ"לעריכה

האויית הקשה על הנייח דאפד דנם ^קי' בעל הפאור עדים הגיזופין בשטר נספלין ורק דאינם פמויבים לשלם פדין הזפה , דא"כ עדים הקרובים לדייגים אפאי כשרים הא לא יקבלו הזפה עליהם ועיי"ש #

והנה הא דעדים הניזופין נפסלין אינו משום חיוב דין הזפה אלא משום דהעידו עדות שקר , ויזא דאריכים לעולם ב"ד כאלו להתקיים דין* הזפה הוא פה שנוגע לדין זה דהיינו ניפול העדים וחיובם לשלם פדין הזפה , אבל •סול הוא דין אחר , ולא איכפת לן פה שאינו יכול להתקיים בב"ד זה הקרובים להערים , דלביפול העדות הרי יכול להתקיים דאין נוגע לגוף העדות וחיוב הזפה אינו בדין שטר , ולכן כשירים דיינים הקרובים לאידי השטר . אך נ"ע דאפשר הא דנאפנים בעדי הזפה הפזיפין נהי דמידוש הוא בדין , אבל רק היכא דהניזופין נפסלין , דאם לא יפסלו הניזופין אפשר דאינם נאפנים הפזיפים , וכיון דבב"ר קרובים לא יפסלו העדים , א"כ לא תבסל עדותן " ושוב יש חסרון פעדות מאי אתה יכול להזיפן , ע"כ .

מהגר"ח זצ"ל

על פי שנים עדים יקום דברעריכה

יש לחקור בהא דאפרי," עפ"י שנים עדים יקום דבר בדיני ספונות אי הוי הגדתן של שניהם דבר שלם אבל בלח חבירו אין שום הגדה מל בו והוי כלא הי' כאן הגדה , או דכל אחד פועל חני עדות ושניהם ביחד פנפרפין לעדות שלם , ויש להביא ראי' פרש"י כתובות דף כ"א דייה ונפ"ם י הדר נמיק רבעא דפפונא *חופי' אשתכח בכולי' פפונא נכי ריבעא נפיק אפופי' ואנן עם"ז סגים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחני דבר על פיו של זה וכו' , הרי דס"ל לרש"י דכל אחד פועל מני , רק דשניהם פנפדפין לדבר שלם . ובזה יכולים להסביר דברי התוס' בסכות דף ו' , דהנה איתא שם בגם' דף ה' עפ"י שנים עדים יופת הפת וכו' פקיש שלשה לשנים פה שנים נפנא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בפלח אף שלשה וכו' אפר רב אפי בד"א בדי"ב אבל כדיים תתקיים העדות בשאר , ופירש"י שם נויי"נ דכווינ־והאילו העדה ופהדרינן אזכותא , והקשו שם בתוס' דייה אפר רבי יוסי וז"ל וקשה לפירושו ניליף פיגייהו דהא כתיב פשסם אמד יהי' לכם , ועוד בדי"ם נפי כתיב עפ"י שנים או עפ"י שלשה יניקיש ג' לב' , ופיר"י דבדי"ב שייך לסילף השנים דעדותן בטילה פשום דפה שנים אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה לגמרי ואינה פועלת כלום הלכך בג' נפי כולם בפלים לגפדי ואינה פועלת כלום , אבל בדי"ס דנשנים כי נמצא אחד מהן קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי משום דחייב לו שבועה ולכן שלשה נפי נמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים בשאר עדים עכ"ל

והנה ביאור דברי התוס' קשה פאד ד1ה גופא נילף ממשפס אמד יהי' לבם דלא יהי' מחויב שבועה כםו בדיני נפשות . אגל לפי הנ"ל א"ש , דבדי"ם כל אחד ערשה הבי אדדה , וא"כ שיין לוסר דאם גתבסל אמד לא נתבסל השני , כי אחד אין לו שייכות להשגי , כי אם לחייבי פסון אז צריכים שני עדים , אבל לגבי שבועה הוא בעצמו עושה הכל , ונסעא דפשפם אחד יהי' לכם הוא להיפך , היינן שבדי"ג לא מהני משום דשניהם ביחד פועלים הדבר ואין אמד לבד עושה כלום , ומשו"ה אם בטל האחד נס השני בטל לגמרי , כן בדי"ם אם היו השנים פועלים את כל החיוב ואחד בלא חבירו לא הי' סהני כלום , אז הוי אסרי' מקיש שלשה לשנים דסשפם אחד יהי' לכם , אבל כיון דבשנים גס אחד מהני לחייב שבועה משום דהתם כל אחד מועל מעי , ומשום הכי גס בשלשה לא בטל העדות לגמרי .

