חידושי ר' חיים על הש"ס/גיטין
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
חדושי הגר"ח זצ"ל על גיטין
עריכהקיום הגט
עריכהדף בי" סי* איב* בין רנה ורב* דאתינהו גי תרי . ועיי"ש סירש"י, ותוס' •ירשו שמוסרים שלומים *נמנו ג*6גים ע"ז ול* זויישינן שם* הבעל המתים עדים פסולים דל* משיד לקלקלה עיי"ש . וקשר. דהיך יש למסירתם דין עדות כיון דאין *וסרים זה בפני ביד . ולומר ד*ין עריכיס לוסר בפ"נ ובפני נמתם אגל ליתני גפני נ' עריכי כסו בעיי* , מלבד דפסתיסת הלשון ל* סשסע כן , הל* איכא סייד דבפנ"ב ובפנ"ח סני בשנים ול* הוי כבר בי"ד , דשנים ל* בי"ד הם , ואין כאן הנדת עדות שתחשב כסו קיום . ובסו"ב קשה כאוסר לשנים אסרו לפלוני ופלוני שיחתמו , והקשו התוס' הא הוי עד ספי עד , והרי יס כאן שני חסרונות , א' דאין העדים השנים רואים המעשה שעליהם , וני, דל* שסעו כאן כלל הגדת עדות דמה שהעידו חוץ לב"ד לאו כלום הו* , ואין יודעים אסיתת הדבר . ונהי דהכא כיון שהראשונים הם שלוחים והם במקום הבעלים לעשותם עדים רואים המעשה שלהם להעיד דשליח הבעל ם*וה להם שיחתמו . אבל עודנה קשה דסנא ידע* דכן הוא האמת דאינהו שלומים , כיון דאין להגדתס תורת עדות , דסאמר דלא העידו בבי"ד אין עלה תורת עדות , דהרי יזיז לבי"ד הם אוסרים , ונהי דהקושיא הראשונה אפשר לתרץ דרבנן הקילו בזה , אבל קושיתינו השני תסאר , ע"כ . הגר"ח זבייל
בדין קריאה בגט
עריכההרמב"ם בפ"ו מגירושין הלכה י"ד כתב וז"ל שליח שהביא גם כשהוא נותנו לה בפני שנים עריכין אותן השנים לקרותו ואח"כ ינתן בפניהם שדין השליח עם האשה כדין הבעל עסה שתחתיו הוא קם לפיכן אם נתנו השליח לה ולא קראוה ונטלתו וזרקתו לים הרי זו ספק מגורשת עבייל . ובהשגות כתב הראב"ד דברים בגו שאם הביאו השליח ססקום שעריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הרי אותן השנים כבי"ד סל קיוב שאינן עריכים לקרותו והשליח כב' עדים שסעידין על החתימות ועל עיקר הגס עכ"ל .
והנה ע"ע תמיהת הראב"ד במה שכתב דבשליח אין עריכין לקרותו • דהנה כל עיקר מעלת השליח הוי דהנהו כסו הבעל שהביא גיסו דלא חיישינן למזויף , אבל דין קריאה הוא לא משום דמיישינן למזויף כיון דאינו חסוד לקלקלה ובשליח המנוהו ג"כ דלא ליהוי מזויף , אבל דין קריאה הוא דין מיוחד , דה* בבעל ג"כ עריכים לקרותו , ואיזה מסס זיוף יש בבעל . וא"כ לגבי זה איך יהי' השליח עוד עדיף מהבעל עעמו .
והנראה דאזל* לסימתייהו , דהנה סיסת הראב"ד דס"ל בשליח הולכה דעריך עדים במינוי הסליחות , ובגם מנא ידעינן דהוי שליח הולכה משום דגיסו מוכיח עליו , וא"כ אליבא דהראב"ד לא אפשר דהעידי־ מסירה יהי' בהו דין קריאה , כיון דכבד קראוהו את הגס כבר לידע אם הוא שליח או לא , ואם נאמר דהיכא דנתן הנס בידו ואחייב לקח אותו וחיישינן שמא חלפו , ע"ז ליכא למיחס כמבואר בגמ' . ומשו? הכי אליבא דהראב"ד ליכא כלל בשליח דין קריאה בהעדים . אבל הרמב"ם לשיטתו דעל ראי' אם הוא שליח הוא בהודאת השליח והססלת , וא"כ אליבי' אין ראי' כלל אם זה הוא גס או לא , ושפיר עריכים העדים לקרותו דשסא שס"ח הוא ודוק היסב בזה , ע"כ , הגר"ח זע"ל
בענין ע"א נאמן באיסורין
עריכהדף ג" במום הקשו עיקר הגם יוכיח דבעי שנים הד• דאין גיסין רוגזה לאיסורין דבעי שגי עדים . וקשה דה* דבעינן שני עדים הו* משום דין שטר יגס , דגם דין שסד בו , ולאשווי שסר* בעינן שני עדים אבל לא משום דבר שבערוה , דרסי לאיסודין דמד נאסן , ומה דבעינן בגס שני עדים הוא משום דין שטר , ואה"ג דאם יהי' עריך שטר לאיסורין ג"כ יהי' עריך שני עדים . אך בגמ' ב"ב משסע דגם ע"א סשוי שסדא י דאיווא שם דף קס"ה ע"א בשטר וע"א בעיים מעסרפי , הרי דשטר שיש בו רק ע"א דין שטר עליו . אכן התוס' בכתובות דף סי' דסיירי דבעד בעיים הוא עד מסירה , וגם עד מסירה םעידי השטר הוא , ונמעא דיש להשטר שני עדים , וכן סשסע דמעסרפי הוא לענין שיהא בכאן מלוה בססד , ובע"ב דהעד השני הוא עד מסירה , דאם אינו אלא עד דאי' שוב הוי כמלוה עיים , ולענין מאי מעסרפי . ועוד אפשר דהעסרשותם הוא לענין שיהא מלוה עיים , ומ"ם יש ראי' דשטר בעייא משיב שטר , אף דאינו מועיל למה שהססר מועיל לגבות ממשעבדי , אפ"ה א* לאו דהי' לי' דין שטר גם דין עדות לא הי' לי' , דמםיהם ולא ממי כתבם , ומחא דמוינן דחשיב עד הרי דשסד בע"א מסיב שטר . ותלוי זה בפי' הגס' דע"א בשטר וע"א בעיים מעסדפי , דאם נפרש דהעד בעיים הוא עד מסירה ליכא ראי' דעייא בססר משיב שטר . ואם נפרס דהעד השני הוא ער שראה המעשה לבד ואין לשסד אלא עייא ומ"ם דין שטר עליו , אז מוכרח דעייא סגי לאסווי שסרא .
והנה הראייש כתב דססדות שלנו ססדי קנין הם , דהם קונים את השעבוד והם משעבדים את הנכסים , ובתוס' ב"ב סם איתא דשני שמדות שבכל אמד מתום רק עייא פסיסא דמעסרפים . והנה האסרפותם לייש אלא לשמר דאי' , דיש לנו סני עדים מיוחדים המעידים לנו ראית ממון וע"א קם לשבועה . אבל שיהא השטר שטר קנין לקנות השעבוד דהוא מעסה ממון וע"א אין קם לממון וכ^ שטר פפ"ע א"י לקנות , דלססר קגין לייש סיעסרפו שניהם לקנות ולייה אלא שסד ראי' ולא יגבה ממשעבד• דלזה בעינן שטר קגין שעבוד . ואפשר דהראייס לא כתב דכן הוא האמת , אלא דכיון דיש כאן שטר ראי' ודין שטר לו , ממילא דהוא שטר קנין לקנות השעבוד , אבל באופן שה7זםר א"י לקנות השעבוד , כיון דשטר ראי' יש כאן וממילא דאיכא קלא , גובה ממשעבדי במלוה שטר ראי' בלא שטר קנין וע"ע .
והנה איתא בפרק גס פסוס שסד מקושר דלא מתמי עליו שלשה עדים פסול , ובודאי דאין הפסול בתורת עדות דהשטר , רעדות שנים הרי סגי לכל דבר , אלא דהפסול הוא בהדין שטר , וכיון דשסד בעייא חשיב שטר וגם החתימה דמד משוי שסרא ועדות ג"יכ יש כאן דמתימי שנים , ויהא כאן תורת שטר של עדות מיוחדים , ועייל כיון דתקנו מכסים דמקושר אריך שלשה אין לו דין שסד לקנות , אבל שטר ראי' בודאי הוא ושטר דאי' בלא שטר קנין אינו גובה ממשעבדי ונייע # ע"כ . הגר"ח זנ"ל
בדין שרטוט
עריכהמגילה דף סייז דבר* ש^ום ואמת מלמד שעריכת שירטוט כאמיתה של תורה , ופירש"* דבעי סירסוס כספר תודה דבעי שירטוט מהלכה למשה מסני . ובתוס' מנחות דף ל"ב הקשו מהא דאיתא במגילה דף י"ס אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנילה נקראת ספר ונקראת איגרת , נקראת ספר שאם נתפרה בזזוסי פשסן פסולה אלא דדבעי גידין כס"ת , וא"כ ה"נ ליבעי שירטוט , ולמה לן לסילף סהא דדברי שלום ואמת . וע"כ פירשו דהאי כאמיתה של תורה היא מזוזה רבעי שירטוט מהלכה לפשה מסני , אגל ס"ת לא געי שירטוט .
והנה שיטת הרמב"ם היא כרש"י וז"ל בפ"ב מהל"' מנילה הל' ם' אין כותגין המגילה אלא בדיו על הגויל או על הקלף כס"ת וצריכה שירטוט כתורה עצמה. ובהל' י"א כתב: ואינה נתפרת אלא בגידין כס"ת, והרי דמפרש כרש"י דמגילה ילפינן דצריכה שירטוט מס"ת, והוא כשיטתו בפ"א מהלכות תפילין הל' י"ב הלכה למשה מסיני שאין כותבין ס"ת ולא םזוזה אלא בשירטוט. הרי דסובר דס"ת צריכה שירטוט כרש"י. אלא דיש לדקדק בשינוי לשונו, דגבי אין כותבין בדיו וכו' כתב כס"ת וגבי דין שירטוט כתב דצריכה שירטוט כתורה עצמה.
ונראה מהרמב"ם דהא דבעינן כס"ת שירטוט לא משום דס"ת בעי שירטוט , אלא עיקר ויסוד דינה דתורה בעי שירטוט בכתיבתה , דהיינו כשכותבין ד"ת אריך למכתב בסירטום . וזזזינן זה גם מהא דכתב הרמב"ם בהלכות תפילין פ"א הל' י"ב אבל תפילין אין צריכים שירטוט מפני שהם סחופים . ולכאורה קשה ל"ל להרמב"ם ליתן טעם , וכי טעם הלכה אתא לאשמעינן . אבל לפי דברינו א"ס , דכיון דההלכה לא נאמרה בס"ת כ"א בכתיבת תורה,, א"כ לא נאמרה ההל' בס"ת ומזוזה דשניהם צריכים שירטוט , אלא ההל' נאמרה בכתיבת דברי תורה דבעינן שירטוט ובס"ת ומזוזה הוא דהוי כתיבת תורה ולכן צריכין שירטוט , וא"ב גם בתפילין הי' צריך להכתב כשפרסום , וע"ז נתן הרמב"ם טעם דתפילין לא אריך שירטוט מחמת ההל' דכתיבת תורה בעי שירטוט .
והנה במנחות דף ל"ב ר' מניומי בר חלקי' אמר רב חמא בר גלריא אמד רב כל מזוזה שאינה משורטטת פסולה ור' מניומי דירי' אמר שירטוט של מזוזה הל' למסה מסני . ואחייב מביא ברייתא דמד תנא ס"ל דמזוזה לא בעי שירטוט . אמר ר"י אמר שמואל כתבה איגרת פסולה מ"ם אתיא כתיבה כתיבה מספר , ובתוס' שם פירש בקונטרס איגרת בלא שירטוט , וקשה דלעיל אמרי' שירטוט של מזוזה הל' למסה ממני והכא יליף כתיבה כתיבה ע"כ . וע"ב דרס"י מפרש דשמואל סובר דלא נאמרה ההלכה במזוזה , והוא סובר -בסברא זו- כמו תנא דברייתא דמזוזה לא בעי שירטוט , וע"כ דהאי תנא סובר דלא נאמרה ההלכה במזוזה , אלא לשמואל סובר דמזוזה בעי שירטוט משום דיליף כתיבה כתיבה , אבל בזה סובר כהתנא דלא נאמרה ההלכה במזוזה . וא"כ לפי"ז הוי מחלוקת אם נאמרה ההלכה על מזוזה או לא . ולפי מה שכתבנו נראה לבאר , דבאמת כו"ע לא פליגי דעל מזוזה לא נאמרה ההלכה דמזוזה בעי שירטוט , אלא דר' מניומי בר חלקי' סובר דהא דנאמרה ההלכה בתורה רבעי שירטוט לא נאמרה הל' דס"ת בעי שירטוט , כ"א בתורה עצמה בכתיבתה דכתיבת תורה בעי שירטוט , וא"כ גם מזוזה צריך שירטוט , דכתיבת תורה של מזוזה ג"כ בעי שירטוט , דהא ההל' נאמרה דתורה בכתיבתה צריכה שירטוט ואין חילוק מה שכותב , מ"ת או מזוזה ובכ"ם צריכה שירטוט , אבל תנא דברייתא סובר דמזוזה לא זריך שירטוט משום דהוא סובר דההל' נאמרה לא בתורה כ"א בס"ת וס"ת אריך שירטוט , וא"כ מזוזה לא אמרי' רבעי שירטוט , דהא ההלכה לא נאמרה אלא במ"ת ולא במזוזה , ושמואל ג"כ סובר כתנא דברייתא , דההלכה נאמרה בס"ת , ומזוזה יליף כתיבה כתיבה מס"ת , דג? מזוזה אריך שירטוט . והתוס' ספיר מקשים דהא לפי שיטתם דמברי דמ"ת באמת לא בעי שירטוט א"כ ע"כ ההלכה נאמרה על מזוזה , וא"כ שפיר הקשים למה בדיך להילף הכתיבה כתיבה , הלא הלכה נאמרה על מזוזה ,
ולפי"ז נראה דהא דאהד רב דהגילה נקראת איגרת ונקראת ספר נקראת ספר ראם תפרה בחוטי פשטן פסולה אלא רבעי גידיץ , והדין דהבילה בעי שירטוט מדברי שלום ואהת הלהד שצריכה שירשום כאמיתה של תורה , הם שני דינים נפרדים , דהדין רבעי גידין משום דגקראת ספר הוא דין במגילה , דמגילה צריך להתפד בגידין כמו ס"ת , אבל הא דילפינן דצריכה שירטוט בכתיבתה כםוי כתיבת ס"ת , הוא על הדברים הנכתבים דהם צריכים בכתיבתם שירטוט כמו דברי תורה בכתיבתם וזהו שדקדק הרמב"ם בלשונו דאין כותבין המגילה אלא בדיו על הגויל או על הקלף כס"ת , דזר. הוי דין בס"ת , וכן הכא הוי זה דין במגילה עצמה דהמגילה צריכה להכתב בדיו , וכתב רבעי שירטוט כתורה עצמה דדברים הנכתבים בה צריכים שירטוט כמו תודה .
והנה בירושלמי פ"א דמגילה נאמד כאן דברי שלום ואמת ונאמר התם אמת קנה ואף המכר מה להלן צריך שירטוט אף כאן צריך שירטוט ומה להלן נדרשת אף כאן נדרשת * והנה הא דילפינן מדברי שלום ואמון דנדדש הלא הוי בודאי על הדברים הנכתבים בהם גדרשים , וא"כ ה"נ הדין השני דילפינן מדברי שלום ואמת דצריכה שירטוט הוי ג"כ על דברי המגילה דצריכה שירטוט בכתיבתם כמו תורה , וא"כ א"ש נמי קושית התום," למה לא ילפינן מדנקראת סמר דצריכה שירטוט כמו דילפינן דצריכה דיו וקלף , דשני דינים הם , דהא דנקדא ספר קאי על המגילה עצמה דהיא נקראת ספר וצריכה כל הדינים הנאמרים בס"ת , אבל הא דצריכה שירטוט הוא על הדברים הנכתבים בה , וזהו דילפינן מדברי שלום ואמת דהדברים הנכתבים בה צריכים בכתיבתם שירטוט כמו כתיבת תורה , הגהה : באמת יש לדקדק על הירושלמי דהביא ילפותא דדברי מגילה נדרשת הלא המגילה היא בכלל הכתובים , וא"כ שמיד נדרשת כמו כל כתבי הקודש דנדרשים ולמה לן ילפותא מיוחדת במגילה וצ"ע , ע"כ מהגדי"ז שליס"א
שטרי ערכאות
עריכהדף יי" האי שסרא חספא בעלמא הוא . ואין יכול לעשות קנין .
והנה נשמר ראי," ערכאות נאמנים דלא מדעי נפשייהו י וקשה אמאי לא יוכל שטר שחתומים עליו ערכאות להיות גס שמר קנין , דלאשווי שסרא לא בעינן עדים דוקא , דגם בירור ונאמנות סגי לאסווי שסרא , דהרי שטר בכת"י כשר גם לשמר קנין , וכיו< דעדכאות נאמנים וחזקה דלא מדעי נפשייהו , הדי יש לגו בירור ונאמנות , ואמאי השטר חספא בעלמא . וצ"ל דאף דמגי בידור ונאמנות לשטר , אבל בעינן שתהא הנאמנות בתוך השטר דבר תורה , כגון כת"י • אבל הכא אין להערכאות דין נאמנות דבר תורה , ומתימתם לעצמם אין כלום , ודק שיש לנו חזקה דלא מרעי נפשייהו , ונמצא דאין הנאמנות חתום בסטר , אלא דהססר כמו סימן דהדבר אמת , דיש לנו חזקה דלא מרעי נפשייהו , ולאשווי שטרא בעינן שתהא הנאמנות בתוך השטר כמו כת"י דין נאמנות רבד תורה , משא"ב ערכאות דמתימתם לאו כלום דאין לעכום נאמנות רק שהוא סימן וחזקה שהוא מתיז לשטר , ע"כ . הגר"דו זץ"ל
בפנ"כ כולו ובפנ"ח חציו
עריכהדף םי;ו בפנ"ב כולו ובפנ"ח זזציו אסר ר"ח אפילו שנים מעידים על חתימת יד שני מ"ס או כולו בקיום הגם או כולו בתקנת חכמים . וקשה כיון דע"א נתקיים בחותמיו בעדים ויש לנו עד חתימה אחד והשליח יודע שהבעל מטרו הגט ושליח נעשה עד וליהוי ע"א בע"פ ועייא בכתב דמצטדסי לפי"* התופי' והרא"ש דעד החתום ועד מסירה , וגם הכא יצטרפו למ"ד עידי ממירה כרתי . וי"ל דשליח הגם כשר גם עבד ואשה והם לא יוכלו להיות עד מסירה ופסול הגם יליד גם כשהביא כשר אפי"ה פסול משום שלא תחלוק בשליחות • יד בזה איכא מחלוקת הראשונים אי אמרי,* שלא תחלוק . ועוד אפשר דע"א בע"פ ועייא בכתב מצטרפי רק בשסרי ממון דהתם הדין דעד* השטר חותמין זה שלא בפני זה , אבל בגם דאין מותמין זה שלא בפני זה אין שייך הצטרפות דדמי לחתמו זה שלא בפני זה . ופסול זה דק מדרבמן . וחילוק גדול יש בדבר לשיטת הרמב"ם דגם שלא נתקיים בתקנת חכמים או בקיום פסול מספק ד"ת . וא"נ דאין כאן הדין דע"א בכתב וע"א בע"פ מצמרפי פסול הגט מד"ת מספק , ואם יש בזה דין זה פסול רק מדרבנן . אך כיון דבאמת איתא הכא קיום הגם ורק משום גזירה דאחלופי , קיום זה אינו הדר שוב לפסול דרבנן ולא ספק דאוריי' ועוד אפשר דיש כאן הדין דמזויף מתוכו . והראשון עיקר , ע"כ . הגר"ח זבי ל
בענין נטילת ידים
עריכהב;סחיס דף ולנס"י עד ד' מילין ויותר לא אסרומוהו . ובשו"ע הלבות נס"י מובא מחלוקת הראשונים אם כשאין לו מים אם צריך מפה דיש דס"ל דצריך מפה , וביינו דלדידהו לא הותר אלא כשאין לו מים ובלא מפה לגמרי אסור וע"ז ליכא היתרא דלא אתריחוהו . ויש מפרשים דבאין לו מים מותר לאכול בלא נס"י ובלא מפה ובמפה מותר בכל אופן והנה בחולין דף ק"ו ארי"ב נפילת ידים לחולין מפגי סרך תרומה ועוד משום מצדה לשמוע דברי חכמים ע"כ , ובתום,' שם וא"ת והלא משום סרך תרומה תיקנו וא"כ מאי ועוד וי"ל דתיקנו משום נקיום. וקשה םעמא דמציה לשמוע ד"ח אין זה תקנה אלא כשתיקנו תקנה החיוב בשמירתה משום סבוה לשמוע ד"ח , וא"כ אין עיקר התקנה אלא משום סרן תרומה , וא"כ מאי ועוד , וזהו באמת קושית התופי* . ותירצו דגם משום נקיות תיקנו , אבל עיקר התירוץ לסי זה חסר מן הספר . וכדבר* התוס,' מפורש ברמב"ם הלי' ברכות ס"ו וז"ל : בל האוכל פת צריך נס"י אע"ם שאין ידיו מלוכלכות ולא נגע בשום טומאה וסהורין הן לא ימפל עד שיסול ידיו עכ"ל הרי דכתב דנס"י משום טומאה ומשום לכלוך . ובאמת צ"ע מאי שייך לכלוך ידים מעכב אבל לאכילה אין שייך שדין לכלוך יחייב נט"י , והנה ברמב"ם הלכות אבות הטומאה איתא שלמה ובית דינו גזרו על הידים שיהיו שיות וכו' ואחייב גזרו בי"ד שאחריהם אף לתרומה לפיכך צריך נט"י לתרומה . ובהשגות א"א ואח"כ גזרו על אכילת חולין שצריך נט"י . ובהלכות מקואות סי"א כתב הנוטל שני ידיו לתרומה צריך לחזור וליטול פעם שני במים שהמים הראשונים נטמאו . ובהשגות א"א אף לחולין פריך להפסיק מאותו הטעם וכו'י . וצריך שניים בחולין נ"כ , והיינו דבתרומה הרי סשיטא דהדין נט"י הוא משום טומאה רגזדו טומאה על הידים והנטילה היא משום טהרה ויש בזה דין דמים ראשונים ושניים , אכן בגט"י דחולין פליגי , דהראב"ד סובר דגם גזירה זו כקין גזירה דנס"י דתרומה , והוא דין איסור וטומאה שתיקנו על הידים , והנטילה היא המסהרתן וה&תידן לאכילה , וכל דיני נטילה סבתרוסה יש גם על נטילה זו . אולם הרמב"ם ס"ל דהנטילה דחולין איגה סעין