עוד יש להסביר דברי התוס' בענין אחר לפימש"ב בספר אור שסח על הא דאמרי' דבדי"ג לא סהני עדות מיוחדת היינו זה ראה בחלון זה וזה ראה בחלון אחר , ובד'י"ם מהגי אפילו עדות מיוחדת , וכתב משום דבדי"ג הוי קיום הדבר , היינו שהעדים בהגדתן החיוב לא באים לבדר הדבר שזה הרג הנפש , אלא לומר שפלוני רועח זדוא , והכל נעשה על פיהם , והב"ד אינם עושים מאומה ולכן עריכים הגדת עדות לכל אחד שראה המעשה , כי בלא"ה מחוסר קיום הדבר , אבל בדי"ם דהתם לא הוי רק בירור הדבר דהחיובים יש עליו משום דלוה או דהסקיד וכדומח ועריכים לברד הדבר היינו החיוב , הלכך שפיר מהגי בעדות מיוחדת דסוכייס יש בירור משני עדים שחייב לו . וכן יכולים לומר להתוס' דלגבי די"נ צריכים קיום ובע"א לא הוי בלל קיום , אבל בדי"ם עריכים רק בירור הדבר , ומשו"ה נהי דבבירור בלא שנים לא הוי לחייבו ממון אבל לחייבו שבועה סגי גס הבירור מעייא , ולפיכך לא אמרינן עדותן בסילה , ע"כ , מהגר"ח זצ"ל

גט על גבי חרסעריכה

דף כ"א האי מאן רבעי למחוי חתימת ידי' בבי דינא לכתוב אחספא וכו' אמגילתא לא דלמא משכח אינש דלא מעלי ומגן הוציא עליו כת"י גובה, אבל אחספא ליכא למיחש דאפי' כתוב לא מתני . והקשו שם בתוס' מהא דאיתא בקדושין כתב לו על הנייד או על החרם שדי מכורה לן הרי זו מכורה וכו' , ותירצו בתוס' דתלוי בפלוגתת ר"ם ור"א אי ע"ם כרתי או ע"ח כרתידלד"ם צריך מוכיח מתוכו ובשמד שיכול להזדייף אין מוכיח מתוכו כלום . והריסב"א תירץ דבשסר* קנין מהני גס לר"ם על יכול להזדייף ולכן בסר אמספא בססר מכירה , וקשה עליו מגס דאיתא בגיסין דף כייא דבדבר שיכול להזדייף סמול הגס לר"ם דאמר ע"ח כרתי . וי"ל לרש"י בגיסין דמפרס הלכך בגם סמול על דבר שיכול להזדייף משום דלמא תנאי הוי בי' ומחקי , 1םשםע דבעצם חגם כשר בדבר שיכול להזדייף , ורק דפסול משום דלמא תנא* הוי בי' , ולכן בשטר קנין כשר . אכל עדיין קשה לשיטת התוס' משני יוסף גן שמעון בעיר אחת דבעינן משולשים משום דאין מוכיח מתוכו לד"ם אף דגם הו* במו שסד קנין . וי"ל דבשני יוסף בן שמעון בעיר אחת כיון דעיקר העדות הוא שמעידין מה שכתוב בשטר " וכיון די"ל שהוא יוסף בן שמעון אחר אין כאן הגדה כלל , ולא דמי לדבר שיכול להזדייף , דהתם עיקר העדות סלם , רק שיש בו פסול אמר סיכול השטר לזייף . אבל באמת קשה דהרמב"ן והריטב"א פירשו דגם על דבר שיכול לזייף פסול הוא משוס דנם בש*םו פסול ולא משום תנאי , וא"ב קשה סיס 01 משסרי דנם נמי כמר שסדי קגין היא .