נטילה דתדומה שהוא מעשה טהרה והיתר אלא דהוא דין מעשה מצוה^שתיקנו חכמים טומאת הידים , ולא בעינן לזה רק שלא יהי על הידים טומאה). אולם בחולין דדין נטילה היא מעשה מגוה ליטול ידיו לאכילה ואין זה טהרה והיתר איסורין אלא דין מאוה שחייבו חכמים שיהיו ידיו נסוליות לאכילה , וצריך לאכילה החפצא דנטוליות חפצא דידים נטולות , משא"כ בתרומה דאינו אלא מתיר ומטהר , בזה אין הדין שצריך חפצא דידים נטולות , , ול"ש זה אלא בחולין שהנטילה היא מעשה המצוה . וכיון דאריך חפצא דידים נטולות שייך בזה לומר דיש דברים המבטלים הנטילה והיא הלכלוך ואי נקיות , ואין הלכלוך מדין אכילה אלא מדין נטילה , דהלכלוך הוא המבטל למשם דידים נטולות , אבל אין הפירוש דהלכלוך הוא המחייב להנטילה . דוגמא לזה מאינו דקידוש ידים ורגלים דהתם פשיטא דאין זה מעשה טהרה , אלא בעינן חפאא דידים מקודשות לעבודה , ובהיטיל מים אריך לחזור ולקדש , ואין הפירוש דהטלת מים היא המחייבת להקידוש , אלא מבטלת להקידוש ידים וממילא צריך לחזור ולקדש . והיינו דכתבו התוס' דתיקנו משום נקיות , דכיון דהנטילה ה*א מעשה מאוה אי נקיות מבטלת להנטילה . וגם הראב"ד מודה בזה וסובר דתרתי איתא בדין נטילה לחולין , מדא דין טהרה והיתר , דגזרו טומאה על הידים לאכילה ומד דין להו עט הדין נטילה לתרומה , ועוד משום מצוה , היינו משום דהנטילה היא מדין מעשה מצוה , ואריך לאכילה חפאא דידים נטולות י וסמך לזה מהא דמבואר שם אתן דלא שכיחי לכו מיא מסו ידייכו מאפרא ואתנו עלייהו לכולא יומא בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא . וכיון דלא הסיחו דעתם מהידים אמאי דוקא בשעת הדחק , והא לתרומה בלא הסיח דעתו מהידים ולא נטמאו פשיטא דמותר גם להתחילה , הרי דבחולין הוי גם מעשה מאוה לאכילה , ולא רק מדין טהרה לבד , ולפיכך דוקא בשעת הדחק. ובזה הוא דתלוי מחלוקת הראשונים שהקדמנו לענין מפה , דלהרמב"ם כיון דנטילה לחולין הוי מעשה מאוה לחוד , ודינא דמפה היינו שבמפה לא חייבוהו , ובאין לו מפה וגם מים עד יותר מד*" מילין לא אטדיחוהו ואוכל בלא נט"י , דדין איסור לאכילה ליתא כלל , ורק חיוב מאוה , וכיון דבטרחא יתייא מד," מילין לא אטריחובו וחייבוהו פטור לגמרי . אבל אם בנט"י איכא תרתי דין טומאה ואיסור אכילה ודין מעשה סאוה שיהיו ידיו נטולות לאכילה , הנה דין מפה לא מהגי אלא לאיסור אכילה , אבל אינה מפקיע חובת המאוה , ומשו"ה בלא דומק לא שרי אף במפה , ורק באין לו מים דאז לא •טריחוהו רבנן ונסתלקה חובת המאוה , אז מותר ע"י מפה , דאז ליתא גם לאיסור אכילה , אבל בלא מפה אסור , דהך דיותר לא אטריחוהו רבנן רבנן לא שייך אלא ל לענין להפקיע חובת המאוה , אבל לא להתירו דין האיסור והטומאה .
והנה בחגיגה בעי אם מע"ש לענין נט"י דין חולין להם ואין אריכין נטילה אלא לסת או דילמא דין תרומה להם ובעי נטילה למידות ג"ב . ולא הובא זה ברמב"ם , ומשמע דס"ל דמע"ש שוה לחולין בדין זה דאינן אריכין נטילה אלא לפת . והנה ברמב"ם פי"ג מהל," טומ"א ה"א בדין דאריך כונה לנטילת ידים כתב , וכן הנוטל ידים או הטבילן אריך כונה אפילו למעשר ומן המעשר ולמעלה אריך כונה $בל לחולין אייא כונה ע"כ , ולטי הטנואד דהנטילה במול"ן אינה טעסה טהרה ראינה העשה המטהרת אלא מעשה סבוה לחוד ודין מעשה פארה לבד כאן , ודין פעשר כדין חולין , ואין שייך כהו דין כונה לנטילה , דלא נאמד דין כונה אלא גנטילה המטהרת , ולא שייך זה למעשה סבוה דנטילה ו"ע , ע"כ . הגרי"ז שליט"א
מלאוהו בקרובים
עריכהבב"ב דף בתום'"פליאוהו בקרובים אפאי כשר והא נמצא אחד מהם קרוב או פסול נפסל השטר וכדתנן בנימין כולכם כתובו נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטל השטר . והנה בשטר כשד אף אם לא יחתמו זה בפני זה , ובמלאוהו בקרובים חתמו זה לא בפני זה והוי עדות מיוחדת , ובעדות פיוחדת אם נמאא אמד מהן קרוב או פסול לא נפסלו השאר , דאין להם שייכות זה אם זה וכדאיתא בגמ' , ורק התם בכולכם דשם ראו בבת אחת ונעשו כת אחת של עדים , ויש בהם פסול של נמאא אחד מהן קרוב או פסול , בטל השטר . ועוד בפה נעשו עדי השטר עדים הלא פסי כתבם הוא , ורק בדין שטר דחשיב רכחקרה עדותן בגיד , ושייך דוקא על העדים הכשירים דדין עדי השטר להם לאשורי שטרא ועל חתימתן יש הדין דנחקרה , אבל העדים הפסולים הם אינם משוי שסרא ואין עליהם דין דנחקרה , ואין כאן עדות כלל דפפי כתבם הוא , ויש לנו רק עדים כשירים ולא פסולים ואין שייך בשטר נמצא אחד מהן קרוב או פסול , ודק בכולכם דהתם היתה ראית עדות בבת אחת הכשירים והפסולים , פשו"ה פסול משום הך דינא דנמזנא אחד מהן קרוב או פסול בראית העדות, אבל בכל שטר דהלוה אפר לכל אחד בפ"ע לחתום ואין הראי' מברפתן והגדה אין כאן שתברפן , כשד . והתוס' דהקשו מכולכם לשיטתייהו בפכות דף ו' דבבירוף דאי' לחוד לא נפסלים , ומשום דהי' הראי' בבת אחת לא נפסלו , ובע"כ דלענין זה חשיבא חתימתן בהשטר הגדה אף דהם אינם פשרי שסרא , ויפסלו העדות פשום גטבא אחד מהן קרוב או פסול . וכל זה דביארנו לכאורה ליתא לר"ת דס"ל רעדים מפי כתבם כשר , ועי' ב"ב דף ם' בתוס' , אבל באפת גם לשיטת ר"ת הדין בעדי השטר דנחקדו עדותן , ובעת חתימתן כקיבלו בבי"ד את הגדתן דמי , ואין בריכין שישלחו עדותן בבי"ד , וכל זה בעדות כשירים , אבל חתחמתן של הפסוליס אין עליהם הדין דנחקרה ואין כאן עדות כלל , דהרי לא שלחו עדותן לבי"ד , והם בריבים להתקבל כשיבוא השטר לב"ד , ונמבא דעל חתימת הכשירים תיכף בשעת חתימתן הדין נחקרה ועדות הפסולים לכשיבא השמד לפני ב"ד , ונפבא דנתקבלו עדו* הכשירים ז"עדות הפסולים בשתי בתי דינים , ואין שייך שיפסלו סדום נסבא אחד סהן קרוב או פסול , דהפסולים נתקבלו בעת ביאת השטר לבי"ד והכשירים בעת חתימתן נחקרה עדותן ונתקבל , והוי כאלו נתקבלו הכשירים בבי"ד מיוחד והפסולים בבי"ד אחי , והוי כשתי בתי דינים דאין שייך לפסול אותן משום הך דינא דנמגא אחד מהן קרוב או פסול דאינם שייכים כלל להך עדות , ואין פה שיבטרפם לעדות אחת , ולפיכך כשירים המה ודוק היטב ע"ב הגד"ח זב"ל
בענין כתב על גבי כתב
עריכהדף י"ט כתב ע"ג כתב וכו' מבואר הכא דאם כתב העליון כתב חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק , ואם אינו כתב אז פטור לגמרי ומוכח מכאן ראם כתב העליון אינו כתב לא מסיב הכתב התחתון כנמחק כלל # ולכאורה צ"ע דמה שייך המחיקה של הכתב התחתון להך דינא דכתב העליון הוי כתב או לא , וכי מחיקה צריך להיות רק בכתב , והא העיקר נעשית ע"י שנתכסה בדיו ואינה ניכרת עוד , וזה אינו שייך כלל להד דכתב העליון כתב וצ"ע # ואפ"ל דלאו המחיקה תלוי בכתב עליון , אלא אדרבא כתב העליון אי הוי כתב , תלוי במחיקת התחתון ,ראם התחתון כנמחק חשוב , אז העליון חשיב כתב , משא"כ אי גיסא דהתחתון לא נמחק ע"כ הכתב העליון אינו כתב , כיון דעדיין קיים הכתב התחתון . ולס"יז יהי," עיקר מחליקותם אם התחתון חשיב כנמחק או לא , ובזה תלוי הך דינא אם כתב העליון כתב או לא , ושמיר תלוי הן דינא דכותב ומוחק זה בזה *
ועוד י"ל דבאמת לא תלוי כלל הך דינא דכותב ומוחק זב"ז , ועיקר המחלוקת הוי רק אם כתב העליון הוי כתב או לא י ולפי"ז נראה דלענין התחתון לכו"ע חשיבי כנמחק , וכמו שכתבנו דמחיקת התחתון חייב להיות בכתב דוקא , והא דתלה הגס," הך דינא אם חייב משום מוחק בהך דינא דכתב העליון כתב , הוא משום דלענין שבת הרי אינו חייב כ"א במוחק ע"ם לכתוב • וביאורו הוא משום דכל חיובו הוא משום שמתקן את הנייר שיהא ראוי לכתוב עליו , וע"כ בכתב עייג כתב הרי לא תיקן מידי דלא נעשה עי"ז ראוי לכתיבה יותר מקודם , אלא ראם כתב העליון כתב שסיד הוי עיים לכתוב דזה גומא הוי כתיבה , משא"ב אי כתב העליון אינו כתב , אי"ז ע"ם לכתוב כיון שאינו ראוי לכתוב * וע"ר שמיר תלה הגם," דאם כתב העליון כתב חייב משום מוחק כיון דהוי ע"ם לכתוב , משא"כ אם אינו כתב אז מסור נס משום מוחק , כיון דלא הוי ע"ם לכתוב . והנפ"ם בין שני התירוצים דלתי' הראשון הוי פלוגתא אם כתב התחתון הוי כנמחק בכ"ם , משא"כ לתי," השני לכו"ע דינו כנמחק ופליגי רק לענין שבת אם חייב או לא .
והנה בהגהות מיימגי פ"ו מהל' יסודי התורה מוכיח דשם שנכתב שלא בקדושה אין כו איסור מחיקה מהא דהמעביר קולמוס לקדש את השם והא הרי הוא מוחק את השם התחתון , אע"ב דכיון שנכתב שלא בקדושה אין בו איסור מחיקת שם * ואם גיסא כתי," הראשון דלמ"ד אינו כתב ליכא גם מוחק על התחתון , צ"ל דההוכתה הוא דכיון דמועיל העברת קולמוס ובע"כ דכתב העליון כתב וממילא הו♦ מוחק , ובע"ב דליכא איסור מחיקה בנכתב שלא בקדושה . אכן לתירוץ השני הוי ההוכחה לכו"ע , כיון דכו"ע מודים דהתחתון הוי כגמחק . והגה התום," שם כתבו דאסילו למ"ד אינו כתב מ"ם היכא דהעליון מתקן ספיר הוי כתב , וע"ב מהני העברת קולמוס דמתקן לשמה .
ונראה דהך מתקן לא מהני אלא לענין כתיבה , דכיון דמתקן ע"כ חשיב ספיר כתב , אבל שיהא תיקון השני מועיל שעי"ז יהי," התחתון חשיב כנמחק זה לא מבינו , ולפי"ז אם אך גיסא דכתב עליון אינו כתב וממילא לא הוי מוחק , אז גם היכא דהעליון מתקן דהוי כתב ג"כ התחתון אינו חשיב כנסחק , דבתיקון אינו גורם מחיקה כלל . ולפי"ז הרי קשה דאיך מוכיח דאינו אסור במחיקה מחא דמעביד קולמוס ומקדשו , ודלמא משום דכתב העליון אינו כתב הוא , והא דמהני העבדת קולמוס הוא מפני סמתקן יותר , דאז הוי כתיבה , ומחיקה לא הוי , וע"כ סשיר מעביר עליו קולמוס , אלא ע"כ דההגהות מיימני סובר דמוחק הוי לכו"ע , וע"כ ספיר הוכיח מחי דמעביר קולמוס דאין איסור מחיקת שם בנכתב סלא בקדושה . אלא סיס לומר דההגהות פייסני חולק על התוס' בזה , דאין חילוק אם הכתב העליון מתקן או לא וע"כ הוכיח שפיר סהא דסהני העברת קולמוס דכתב עליון כתב הכל דוכתא וא"כ הוי כמוחק , וע"כ הוכיח דאין איסור מחיקה בכתב שלא בקדושה , ושפיר נוכל לומר כתירוץ הראשון דסוחק וכותב תלוי זה בזה , ואי והקשי* קושית התום,* דלעיל מסקינן דדיו על גבי דיו פטור לכו"ע והכא אמרי' דהוי כתב בדיו על גבי דיו , וכמו דמהני העברת קולמוס . י"ל דבאמת דיו ע"ג דיו הוי כתב והא דפסוד בשבת בדיו ע"ג דיו הוא משום דבשבת בעינן מלאכת מחשבת ותיקון בעי והכא כיון דלא עדיף כתב העליון מן התחתון א"כ ליכא בזה שום תיקון ומלאכת מחשבת וע"כ פטור , אבל אה"ג דבעלמא כתב עליון כתב גם בדיו על גבי דיו .( ויש להסתפק בזה דהיכא דבחד מעשה הוי מוחק וכותב ובאמת דבהך מעשה אינו מתחדש דבר כמו בכתב ע"ג כתב אי אמדינן דלא הוי מלאכת מחשבת או כיון דנמחק התחתון ממילא חשובה כתיבה השני' לתיקון , ומסיקרא על גבי דיו אינו ראי' דהתם עגם הכתב נשתנה משא"כ הכא ). ואכתי ג"ע דבסבת מכואר דאם כתב העליון כתב חייב גם בשבת , ואי גיסא דהתם הא קאי לר"ח והכא הא קאי לראב"י אבל אכתי ג"ע בסעם מחליקותם אי הוי מלאכת מחשבת או לא , איזון פלוגתא יש בזה . אלא דנוכל לומר לסי מס דכתבו בתוס'דהתס בשבת מיידי היכא דהכתב השני מתקן , א"כ מבינו לומד דכיון דכתב העליון הוי כתב הוי מלאכה גמורה , אלא דחסר תיקון מלאכתימחשבת ע"ז היכא דהכתב השני מתקן יותר שפיר חשיב תיקון מלאכת מחשבת . ואכתי ג"ע גם בזה היכא דהוי תיקון רק בהכשר והכתב לא נשתנה אם הוי מלאכת מחשבת . ואפשר דתלוי בפלוגתא גבי מילה אם תיקון מנוה משיב תיקון , ואכתי לא דמי בכמה גווני וג"ע . שוב מגאתי שכתב הרמב"ן והדיסב"א דבשבת שאני דלא הוי מלאכת מחשבת . ואולי משמע כן גם מלשון הרמב"ם שכתב הך דדיו נ־"ג דיו ביחד אבל סיקרא ע"ג דיו דהתם הוי הסעם משום מלאכת מחשבת וג"ע . גם ג"ע מהא רבעי הגם' עדים שאינם יודעים לחתום סהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו , ומשמע דבדיו פשיטא דלא , ומוכח דדיו ע"ג דיו לא הוי כתב כלל מדפסול בגיסין וז"ע , והנה אם גיסא דכתב ע"ג כתב חייב משום מוחק והיינו משום דע"י הדיו שבכתב העליון חשיב התחתון בנמחק , אי*כ נמגא דגם בכתב התחתון עגמו רישומו העליון מוחקת התחתונה , ונמגא דהא התחתון ל"ג כתב כ"א בגידוף גד העליון דהתחתון לבד הוי כמוחק משום גד העליון . ולפי"ז הרי קשה מהא דתנינא במס' סופרים ה"ו פ"ג ספר שנמחק .על. יקרא בו דשב"ג אומד אם בבואה שלו היינו רישומו ניכרת הרייז מותר,והיינו משום דעדיין חשיב כתבו קיים , והכי נפסק בשו"ע או"ח כרשב"ג . וקשה כיון דבעת הכתיבה הרי רושם התחתון בפ"ע לא הוי כתב , כיון דהוא מחוק מכתב שעל גבו , נמגא דאימת נגמר כתבו בשעת שנמחק כתב העליון , א"כ הוי חק תוכות דפסול , כיון דבשעת שנעשה הכתב אינו עושה בעגם הכתב .
ולכאורה נראה מוכח מכאן כדעת • התוס' דדיו ע"ג דיו כו"ע מודים דכתב העליון אינו כתב . וגם מוכח מכאן דהיכא דכתב העליון אינו כתב שוב לא הוי התחתון כנמחק , וע"כ ספיר מיתכשד ומיחשיב הגד של מסה לכתב גם בעת הכתיבה , וע"כ שפיר הוי חק יריכות , ולפי"ז ג"ע דברי הג"ם שב' דבהעברת קולמוס חשוב נתב התחתון כנמחק אף בדיו נ"ג דיו , והרי הכא מוכח דדיו ע"ג דיו לא הוי התחתון כנמחק , אם לא שנאמר דדוקא במעביר עליו קולמוס ומקדשו' אז הוי כתה העליון כתב כיון דמתקן יותר מהראשון כשי' התוס' ועי"ז שסיר מיקרי מוחק , משא"כ אם אינו מתקן יותר דאז כתב העליון מינו כתב אז נם התחתון לא הוי כנפסק • ומרכס דשיטת הג"ם דהא דמתקן יותר מהני נס לענין מחיקת התחתון , וזה דלא כמושייכ למעלה ואייע י אלא דכבר הבאנו דהרמב"ן והריפבייא מתראי קושית התוס' באופן אחר , ומדבריהם נלמד דס"ל דדיו ע"1 דיו הוי כתב העליון כתב אף היכא דאין מתקן יותר " א"כ לדידהו סשיסא דכתב התחתון הוי כנמחק , ולדידהו הרי תיקשי מהן דרשבייג דליהוי חק תיכרת , ואין לומר דרשביינ יסבור דכתב העליון אינו כתב דלראב"י הרי כו"ע מ"ל דהוי כתב ותשאד לדידהו קושיתינו ו*"ע . וא"כ אין להוכיח דהגיים ס"ל כדעת התוס' דהרי כמו שנתרץ דברי חרמביין והרימב"א כמו"ב י"ל בדברי הגהיים ,
והנה בספר התרומה כתב דהא דמהני העבדת קולמוס הוא דק לשוי לשמה , אבל היכא דהכתב התחתון הוי חק תיכות דלא הוי כתב כלל , ל"ם העברת קולמוס לאשורי כתב . וא"'כ לגבי שבת פטור בדיו עייג דיו אף לדאב"י דכו"ע ס"ל כתב העליון כתב מ"ם לאשורי לא מהני עכייד וכן הוא במרדכי עיי"ש , וא"ע דהרי הלחמה ארין להיות נעסה ע"י כתיבה וכדכתיב וכתב לה לשמה וא"כ מאחר דכתב העליון לא חשיב כתב , איך יתקנו שיחי' לשמה , ומדמועיל לענין לשמה ע'יכ דכתב העליון הוי כתב , וע"כ שפיר מיקרי וכתב לה לשמה , וא"כ יהגי נם היכא דחכתב הראשון הוי חק תיכות סיים הא איכא כתב עליון דהוי כתב וא"ע * וכפי הנראה דס' התרומה סובר דהכתב העליון לבד לא הוי כתב , כייא דהוי הוספה על כתב התחתון ושניהם ביחד הוי כתב , וע"כ לענין הך דינא דלשמה שפיר מועיל , כיון דגם כתב העליון דין כתב עליו ביחד עם התחתון ושפיר קרינן בי' וכתב , משא"כ לענין לאשורי כתב ליים כיון דהוי כתב האירוף התחתון , והתחתון הוי מק תיכרת . ומוכיח זה ם' התרומה מקושית התוס' מהא דבשבת דיו ע"ג דיו פטור , ומפורש שם משום דאתי כרבנן דכתב העליון אינו כתב .