ונראה דלא דפי גם לשםר קנין , דהנה שםר קנין בל שאם השדים דבשינן בו אינו אלא לאשוויי שםדא , אבל שאם הקנין לא שאני קנין שטר סשארי קנין דלא בשי שדים ולא איברי סהדי אלא לשקרי , משא"כ נימין וקדושין הרי שאם החלות 1"כ בעי עדים דהרי בקדושי כסף ג"כ בעי עדים , והנה כבר איפלנו הראשונים אי בעינן עדים בשעת גירושין לבד העדי חתימה , והנה לסאן דסברי דאף בשידי מתיסח לחוד ם1י קשה דאין הוו עדים על מעשה הגירושין הרי הם לא ראו רק םששה השטר , ונהי דהוו עדים על השטר אין הוו עדים על הגירושין , והא דבעינן על על מעשה הקדושין עדים אינו דוקא ראית העדים ,(אלא דבשינן להו לראי') אלא רסני בראי' , וא"כ הכא יהי' השפר דאי' על סששח הקדושין , וגדולה מזו מאינו גבי כתב ידו בגירושין מהגי , והתם הא ודאי ליכא עדים על המעשה הקדושין והגירושין , ותהוי במקדש ומגרש בלא עדים , אע"ב משום דהכת"י תהוי לראי' של הגירושין והקדושין שהדו הודעת בעייד כמאה עדים דמי • ואייה לגס לעולם אריך להיות גס שטר ראי' , אם אין שם ע"ם , וזהו דס"ל התם דבגס על מרס •סול סה"ת משום דליכא ראי' על המסירה " משא"כ בשסרי קנין דלא בעינן רק שדים על חשטר ולא לראי' שפיר הוי כאן עדים על השטר , עיב # הגרייה ?איל

בדין שטרא בידי מאי בעיעריכה

איתא בעים־ורי־דאף שטר בעיים אין יכול לטעון פרעתי ואדיר לפורעו בעדים , ואייע הא איי*כ שום ראי' שלא •דע ואין שייך לומד בזה שסרך בידי פאי בעי , דאין השטר שטר ראי' , והנה בדין דמלוח בשסד א"י לטעון פרעתי בפשיסות הוא דשםרן בידי מאי בעי ראי' והגדת עדות היא שלא נפרע עוד . אבל מלשון הרמב"ם לא משמע כן , (וראיתי מביאים ראי' ראם נאמר דסשום ראי' הוא א"כ נימא להיפך דיוכל לטעון פרעתי ולא יהי' ראי' ממה שמחזיק השטר שלא פרש , דבאמת •רע הלוה ולא משש ליקח השטר משום דכיון דיכול למעון פרשתי , דעייב דהמזקה דשסרך בידי מאי בעי אינו מטעם דאי," אלא זכות ממון וכסו שמבואר כאן) דז"ל בפי"א מהלכות מלוה ולוה הלכה א' הסלוה את מבירו בעדים וכו' זו נקראת מלוה ע"פ ואי"* לפרוע בעדים לפיכך אם •ען •דעתי נשבע היסת וגפסר , אבל המלוח את חבירו בשמד *רין לפורעו בעדים ולפיכך אם סען ואמר פרעתי אינו נאמן עכ"ל , ולטי הסברא הפשוסה אדרבה משום דאינו נאמן לטעון פרעתי מסו"ח מוכדה הוא לפרוש לפני עדים , ומהרמב"ם משמע דהמלוה בשטר נתחדש דינא ד*ריך לפרוש לפגי עדים ומשו"ה הוא דאי"ג לטעון פרעתי . וביאור הדין , כם1 דאם אמר לו אל תפרעיגי אלא בעדים או שהראה לפני פלוני ופלוני אינו נאמן לטעון פרעתי , דהפדעון שאמו •דעון הוא אף כשלא קיים התנאי בו , דאם הביא עדים שפרע •סור הוא , רק דבייז שלא הביא עדים אי"נ לטעון פרעתי וגאמנות א*ל המלוה שלא נפרעתי , דזבות ונאמנות כדיני ממונות הס וזכותי ממון נינהו , ומתנה המלוח שיהיו זכותי ממון אלו לו , דהיינו הנאמנות על סרעון המלוה . וכן גם בשמי סוכר הרמב"ם דהוא מזכותי ממון דסלוח בשטר , וסדיני' וזכותי' דמלוח בשטר דבריך לפורעו בעדים ואינו נאמן הלוח • וזהו שכתב לפיכך אינו נאמן . והא דאיתא כגם' שסרך בידי מאי כעי דאין לו זה הזכות אלא כ"ז שהשפר גידי הוא . וכ"ז אפשר דשייך גס בספר *"ם , דהרי הסלוה סלוה בשטר היא ויש לו לסלוה זכות ספון ?ה , הנאמנות שיחי' שריך לפורעו בשדים . רק דהכא ליכא תפיסת שטר ואין שייך שטרך גידי פאי בשי , אבל הדין דשריך לפודשו בשדים שייך שפיר ,