וקשה לראב"י דס"ל דלכו"ע הוי כתב וע"ז משני כיון דהכתב העליון לבדו אינו כתב ע"כ פטור בשבת , והרי כבר הביאנו תיייץ הרמביין והריסב"א דהא דפטור לראב"י משום דלא הוי מלאכת מחשבת , וקשה דהלא הסוגיא דשבת תלי חיובא דשבת בדין דכתב העליון כתב י וא"ל דרב חיסדא לא ס"ל הך סעמא דמלאכת מחשבת וראב"י סובר להך סעמא דמלאכת מחשבת , ונאסדך לעשות פלוגתא בין ר"ח וראב"י בהך דינא ד&לאכת מחשבת מה שלא נזכר בגמ' כלל , ולשי' סה"ת ניחא דלדידי' אייל דהא דקאמר ראב"י שאני הכא דבעינן ואנוהו וליכא , זה גופא הוא דקאמר .דבעינן שתהא כל הכתיבה ואנוהו וליכא כדמבואר בשבת . ואייל דלהך לשמה ילפינן מקרא דאנוהו וזה גופא שחידש דאב"י דהכתב העליון לבדו לא הוי כתב וע"כ שפיר 1םור לענין שבת ודוק *
אלא דאכתי העיריני אחד בזה דזה גופא אייע דלענין לשמה סהגי הך כתיבה ולענין חק תיכות לאשורי כתיבה לא מהני הד כתיבה , והא תרווייהו מחד דינא נפקא מחרם דכתיב וכתב לה ומייש זמייז . ולפי מה שכתב המהר"ם שי"ף דהכתב העליון מתקן להכתב התחתון ג"כ ומיקדי דכל הכתב נעשה לשמה וע"כ לא מהני זה לפסולא דחק תיכרת , דזה גופא מה שמתקן כתב התחתון ע"י כתב העליון הוי מק תיכות לענין כתב התחתון ועייב לא מהני , משא"כ לענין לשמה דגוף הכתב ספיד חשיב כתב ולענין לשמה ספיר מהני גס מק תיכות , וא"כ שפיר מועיל מה שכתב העליון מתקן להתחתון ושפיר מיקרי עי"ז לשמה . ולפי"ז הרי ניחא מה דתניא בנמחק הכתב אם הרושם התחתון ניכר כשר , והקשינו ע"ז דכיון דהכתב התחתון פתכשר ע"י כתב העליון וא"כ הא הוי חק תיכות > ומעתה הדי ניחא דכיון דהכתב התחתון מתכשר ע"י כתב העליון אבל עיקרו של הכתב רו* כתב התחתון וע"כ שפיר לא הוי חק תיכות . ומה דאיתא בבס"* דחייב משום סומק ראלסא דהתחתון לבדו חשיב כנמחק , הוי דוקא בדיו ע"ג סיקרא י אבל בדיו ע"ג דיו אין התחתון כנסמק כלל , ויש לעיין לדברי ההג"ם רבדיו עיי ג דיו חייב משום מוחק אם חולק על שהיית , דלפי"ד סה"ת הרי כתב התחתון נשאר ואין כאן מחיקה כלל . אכן הרמב"ז והריסב"א דס"ל דכתב ע"ג כתב חייב משום כותם בשבת אי לאו משום מלאכת מחשבת , ולפי סה"ת הרי אינו אלא מתקן כתב התחתון אבל כתב העליון בעצמו אינו כתב וראי,' לזה מדחשיב זה מק תיכות , וא"ג כתב העליון הוי כתב בפ"ע א"כ פשיטא דאין כאן חק תיכות כלל . ואולי אף דהוי מתקן כתב התחתון , מ"ם מצטרף כתב העליון לכתב התחתון דביפד הוי כתב אחד , וע"כ שפיר נוכל לסבור דחייב משום כותב אף לפי סה"ת . וכן יש לחייב נס משום מוחק דקצת הוי מוחק רישומו העליון ואכתי. צ"ע בזה . וגם י"ל דבדין כתיבה נשאר כתב התחתון ולא שאני ממחיקה ורק בסתו"ם דבעי כתיבה דוק* בזה הוא דהוי מוחק , וע"כ לענין חק תיכות דתלוי בעצם הכתב שסיר לא חשיב כתב התחתון כנמחק , וסיים שפיר יש לחייב בזה משום כותב ומוחק דכדין כתיבה לחודא שסיר הוי כתיבה ומחיקה , ע"כ , הנר"ח זצ"י
בענין ספר אחד ולא שני ספרים
עריכהרמב"ם פ"ח הלכות גירושין הייד הרי זה גיסך והנייר שלי אינה מגורשת ע"ם שתתני לי את הנייר הר"ז גס ותתן ע"כ . והגה בגיסין דף כי* איתא ותיפוק ליי* דספר אמד אמר רחמנא ולא בי* מפרים לא צריכא דמעודה . ולפי"? באינו מעורה אינה מגורשת משום שני ספרים , ומשום דינא דהגייר של הבעל דאינה מגורשת הא צריך להיות ספק מגורשת משום האיבעיא דבין שיסה לשיטה , אלא דמשום הך דינא דססר אמד ע"כ אינה מגורשת ודאי , וצ"ע על הרמב"ם שכתב בסתמא דהיכא דשייר הנייר אינה מגורשת , ולא הזכיר הך דינא דבין שיסה לשיטה , אף דהוי דינא אחריג* משום ספר אחד . ובלא"ה צ"ע מה שלא הזכיר הך דינא דססר אחד. ועי" במלכות סוסה שהזכיר הן* דינא דססר אמד לענין מרשת סוסה ומדוע השמים זה לענין גירושין י
והנה עיקר הן מיעוסא דספר אחד הא קאי להיכא דכתבו בשתי ניירות מוססקות זו מזו וכדמבואר שם בתום*" , וצ"ע לר"ם דאמר ע"ח כרתי א"כ הא נשאר הנייד השני בלא ע"ח , וגם אם חתמו על השני ניירות ג"כ ליכא משום מקום עדות שלמה והוי חצי דבר בכל מקום , וגם אפילו לדייא דאמר ע"ם כרת* צ"ע , דהא כל אחד בפ"ע אין בו שוס הוכחה שהוא שטר גירושין והצירוף של שניהם יחד זה הא לא כתוב בהשטר כלל ולא הוי אלא בע"ס , וא"כ צ"ע לסה לן הך מיעוסא דספר אמד , ובשלמא בפרשת סוסה דהוי שם גזהייכ דבעינן הך פרשה ואין מקצת מוכיח על חבירו אלא דבעינן כל הפרשה וע"כ שפיר הוי מהני נם בשתי ניידות וצריך שפיר מיעוסא דססד אמד , אבל בשסרות הרי אין דין שטר עליו כלל ולמה לן להך מיעוסא דספר אחד . אם לא דנאמר רכל הך דינא דספד אחר לא מציגו בגם רק בכה"ג דהנייר של הבעל , דעצם השטר מבור יחד ומוגיח והוי שטר גמור , ורק משום דשייר לעצמו נעשה שני ספרים ושפיר איצסדיך הך דינא דספר אמד .
והנה פרכת הגם^ יש לפרש בתרי אנפי", או דנימא דע"* ששייר לעצמו הנייר שבין שיסה לשיסה נעשה שגי ספרים , או דנימא דבאמת חשוב ספר אחד כיון דב1וף הנייר הוי ספר אוזר רלא איכפת לן מה ששייר לעצמו בין שישה לסיסה דעי"ז אין געשה שגי ספרים , אלא דפידכת הנם," הוא כן , דכיון דשני ספרים לא מהני בגירושין א"כ הא נמצא דהנייר שבין שיסה לשיסה הא צריך לגוף הגס דעי"ז הוא געשה ספר אחד , וכיון דהוא מגופו של גם א"כ ממילא צריך להיות פסול כסו ששייר הנייר שתחת הכתב , כיון דגם זה הנייד הוא מגופו של גס כמו הנייר שתחת הכתב • אלא דאבתי יש לחלק ולומר דלא דמי הנייר שבין שיסה לסיסה לגייר שתחת הכתב , דבכתב הגס היא מגורשת ופשיטא דעל זה קאי ונתן , אבל בנייר שבין שיסה לשיסה , נהי דצריך להיות בגס , אבל לא שזה הנייד עושה מעשה גירושין , וא"כ י"ל דלא בעינן בזה הך דינא דונתן . וא"כ בעייב צ"ל דהפירוש הוי כיון דהנייר שבין שיסה לשיסה נשאר להבעל א"כ הרי עי"ז שני ספרים , ופרכת הגס"* מתפרשת משום דהוי שני ספרים , אכן כ"ז אם נימא דסעמא דהנייר של הבעל לא הוי גס הוא משום דכתיב ונתן ובלא הנייר אינה יכולה להיות נתינה , אז שפיר יש לחלק כמו שכתבנו , אבל לדעת הרמב"ם דשייר הנייר פסול משום דאי"ז כריתות , א"כ י"ל דכל מה דצריך להכשירו סל גם אם נשאר להבעל אכתי אין זה כריתות , ונראה דזה מוכרח מהא דצריך הרמב"ם לסעמא דכריתות , והרי הסעם דמסר נתינה הוא סעם פסום , דהרי להדיא מבואר בגיסין סם כתבו על איסרדו הגאה דכשר ורצה הגם," לומר דבעינן סוה פרוסה ודחי משום דאיכא בתינת הגס הרי דנתינת גס פיהו בעינן ובלא הנייד פסיסא דאין כאן נתינה כלל ולמה הוצרך הרמב"ם לסעם דכריתות , אכן לפי"ז הרי ניחא . משום דונתן לא צריכינן רק היכא דעי"ז הוא נעשה מעשה גירושין ודי בנייר שתחת הכתב , ולהכי הוצרך הרמב"ם לסעמא דכריתות , דאז גם בנייר שבין שיסה לשיסה מיפסל , דכיון דצריך להכשירו של גס שלא יהא שגי ספרים , וע"כ אם סייר הבעל לעצמו אין זה כריתות • וממילא מוכרח לדברי הרמב"ם דבאמת לא הוי שני ספרים כיון דגוף הנייר אחד וע"כ מוכרח דפדכת הגם' דפסול משום דהנייד של הבעל , ובע"ב דצריכינן לסעמא דכריתות , דבשייר הנייר שתחת הכתב הא מיפסל משום נתינה ובשייד הנייר שבין שיסה לשיסה הא מיפסל משום שני ספרים אלא דבאמת לא הוי שני ספרים ע"כ הוצרך לסעמא דכריתות , עכ"ם נתבאר לדעת הרמב"ם דהך דינא דספר אחד ולא שבים לא מצינו בגם כלל , דכסהנייר מתוך לשנים אז בלא"ה פסול , וכשמשייר הנייר שבין שיסה לסיסה באמת חשיב ספר אחד , אלא דכיין דאיכא הך דינא דספר אחד , וממילא נכלל גם הנייד שבין שיסה לסיסה בכלל ספד הגם דעי"ז הוא נעשה ספר אחד ועייכ היכא דשייר לעצמו הנייר שבין שיסה לסיסה לא חשיב כריתות , אבל הך דינא דגספרים לא יוכל להמצא בגם וע"כ שפיר הביא הרמב"ם הך דינא דסייד הנייר לא הוי כריתות , והשמים הך דינא דספר אחד וכו' בגס כיון דלא יוכל להמצא הך דינא בגם וכמו שנתבאר •
ואין להקשות לפי דברינו דהפסול הוי משום כריתות , א"כ למה הזכיר הגם' הטעם של שני ספרים הא בלא"ה פסול דכשחתוך לשנים אין זה שסד מוכיח וממילא דצריכינן להנייר שבין שיסה לשיסה , וממילא כששייר הנייר לעצמו פסול דאין זה כריתות . אך בזה י"ל כיון דאין כאז שום דינא דצריך להיות הנייר אמד , אלא דממילא לא הוי ססדא , אבל כשהוא בנייר אחד אז לא חל על הנייד שום דין ספד , כיון דהכתב בעצמו מוכיח זה על זה וממילא דהנייר אינו כלום ואין שייך נם להך דינא דכריתות , משא"ב משום הן דינא ד0פר אחד דעי"ז 02 כשהנייר אמד סיים גידם הך דינא דספר אחד דגס הנייר שבין השיסין נ"כ נכלל בהספד דהקרא , דאיהו סשוי ליי* ספר אחד , וע"כ ספיר מעכב בכריתות . והנה בין אם גיסא דבשייר הנייר שבין שיסה לסיסה פסול ססום כריתות או מסים שני ספרים אכתי קשה לפי סה דאיבעיא לן בסעודה ג"כ •הא פסול בשייר הנייר שבין שיסה לשישה , וא"כ קשה דהך דינא דספר אמד היכא סתקיים ציון דבלא"ה פסול ג"כ בשייר הנייר בין השישין , ואם כן הן דינא דספר אחד וכו' היכן מנינו ונ"ע . ע"כ , הגר"ח זא"ל
הגודרות אין להם חזקה
עריכהדף כ' היו מוחזקים בעבד שהוא שלז וגם כתוב על ידו וה"ה יונא סתחת ידה ובו' ת"ש הגוררות אין להם חזקה , והנה הרמב"ם פסק דהוי ספק מגורשת • וקשה כיון דסיירי דליכא ע"ם כסבואר בסוגין ורק דהע"ח הם ע"ם אד דאנן סהדי שבא הגם מידו לידה , וא"כ כיון דחגוררות אין להם חזקה יאין לנו ראי,* מהתפיסה שבא לה סירו לידה א"כ ליכא בזה האאן סהדי יליכא בזה כלל ע"ם והוי בסגרש בלא עדים . ולכאורה אפ"ל דנהי דמזקת ססלםלין ליתא בעדים ואין התפיסה סוכמת ם"ם הא חזקת ג' שנים סהני ואז הוי הוכחה לספרע שהיתה ססירה םיד1 לידה ולכן עכשיו עדיין בספק והוי ספק מגורשת . אך א"א לוסר כן ראם התפיסה הוי הוכתה על הספירה וסהתפיסה ידעיגן שבא הגס סידו לידה , אז שסיר יש לנו הוכחה ואנן מהדי על המסירה , דתיכף בשעת ססירה אנן סהדי על המסירה , אבל אם ההוכחה על המסירה היא מחזקת 1' שנים , נסאא דבעת המסירה לא הי' אגן סהדי , ורק דאמייכ נעשה ונגמר ההוכחה על חמסירה , והוכחה זו לא מעדי חתימה היא ואין הם העדים על וה , ועוד דהרמב"ם פסק דגודדות אין להם חזקה ואג•' חזקת גי* שנים לא מהני .
וסגראח לומר בזה דאין הדין דהגודרות אין להם חזקה מפקיע האגן סהדי של המסירה לגמרי דגימא שלא הי' בזה מסירה כלל ומאליהם באו אגלה . א"כ כיון דגם חקוק על ידו והיו מומזקין בעבד שהוא שלו ויוגא עכשיו מחמת ידה , שפיר יש בזה בדיני שסרות אנן סהדי שהיי* מעשה מסירה , דהרי מבואר שם ביהו מומזקין בעבד שהוא סלה יגם חקוק על ידו מגורשת ודאי , אף דלענין גירושין אמרינן שהקנתה העבר לי וגעשה עבדו ושוב הדר דינא דהגודרות אין להם חזקה וליכא הוכחה על המסירה , אלא ודאי דדין דאין לחם חזקה אינו סבסל האנן סהדי , ורק דלענין ממונות של העבד אחרי שתי' מוחזק אגלינו שהי' עבדו אינו יוגא ע"י התפיסה שלה מחזקתו , וזהו המגרע דאית השפר שלא תוכל להנשא בו שמספק עלינו אם נתגדסח , אבל לענין מעסה הממירה ספיר הוי העדי חתימה עידי מסירה , ואנן סהדי על עגם מעסה המסירה והוי מגרש ב*דים , ע"כ .
הגר"ח זנ"ל
בדין נתן גט ביד עבדו
עריכהרמב"ם הלכות גירושין גונן גט ביד עבדו וכתב שטר מתנה עליו ונתנו לה אם הי' העבד כפות וישן ק־נאתו רמתגרסת בו ואם אינו כמות קנאתו ואינוז מתגרשת בו דמגר מהלכת הוא עד שיגיע הגס לידה עיי"ש . והקשה הרשב"א כיון דלא נתגרשה בקנין העבד , כשלוקחת מיד העבד הא הוי סלי גיסך מע"ג קרקע , דאין העבד שלומו לנתינת הגם .
והנה כל החסרונות בחנר שדינם שאין קונה לו כגון מנר מהלכת ואינו משתמר לרעת הבעלים ואינו משתמר כלל וליתא בעאכ יש למקור אס הם מגר^ם כה המער דלי מיקר♦ גלל ילאו דומ<א דירי הוי , יו דילמא דהמער לגולם נידו , ילי דהוי מסרו^ בחיר ^ דיד גוו יינו קומה . ונדיה דתלוי נזה , דים המםיון לין מיין ביד וליתא ביד אז מיי כהייג יינו יד נלל דדי הוי דומיא דיד , יגל ים החידון "יין 1ני יד וגיד הזה ג"כ יינו קונה ע"י המסרון נם 1נ* מ!ר סיקרי יד , דהוי דוסיי דיד , ויינו קונה בו סיום דהוי חסרון ניד גויי דיד נזה ייני קונה והנה בתום,- •ירשו בכסה סקוסות דחנר סהלכת אינו קונה סשוס דלי הוי דוסיי דיד דלי ניידי ואינו סהלך סבעליי , והיינו דהוי חסרון בחני דסשוי לי' דלא הוי דוסיא דידה ואינו יד פלל , אכן רש"י בדיש ב"ס דף סי" פי' דהא דחער סהלכת אינו קונה משום דאינו סשתסד לדעת הבעלים י והסדרן זה שעין ביד גו&י שיינו סשתסר לדעת בע?ים אינו קונה , וגם מנר בהסדון זה דוסיא דיד הוא אלא דאינו קונה בו משום דגם יד אינו קונה .
והנה נגיסין איני פלוגתי דבי ורשב"א גבי נתן לה גס כשהיא " ישנה וניערה קוראה והיא גיסה אינו גם עד שייסר לה חי גיסן וסתגדשת אמי'ב ואין נדין נתינה אחריתי .. והי דלי נתגרשה בעת הנתינה בעת שהיא ישנה פירשו כל הראשונים משום דהוי יד שיינו סשתסר ולא קנתה הגס בעת הנתינה ופייס לא הוי סלי גיסך סע"ג קרקע דכיון דנתן בידה אף דלי הוי בר קנין סיקרי שפיר נתינת הבעל ליד האשה ואחייב כשניעדה והיד סשתסר קונה בו וסתגרשת דנתינת הבעל נתקיים נסה שנתן ל*דה אף דלי היתה סשתסר , וכן גם בחנר סהלכת לשיטת רש"י דמה שיינו קונה משום דאינו סשתסר לדעת הבעלים , הוא חסרון בהיר שלי יקנה אגל דוסיא דיד הוי , ושפיר סתקיים נתינת הבעל בנתינתו לחבר זה אף שאינו קונה בו ולא הוי שוב סלי גיסן מע"ג קרקע דכבר הי, נתינת הבעל לידה דוסיא דנתן בידה כשהיא ישנה , דחד דינא הוא לתרווייהו דהוי אינו סשתסר . וסשוייה כתב הרמב"ם כשיגיע הגם לידה סיד העבד תתגרש בו ואין כאן חסרון משום סלי גיסן סע•*! קרקע , אבל לשיטת התוס' דמער מהלכת לא הוי כלל דוסיא דיד ואינו יד כלל ולא הוי בזה נתינת הבעל לידה , וכשבא אחייב הגס סיד העבד ליד האשה יש בזה משום סלי גיסך מע"ג קדקע , ולמיייז נוכל לוסר דשי," הרמב"ם כח*ר מהלכת כשי*" רש"י " אכל הראשונים כתבו כשיטת התוס' דלא הוי דוסיא דיד כלל ♦
והנה לשי' רש"י קשה הא מ"ם לאו דומיא דיד הוא , ולמאי בעינן הכא סעסא דאינו משתמר , והנה הקשו הסוס' מה ידה בסמוכה אף מעירה בססוכה לה ומער משום יד איתרבא* ולא גרע משלימות , וא"כ גבי שאר חסרונות שבמעד כגון סהלכת גיסא דלא גדע משלימות דשליה מהלך הוא וליתא בעייב .