ובזה יונבאר ג"ר סה דבכת"י נאמן לסשון פרשתי אף דאיכא בידור דשסדך בידי סאי בשי , דסיים הא לאו פלוה בשטר היא , ואין בזה הזכות ססון דשריך לפורשו בשדים , ושי,' ר"< כתובות דף כ"א . ובזה יתבאר קשת שיי* הגאונים ששריך לופר לעדים שססר לפני' חתסו והשירו שנפסד בפניכם , והרמב"ם כתב דלא בעי . ומחלוקותם הוא אם בשטר בעיים נאמן לטעון פרעתי או דכל השנין בדין זה פשתש* אם שריך לפורעו בעדים או לא שריך ודוק בזה , ש"כ . הגר"ח זצ"ל

בדין עקירה צורך הנחהעריכה

הנה הרמב"ם פסק כרבי אבין דעקידה"שורך הנחה היא ופטור פתשלופין .והקשה השעה"ם פהא דפבואר בב"ק דף עי' גבי ננב ופכר בשבת דאוקסי ר"ם שם באופר זרוק גניבתיך לחשרי ותקנה לי גניבתיך ופריך דלרבנן דלא אפרי' קלוטה כפו שהונחה דפי כיון דפסיא לאויר משירו קונה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דפפיא לארץ וסוקי שם באופר לא תקנה לי גניבתיך עד שתנוח ופסק כן הרמב"ם לפפה בהלכה ו' מגניבה , והנה בתום," שם הקשו דלפה שריך לזה הא עקירה שורך הנחה , ותירשו נשם ר"ת דר"י פליג על רבי אבין והכא פריך אליבא דרבי יוסי' , ור"י תירץ דאיה"נ דהוי פשי לשנוי הכי . וא"כ קשה על הרמב"ם דפפק כרבי אבין לפה הוצרך לכתוב כגון. שלא הקנה לו עד שתנוח בחשד . ובסם הפאירי כתוב בשיפה פקובשת וז"ל ואין אומרים בזו עקירה שורך הנחה היא כסו שביארנו בזורק חץ מתחילת ד' לפוף די* וקרע שיראין בהלכתו שפפור , שאין אוסרים כן אלא לנזקין אבל לענין מכירה לא עכ"ל והנה לא ביאר פעפו של דבר .

ואפר הגר"ח זש"ל בזה ליישב הקושיא ולחלק בין זורק ד"א ברה"ר לפושיא פרשות לרשות , דבזורק ד"א ברה"ר כל הד"א הם גורס* החיוב ולכן פיפפר משום קלב"מ וזרק וקרע שיראין בהליכתו , אבל בפושיא פרסות לרשות אין עיקר גורסי החיוב אלא ההושאה םרשות לרשות ואינו חייב אלא בעקירה והנחה והם עשם גורמי החיוב , אבל פה שגגפרה המגירה פכי פסא לאויר חשירו זו הרגע אינה פעיקר גורפי החיוב , לכן לא דמי להא דפריך בכתובות על רבי אבין מברייתא דננב כים , דהתם שעת הגבהת הכיס זהו עיקר גרם החיוב ,

הגהה : והנה בסבת דף ו' בעי הגס' לאוכומי דמעביר מרה"י לרה"ר דרך כרמלית חייב ואפר שם מידי דהוי אמעביר מפץ מתחילת ר' לפוף ד' התם לאו אע"ג דאי מנח ליי* בתוך ד"א פפור כי מנח לי' בתוף די, אמות חייב ה"נ ל"ש ופריך פי דמי התם לגבי האי גברא מקום פפור הוא לכו"ע מקום חיוב הוא עיי"ש • ומוכח מלשון הגם,' דבד"א ברה"ר אין כל הד"א גורמי החיוב אלא עיקר החיוב הוא פה שהושיא ממקום שבתחילת ר' למקום שבסוף ד' אמות וכמו מושיא מרשות לרשות • ומלשון הרמב"ם פי"ב מהלכות שבת הלכה פ"ו נמי משמע כן , דז"ל מותר לאדם לטלטל ברה"ר בתוך ד"א על ד"א שהוא עומד בשירן וכו' וסמי הקבלה אפרו שזה שנאסר בתורה שבו איש תחתיו שלא יסלסל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמידת אורך אדם כמשפס ידיו ורגליו בו בלבד יש לטלטל , ומלשון זה מוכח דשיקר החיוב הוא ההואאה סן הד"א , אבל כל הולכת החמץ במשך הד"א אינו עיקר גורם החיוב , ע"כ . הנר"ח ז1"ל

בענין קלב"מעריכה

כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום וכו' ואי' בתוס' שהקשו ל"ל הן דכדי רשעתו ת"ל מגז"ש דרשע רשע דילפי' חייבי מלקות מחייבי מתות ב"ד דפטורין .

ונ"ל דהנה באמת איכא נמ"ם בין חייבי מלקות וממון לחייבי מיתה וממון , דבחייבי מיתה הוי גזה"כ דאם אסון יהי' לא יענש והוי גזה"כ דמיתה פוטרת ממון , משא"כ בחייבי מלקות הוי הדרשא דאי אתה מחייבו שתי רשעות , א"כ תרווייהו מסדי אהדדי מלקות םממון וממון ממלקות , אלא דלא ידעינן איזה שונש נתחייב , וע"ז בא הקרא דארבעים יכנו דלחייבו מלקות , אבל איה"נ דהגה"כ הוי דלא נחייבו משום ב' רשעות ושניהם מוסרים זא"ז , והיכא דמוכרחים אנו לחייבו ממון אה"נ דמסוד ממלקות , משא"כ במיתה וממון .

ונראה להביא ראי' לזה םםש"כ התוס' דף כייס רגבי הזמה מחייבין ממון לזה ונפשות לזה משום דבעינן לקיים בהו כאשר זמם והיכא דהוי ממון ונפשות למד שאני משום דכבר נתקיים בזה מאות הזמה . ומבואר מדברי התוס' אלו דהיכא דלא מקיים בהו מאות הזמה שפיר ממייבין נם ממון משום מאות הזמה . וקשה לסי"ז איך ראה הנם' לומר בדף ל"ב דאדים זוממין מילקא לקי ממונא לא משלמי , והא המלקות הוי התם משום לא תאנה ולא מקיים נהו כאשר זמם וכמבואר כן להדיא בתוס' ריש מכות , והיכא דלא מקיים מאות הזמה שסיר חייב בתסלומין , אכן לפי"ז הרי ניחא , דדוקא לאנין מיתה וממון דהוי מסור אל ממון למודא , שפיר אמרינן דאריך לקיים גם דין הזמה ושפיר חייב בממון ג"כ , משא"ב גב* מלקות וממון ראם נמייבו בממון א"כ הרי נמסר ממלקות , א"כ כמו שנריך לקיים בהו מאות הזמה כםו"כ אריך לקיים בהו מאות ארבעים יכנו • וגם דהו דאריך לקיים בהו מאות הזמה לא שייך אלא לאנין מסור ממון , אבל לא להך דינא דאין מחייבין אותו שתים . (ואכתי א"ע דא"כ נמאא ואלים סמי שסוד דמלקות גבי ממון יותר מססור דמיתה , ואולי יש לתרץ דברי התוס' ונימא דהא דבעינן לקיים מאות הזמה ילפינן לה מהא דגלי קרא באדים זוממיןממונא משלמי מילקי לא לקי , וא"כ לפי"ם דסריך הגם' דילקה ולא יסלם לא ידעינן אדיין להך דינא דבעינן לקיים נהו מאות הזמה ) ואכ"ס זה נראה פשוס כמוש"כ החילוק נין כדי דשאתו להך דינא דלא יהי' אסון . ולפי"ז בעדים זוממין דגלי קרא דממונא משלמי וכמואר בכתובות דף ל"ב א"כ לא נוכל למיליף מהך גז"ש דרשא כלל למוסרו להיפוך מסלקות , וספיר איאסריך להך קרא דכדי רשעתו דכתיב גבי עדים זוממין דהוי גזה"כ דתרי עונשין לא נוכל לחייבו ועייב שסיר מסור מסלקות .(אכן אכתי א"ע במוניא דכתובות דף ל"ד דפריך ל"ל הנך תרי קראי דלא יהי' אמון וכדי רשעתו . ולפי"? הא הוי שתי דינים נפרדים וא"ע , ע"כ . הגר"ח זא"ל