והנראה דליחות דחער לא דמי לשליחות דכל התודה 9 דהתם השליח עושה הקנין בעד הסשלח ומועיל לו , אבל במער הקבין נעשה ע"י המשלח הקונה במעירו , ועעם דיקנין געשה מתודת יד דמעירו כידו לקנות בו < וחיכא ימעירו דומיא דידה מידה ממש איתרבאי והיכא דלא הוי דומיא דידה אמרינן לא נרע משלימות והיינו ממה שמעינו שלימות בתורה ילפינן דגם מער דלא דמיא ליד בתורת שלימות געשה יד לקנות בו י וכן בכל מעירות דלאו דומיא דיר ניגהו ושאינם יד כלל אמריגן דלא גרע משלימות וסתורת שלימות חם נעשים לידו לקנות בו , וכל זח בחסרונות דמשווי לי' דהוא לאו דומיא דיד כלל , אבל היכא דהחער"הוי שמיד רומיא דיד ורק דיד כזה לאו בר קבין הוא , וגס יד גופא בחסרון זח אינו קונה , מה מושיל ע*ע מה דלא נרע משלימות דע"י שלימות המער געשה ליד , דמער זה כנר מוא יי בל* דיג* דשלימות , והא דאינו קינה משום דיד בזה לגו גד קג*ן 111* , 71*< י* עייר שיועיל ל* גרע מאלימות וכמוש"נ * ומקים דה הי* דחוגרך רע"* לוסי דה*ד מהלכת אינו קונה ממום דאינו משתמד יל* מני במה דל* הוי דימיע דיד, דיד נייח וזה מהלך , דממו.,[ זה סה דל* הוי ד^ם*א דיר כלל , םוע*ל 7*1 מה דל* גרע משלימות לאשווי יד ומתרת שליחות הו* שאיר ♦דה , דלוה כתג רש"י דמגר מהלכת יש גו חסרון דאינו משתמד דזה היד• ססרון ביד נושא דיד שאינו סשתמר אינו קונה גו , ולכן בחגר מהלכת אף דל* הו* רומיא דיד הו* ומדינא דלא גרע משליחות נעשה ליד , אגל מ"ם אינו קונה משום שאינו משתמר דזה הוא חסרון גיד נוס* ול* שייך על זה לא גרע משליחות . ונזה מתורץ נם קושית התוס' דליתא בע"כ ואינו מועיל בתורת יד לגם משום דיד איתא בע"כ ותועיל כתורת שליחות . וי"ל כמו שכתבנו דלא גרע משלימות מועיל רק למ*ד דלאו דומי* דיד , ואינו יד כלל לאשווי יד , רמנר זה יד הוא הדין שליחות , וכיון דחסרון זה דלית* כע"כ הוא רק חסרון גנם ולא בשאר קנינים , נמג* דמנר זה יד גמור זזוא , אלא דלעגין גם יש חסרון בהיד נום* רביד כזה אינה מתגרשת , וע"ז אינו מועיל שלימות . וכיון שביארנו דמאד מהלבת הוי שפיר יד משום דלא גרע משליחות ומה דאינו קונה משום דאינו משתמר דזה הוי חסרון ביד גופא , א"כ כל זה היא לענין לקנות הגם ולהתגרש בו , אכל לענין דין נתינת הבעל שפיר י הוי נתינה דלא הו* שוב סלי גיסן מעייג קרקע כיון דהח*ר באמת הוי יד . ודמי* ממש לנתן בידה והיא ישנה דלא הוי אח"כ סלי גיםן וכי' כיון דנתן נידה ול* גתגרשה משום דלא הי' משתמרת , כםו"כ גבי חגר מהלכת ,, דחד דינא לתרווייהו דהוי יד שאינו משתמר ומיושב שיטת הרמב"ם . אל* דקשה עדיין דהתם בנתן לה כשהיא ישנה כשיאמר אמ"ב זה גימל הרי תתגרש באותו היד שנתן הגס , אבל הכא ה* גריך שימול הגם מיד העבד לידה וזה גופ* יהי' כמו מלי גיסך םע"נ קרקע , וכמו דאית* ברא"ש דאם נפל מידה ומזרה ונסלתו אינה מגורשת דהוי סלי גיסך ובו' והא הבא דומיא דנפל . וגם בישינה גופא גדין להבין םם*נ אס היתה כאן ונתן בידה תתגרש בנתינה זו ואם לא נתקיים גזה ונתן בידה הא הוי סלי גיסך וכו' ואיך יתחלק דהוי ונתן שלא יהי' שוב סלי גיסך ואינה מתגרשת בנתינה זו . ונ"ל דנתקיים בזה ונתן בידה משום זה גופא דיש הגם בידה מנתינת הגעל כשהיא נעורה , וכ"ז לא שייך אלא ביסיגה ולא בנתן ביד עבדה שהוא מהלך . וזהו באמת שיטת הראשונים החולקים . ובשיטת חרמב"ם ג"ל דיכול להתחלק שתהא נתינה לזה גופא שלא היי שוב סלי ניסך כיון דנתן ביוה לעבדה שהוא בתורת יד ולא קנתח עוד הנם להתגרש דלא היי משתמר ושוב נוסלתה ומתגדסת בו וגייע ע"ב • מהגר"ח זג"ל
בענין שלא תלכי לבית אביך לעולם
עריכהדף כ"* שלא תלכי וכו' ובתוס1' תימא חא אם מת אבי' או מכר ל* קוינן תו בית אני' • וכוונתם דדמי לכל ימי מיי פלוני , ותיראו דכל ירגאי מלגיו קריין בית אני' אפילו כשמת , והנה הדמביים כ' בפ*ב מהל' נירוסין ה"ז הרי זה גיסך קיים שלא תנס* לפלוני איני גס ה* למה זה יומה לאומי קיים שלא תשתה יין ושל* תלכי לכית אביך לעולם אבל אם אמר לה ק"ס של* תנס* לפלוני נ' שנים הרי"ז נס , והקשה הריין דמייש שלי תשתה יין כל ימי חיי פלוני , ומבואר דחילוק נדול יש בדבר דהתם מותרת לשתות יין אחד מיתת פלוני ונמצא דלא אסדה בבשואיץ זה לעולם אבל זו נאסרה בנשואין לעולם שהרי כל ימי חייו לא תנשי לו דנשואין לאחר־ מיתה א"א , ולמדה מההיא שלא תלכי לבית אביך לעולם שלאחר מיתת אביה תהא מותרת לילך , ווסצא דלאחר מיתת האב א"א לה לעבור על תנאה , אפייה בבית אביה שנאסרה לא תהא מותרת לעולם , דלאתר מיתת האב לאו בית אביה היא , וכן הוא מוסבר שהרי לא התנה בתנאו שום זמן , ונמצא דתנאו הוא תנאי לעולם והגה אגוד לעולם בתנאי , רק דאינו שייך לאחר זמן ההיכא תימצא דהעברת התנאי , ואם יצויר תנאו קייב והגס אגוד בהתנאי ואי"ז כריתות . והתוס' ס"ל דבעינן שיהא משכחת לה העברת התנאי בפועל דהיינו שתהא נאגרת מחמת התנאי בפועל ממש , ואם כבד מת האב או הסלוני ואינו מצויר העברת התנאי הדי זה כריתות . ובביאור מחליקותם נראה דהנה דין תנאי הוא , דעצם חלות הגירושין תלוי בהתנאי והתנאי הוא המועיל להלות הגירושין כמבואר כ"ז ברמב"ם , ונמצא דגס על תנאי הוא דין כעצם החלות דהחלות גירושין נעשה באופן זה והיינו חלרת על תנאי , והיכא דהתנאי הוא לעולם הריי נעשה חלות גירושין כזה בחסרון כריתות דעצם החלות תלוי בתנאי דלעולם דאין זה כריתות , והחסרון הוא בעצם חלות הגירושין דגירושין כזו אינן חלין. ולצד זה לא איכפת לן אם משכחת זמן בלא העברת התנאי בפועל כיון דעצם התנאי הותנה לעולם בלא זמן, ונמצא דחחלות תלוי בתנאי דלעולם שהוא חסרון בעצם החלות שאין בו כריתות , וזוהי שי' הרמב"ם , ושיטת התוס' דגס על תנאי דלעולם אינו חסרון בעצם החלרת דחלות כזה שאין בו כריתות אינו חל , אלא דהוא חסרון צדדי דהיא אגידא גבי בתנאי דלעולם ואין זו בריתות , והאגידות זו היא המבשלת לחלות הגירושין , ולכן בעינן שפיר שתהא נאגדת בפועל והיינו שיצויר העברת התנאי דאז שייך שהאגידות זו תבסל חלות הגירושין , אבל באופן שימצא זמן שלא תהא נאגדת בפועל אין זה חסרון כריתות המבשלת מלות הגירושין וחלין הגירושין מתחילה , ולכן בשלא תלכי לבית אביך כיון דאם ימות לא נקרא בית אביה , שסיר הוי כריתות ואינה חשובה נאגדת .
ונפ"ם בין שני הסעמים לדינא באופן שהתנה שני תנאים אחד לזמן מוגבל ואחד לעולם , ובאופן הגם' "יומא" דכה"ג שנתן גם לאשתו על תנאי שתמותי או שתמות חברתה דאיתא בגמ' ד.אם תמות היא אינו נש , והקשו בתוס' מ"ש מחיי פלוני , דגשביל שתלה אף במיתתה לא גרע , עיי"ש מה שתירצו . וכל זה הוא לשיטת התוס' דמה שהיא אגידה גבי לעולם בתנאי אין זה כריתות והוא המבסל לחלות הגירושין , וא"כ הכא דאין הגס אגוד בתגאי דלעולם דהרי יכול להתקיים הגס במיתת חברתה ושוב לא יהי' תלוי בתנאי , שפיר הוי כריתות , ומשום דתלה אף במיתתה לא מי גרע גרע . אכן לשי־סת הרמב"ם דהוא חסרון בעצם התלות , הכא בנתן גס על שני תנאים , והיינו שהגם יכול לחול על שגי אופנים ושני חלותין מיוחדים עסה , נהי דחלות זה בעיים שתמות חברתה ספיר הוי כריתות , אבל אידך החלות שתלה במיתתה הרי אי"ז כריתות ואין שייך שיחול שהרי זה חסרון בעצת החלות הזה , וזהו דאיתא סם דאינר גס , והיינו בארסן שתמות היא ולא חברתה , ע"כ . הגר"ח זצ"ל
קטע זמני לעריכה
עריכהבענין נוטו(?) בארץ ונופו בחו"ל
עריכהרמב"ס ס"א מתרומות הי"ד אילן העומד בחו"ל ונופו נוסה לארץ או עומד בארץ ונופו בחו"ל הכל הולך אחר העיקר עכ"ל . וקשה דמשמע דוקא אם הוא עומד בארץ , אבל אם הוא מוסד בחו"ל אף שהוא בתוך ס"ז אמה שהוא יונק מהארץ נסי פטור , והא במס"׳ ב"ב דף כ"ו מבואר דלעולא דאמר דאילן הסמוך לסינר הר"ז גזלן ואין מביאין ממנו בכורים ופריך מאילן שאומד מקצתו בארץ ומקצתו במוייל סבל וחולין מעורבים וכו' ומשני במפסיק צונ&א . ואפילו לר"י דפליג היינו רק בבכורים דתלי בנזילה וע"ז מהני ע"ם כן הנחיל דלא הוי נזילה , אבל בתרו"ם צריכים לאוקמי במפמיק צוגסא נם לר"י וכן באמת כתב הרמ"ה , וקשה אמאי כתב דהכל הולך אחר העיקר .
והנראה דהנה בגיסין דף ב"ב אמרינן נקבו בארץ וגופו בחו"ל מביי אמר בתר נקבו אזלי"* ורבא אמר בתר נופו אזלי"" בדאשרוש כו"ע ל• פליגי וכו' והתנן שתי גנות וו ע"ג זו וכו' התם כדקתני טעמא . ונראה ביאור הגס"׳ דפלוגתא דאביי ורבא הוא בדינא חלות קדושת הארץ , דלאביי אם הוא יונק מא"י חל בפירות חלות קדושת הארץ , דלחלות קדושת הארץ אזלי-, נתר היניקה ואם הניקו מא"י הוי אירות א"י , ורבא בעי שיהא הגידול בארץ , והא דבאשרוש לא פליגי הוא משום דשדי נופו בתר עיקרו וחשיב הגידול בא"י , ואין זה דין בחלות קדושת הארץ כ"א רזה דין בכל התורה כולה דשדי הנוף בתר העיקר , וע"ז פריך כיון רזה דין בכה"ת דשדי נופו בתר עיקרו והא בשתי גנות פליגי אפיי' בדאשרוש , וא"כ ה"נ הכא בדיני חלות קדושת הארץ תליי* בפלונתא דאביי ורבא ומשני וגו,, . ומבואר דהא דבאשרוש לא פליגי הוא משום דשדי נופו בתר עיקרו וחשיב כאלו הגידול בארץ , אבל אם נמצא היכא תמצא שלא נוכל לחשוב הנוף אמר העיקר אין שום מעליותא בדאשרוש , ואשרוש ולא אשדוש חי דינא הוא .