בדין זוממיןעריכה

רחב"ם הלכות עדות עדים זוממין מייבין בלא התראה ונין שונגין . וקשה דאיך יאויר סו1נ סלא ידע שעל עדות זה יתחייב פלוני מיתה , וא"כ חסר כאן כאשר זמם , דהרי לא זממו לעשות והוא תנאי בחיוב העדות . ואיל דאה"נ דבאופן זה לא יתחייבו , רק דאין האסור ססום שוגג , כב'כל התורה דאוג■ וסוגג ■סור , רק ■*סוד אלא זסס . דנ*"ם דאיתא בסנהדריז סקבלין עדות סקלה לפיתה חפורה וסמסורה לקלה עיי"ש והקשו בתום"* דחסר כאן כאשר זפם דגברא קסילי נעו לסיקסלי' . וי"ל ראם זספו הראשונים הרי ■עלו בעדותם ויש כאן כאשר זמם . אף דהתם בודאי שו4בין הוו , דלא ידעו שיוזפו הראשונים , פ"ם יהיו פחויבים , דאין שוגג ■סור בעדים זופפין . וזהו פה דקאפד הרמב"ם דאין בעדים זופפין ■סור דשוגג כפו בכל התורה כולה -ועיין היסב - ע"כ . הגר"ח זב"ל

בדין בשר אדם אי אסור בעשהעריכה

לזיעת הרמב"ם ב■"ב פסאכ^ות אסורות דבשר אדם אסור בעשה . ובסיס ■גי* שם השגת הראב"ד דא"כ לסה דמו ומלבו סותר והרי יואא סן הססא ססא . והס"ם הקשה עיז דהרי איכא קרא סיוחד רדפו ומלבו סותר , ובדפבואר בכתובות דף ם' יכול יהא מלב פהלכי שתים ססא ודין הוא ופה בהסה שהקלת בפגעה המסדתה בחלבה אדם שהחפרת בפגע אינו דין שיתחייב בחלבו תייש את הנפל כי פעלה גרה היא הוא ספא ואין מלב סהלכי שתים ססא אלא טהור וכו' ואין דם סהלכי שתים ססא אלא טהור . הרי דאיכא קרא דרסו ומלבו פותר , וסה זה שהקשה הראב"ד .

והנה הגר"ח זב"ל בספרו כתב דאיכא תרי דיני יובא האי' שע"י דין יובא מל עליו איסור סבר עבפו ובדין אסו קאי , והב' שאיסורו הוא פשום יובא סן הסםא , וסשום זה נו&א הוא אסור , אבל אין נעשה סאותו הסין להיות אסור סבר עבסו . ועיי' ברמב"ם ■"ג הלכות סא"ס הלכה ו' שכתב דבביו סל עוף ססא וחלב בהסה ססאה סם* ואינן אסורין אלא בעשח ואין לוקין עליהן שנאסר סבסרם ולא סחלבם . והיינו דלזה שיעשה ע"י דין יובא סהסין הססא להיות אסור סבר עבסו בעינן דוקא בסר אבל חלב שאינו בשר כל איסורו הוא רק ססום יובא אבל אינו סהסין הססא ואין עליו אלא איסור עשה .

והנה בכריתות דף די' אוביא דם סרבים שאין דמו מלוק סבשרו וסבסר&ין . ומירש"י שם דכיון דליכא איסור דם בשרבים הרי הדם כבסר וסבסרפין להתחייב משום שיז . וחנה בכריתות אוביא דם סהלכי שתים וכו' . ולסי"ז כיון דבאדם אין דמו מלוק סבסרו , הרי ברין להיות דין הדם כדין הבשר , וא"כ הרי י"ל דסה דקאפר בכתובות פקרא דרס סותר , לא סיירי אלא סדין האיסור סמסת עבסו שהיי' .ברין• להיות על הדם כיון דאין דמו חלוק סבשרו , וע"ז הוא דילסינן סקרא דאין הדם אסור ייסמסת עבטו" כבשר , אבל באיסור שבריר להיות סדין "יובא סן הססא" סזה לא סיירי כלל , ואם בשר אדם בעשה נס הדם בריר לחיות באיסור יובא מטעם יובא , וזהו קושית הראב"ד .

ונראה ליישב הקושיא , נפקא ליי' , ומיינו דיל•*' סדם , ס"איסורי דיובא" , הרי לא סבינו אף "איסור יובא" סברין להיות בו ברש"י סם הביא לשון אמר , דאיכא דהרמב"ם ס"ל כלשון אמר סברס"י , עלי' "איסורא סב"ע" אף דאין דמו דלא ליהוי אמלב ורס"איסור יובא" דהנה ברס"י שם כתב דסמד קרא וא"כ כיון דבקרא דדם ל* סיירי לפילף על חלבו ג"כ להיות סותר אס נשר ארס אסור בעשה . אסנס קרא אמרינא לסעם מלב , וא"כ י"ל וקרא דדם קאי לסעס דלא ליהוי מלוק סבסרו , וקרא רמלב קאי לסעס אף יבשר אדם אסור בעשה , ובאמת הדנרים מוכרחים , דהרי לשיטת הדשג"ד דס"ל דבשי ידם סותר , י"ב הרי בדיך להבין מיי דקאמר בכתובות דבלי פיעוסי הדי מלב יסור סקי* ו סבתמה סמיה , והרי בבהסה ססיה עיסה ייסודי דמלב הוי ססעש יוגי סן הססי וכסבויר בבכורות דף וא"ב ידם דבשדו סותר סהיכי תיתי שיהי מלב יסור . ועייב דלי סיירי בכין מייסוד דיובא פן הססי ילי דבי ליסוקי דלי יהי," ייסור מנד ישסו , לפי שאין דפו חלוק סבשרו . והיינו דפה דבשרו סותר ג"ב נתסעס סהך קרי כדסבויר בספרי הובי בתוס' שם , והיינו דתלתי בשר מלב וד* כולהו נתמעסו פהך קרי , ובלי חך מיעוסא הוי כולהו אסור לפי שאין דמו חלוק מבשרו , אבל מאיסור דיובא לי סיירי כאן כלל , ואם בשר אדם בעשה אכתי הי' בדיך להיות דם ומלב אסור מסעם יובא , וזוהי השנת הראב"ד . והרמב"ם ס"ל כלשון אחר שברש"י דתדי מיעוסי איכא הכי , וקאי חד מיעום אבשר ודם דלי ליהוי בהו ייסור מגד עיסו , ואף בדם *דיך מיעום לפי שאין רפו חלוק מבשרו , ורק דבשר אהדרי לאיסור עשה ודם לא אהדרי , וקרא ד>זלב קאי לסיעוסי דליכא איסור יובא מן הסמי אף דבשר אסור בעשה .

ימנם יש להבין לשיטת הדאב"ד , דהרי סה דאמריגן דבלי סיעום הוי דם אסור ם1ד עיסו לפי שאין דמו חלוק מבשרו , לייש זה אלא בדם דילפיגן לה משיבים , אבל סהיכא תיתי נאסר כן בחלב , וא"כ איך מבינו לושד דהגם' כתובות סיירי מזה דלא ליהוי על החלב איסור מבייע ולא מדין יובא י אם לא דנאכר דקאי כהך תנא דימר בנדה דף דדם נעכר ונעשה מלב , אבל לסיסת הרמב"ם שפיר אפ"ל דקאי סיעוסי דחלב אליבא דכו"ע למעס דלי להוי איסור יובא אחלב ודם אף דבשד אדם יסוד בעשה ע"כ . הגר"ח זבייל