והנה הא דסדי נופו בתר עיקרו לא שייך אלא לעיקר גידולו אבל לא לס"ז אמה , דס"ז אמה לא מהני אלא דמיקרי שיונק מן הארץ , אבל שדי נופו בתר עיקרו תלוי בעיקר הגידול אם הוא בארץ , וא"כ מהי דפריך שיתחייב במעשר מפני שהוא בתוך ס"ז אמה והא לא מגי ביניקה לחוד כ"א דבעינן שיהא הגי-דול בארץ . וע"כ צ"ל דהמוגיא דב"ב הוא אליבא דאביי דתלוי ביניקה וא"ב תוך ס"ז אמה שיונק מן הארץ יתחייב כמעשר , אבל הרמב"ם דפמק כרבא דעיקר חלות סירות א"י תלוי בהגידול א"כ תלוי אחר העיקר ראם העיקר הוא בארץ אז שדיי* נופו בתר עיקרו וחייב במעשר, אבל אם עיקרו בחו"ל ואפי' שיונק בתוך ס"ז אמה מן הארץ , מ"ם הא קיי"ל דבתר נופו אזלינן , ושדי נופו בתר עיקרו לא שייך אלא לעיקר גידולו וא"כ שפיר פסק דאזלי׳ נתר העיקר , ע"כ .
הגר"ח זצ"ל
בדין חצי עבד וחצי בן חוריו לפו"ר
עריכהבסורי אבן חגיגה דף מדמה חצי עבד וחצי בן חורין דתיתי עשה דפרו ורבו ותדחה ל"ת דלא יהי," קדש , כי היכא דאשכחן בחסאת שבלעה היינו חסאת כשידה שבלעה ממסאת פסולה דאמרי,׳ תיתי עשה ותדמה ל"ת ודבריו צ"ב הא התם נהי דהעשה היא על החתיכה זו והל"ת על החתיכה אמרת מ"ם שניהם במד גברא ה8 , אבל הכא הרי העשה הוא על הגברא של חגי בן חורין והל"ת הוא על הגברא של חצי עבד , וא"כ היכא מרחה העשה של הב"ח הל"ת סל הח"ע , וכבר הקשה זאת בסי׳ מנחת חינוך מג׳ ל"ה
ונראה לוםר בזה דהגה הא דעבד ססרר מפו"ר י"ל משים דילפינן לה לה מאשה או דנים* דאין הסעם משום ילפותא אך השום דל* ש*יד בעשה זו סשום דכיון דאין לו איים הרי אין הבן מתייחס אחריי או נאמר דלא דלא נאסרהחיובא דנו ר"ר דק על בן מורי! . והנס"ם בין הני שעמי הוא דאי גיסא דפסור ססעם גזהייב דלה לה פאשה א"ב הסמור הוא על הנברא דאין הגברא של עבד מחויב בפוייר , פשא"ב אם ניסא דהפסוד הוא משום תרי סעסי בתדאי , א"כ אין הפסור הוא בהגברא רק בהחסאא , דאין החיאא של עבד סמויב בפו"ר , אבל הגברא באמת שייך להן חיובא . והגה באשה מלוגתא דתנאי אי מחויבת בפו"ר , ובעבד ליכא פלוגתא כלל , מזינן מזה דהא דפסוד עייב ממעמא אחרינא בלא הילמותא דלה לה מאשח .
והנה נפ"ם לפי"ז גם במאי עבד וחעי בן חורין , דאם הפמוד הוא בהגברא אז ל"ש כלל הח"ע בהחיוב של פר"ד , משא"־כ *מ נימא דהפסוד הוא על התפאא דח"ע , א"כ בח"ע חל החיוב דפו"ר על הגברא דחאי עבד לקיימו בהמפאא דחב"ח , וא"כ אף כאן כבר העשה והל"ת בחד גברא אך מחמת תרי מפאות ושפיר מדמה זה הסודי אבן לחתיכת חמאת כשירה שבלעה בחמאת פסולה דשם ג"כ העשה והל"ת מחמת תרי מפאות , ע"כ
בעניו ח"ע וחב"ח לענין ראיה
עריכהכתב הרמב"ם בהל1" חגיגה פ"'4 הייא מי שחאיו עבד ומאיי בן חורין פסור מפגי אד עבדות , והדאב"ד השיג עליו דהא מבואר בריש חגיגה ד דלמשנה אחרונה כיון שכופן אותו לשחדו לא מיקרי שיש לו עוד אדון אחר יחייב בראיה , וא"כ לפי מה דקיי"ל כמשנה אחרונה הוא חייב בראיה.
והנה בעבד לבד הך פסורא דיש לו אדון אחר , יש עוד פטור משום דילפינן לד. לה סאשה י והנה זה דאמרי' דמסום דכופין את רבו לשחדו הרי הוא חייב בראיה , זה אינו שייך אלא לפסורא דיש לו אדין אחד , אבל להך פסורא דילפינן לח לה מאשה פשיסא דאף דכופין לשמרו סיים כל עוד שלא נשתמד עדיין כל איסורי עבדות עליו ודינו כאשה , והא דמאי עבד ומעי בן חורין למשנה אחרונה חייב בראיה , היינו משים אד חירות וכמבואר בראש השנה דף כ"ח דגם משום אד מידות יכול הוא להתחייב במאוות •
והנה בירושלמי פ"א דחגיגה ובפרק ר"א דמילה ממעם מקרא דכל זכורך דמקאת זכר ומקאת נקיבה דפמור מן הראי' ובעי' זכר שלם . ולפי"ז אריך להבין אסאי ח"ע וחב"ח חייב , הא כיון דילפיגן לה לה מאשה א"כ א"א להתחייב משום אד חירות דהוי רק מקאת זכר , ועל ממור זה לא מהגי מח דכופין אותו לשחדו דמ"ם עכשיו הוא באד עבדות ודינו כאשה כ"ז שלא נשתחד , וא"כ הוי מאי אשה והוי רק מקאת זכר ואגן בעינן כל זכורך . ונראה דהוא מפרש הך ילפותא דכל זכורך דהפי' דלא סגי באד חיוב ובעינן חיוב שלם . אבל בפשטות נראה דהוא ילפותא לססור אנדרוגנוס שהוא מקאת זכר (וכזה אמר גם הרב שליס"יא) . אמנם מדמזיגן דבתלמודין קאמר דחייב למשנה אחרונה , ע"כ דלא ס"ל דרשא דכל זכורך ♦ אמנם נראה דלא פליגי דהנה בגם' קאסר זכורך לסעוסי טומסום ופריך איאמדיך קרא למעוטי ספיקא ומשני בביאיו מבחוץ , והיינו רהוא ודאי זכר ואפי"ה ממעם לי' קדח ומשום דהו* דין מיוחד דאריך שיהא ניכר זכרותו , וא"כ לפי"ז מה דמםעסינן אשה מקרא דזכודך אין המיעום מדין זכר ונקיבה כ"א מדין זכרות , וא"כ הדי ל"ש להקיש. עבד לאשה , כיון דליכא בהו הך חסרון , דדוק* אם הםיעיט ׳באשה הוא מדין נשים אז שייך לאקשוי עבד לאשה . דוגמת מה דפסק הרמב"ם דעבד לוקה על תגלחת , ומשום דגאשה המסור משוס דל•* לה זקן ולא סדין אשה . ומה ופריך בגם׳ ותיפוק ליי* משום לה לה סאשה , נראה דהגה באמו! פריך שם הגס׳ ל"ל קרא דזכורך למעוסי נשים תיפוק לי׳ משום דהוי מ"ע שהזמן גרסא , ומשני דאיצסריך קרא רלא ניליף מהקהל , אשר לפי"ז נמצא דלפי האמת איכא באשה אמר מיעום דזכורך תר* פסורי , משום קרא דזכורך ומשום דהוי מצות עשה שהזמן גרסא , ומה דקאמר דמקשינן עבד לאשה היינו לסעמם דפסור משום זמן גרסא , אבל משום ממורא דזכורך לא שייך לאקשוי עבד לאשה , דעבד הוי כל זכורך , ועל פסור אשה שיש בעבד ע"ז שפיר י"ל דמ"ע וחבייח חייב משום צד חידות , דבזה ליכא מיעוסא "דכל" ויבול להתחייב כמו בכל התורה משום צד חירות לחוד •
והנה הרמב"ם בפ"ב דחגיגה שהביאנו כתב דמומסום פסור משום ספק אשה , וקשה דהרי בגם׳ קאמר דאפילו ודאי זכר פסור מקרא דזכורך . והנה קשה ל"ל מיעוסא כשביציו מבחוץ מקרא דזכורך תיפוק לי׳ משום ערל דפסור מן הראי׳ וכמו דקאמר בם׳ הערל ביבמות דכסביציו מבחוץ אסור בתרומה משום ערל . וצ"ל רהסוגיא אזלא כרבנן דלא סרבי ערל כממא וערל חייב בראי׳ , אבל לרבי עקיבא דמרבי לערל כי סמא א"כ ליכא לאוקמי קרא דזכורך לביציו מבחוץ דההוא פטור משום ערל , וקרא ע"כ אתי למעוטי סומסום משום ספק אסה , והפטור לאו משום זכרות כ"א מדין אשה . ובזה שפיר שייך לאקשוי עבד לאסה כיון דהפסור הוא משום זכר ונקיבה ולא משום זכרות , וא"כ כיון דשייך גם הך פסורא דזכורך גבי עבד שוב הדי איכא דינא דכל זכורך דאינו יכול להתחייב משום צד מידות לחוד אף למשנה אחרונה , משום דכיון דהוי בדין חצי אשה קודם שיחדור לא הוי כל זכורך , וע"ז לא מהני מה סכופין לשחדו והגם׳ אזיל אליבא דרבנן דלא מרבי לערל כי סמא והסיעום קאי למעוסי טוסטוס כשביציו מבחוץ והסיעום הוא משום זכרות מה דלא שייך זה בעבד וסיוע לזה מה שלא הוזכר ברמב"ם הפטור בעבד משום סיס לו אדון אחר ומסמע דהפסור הוא משום זכורך , ע"כ . הגר"ח זצ"ל
בענין שליח פסול בגט
עריכהרמב"ם פ"ו מגירושין הי'ז הפסול בעבירה שהביא את הגם הרי הגם נטול . ובהשגות א"א לטח יפסול כיון שנתקיים באותמיו ואין אנו צריכים לאמירתו כלל וכו' עי י"ש , והנה הא דשליח נאמן ע"ז שהוא שליח זהבעל עשאו שליח לגירושין הוא מחמת דגיסו מומיח עליו שעשאו שליח •כן איתא בתום' וכן מבואר בהראב"ד . אםנס כ"ז דוקא בצירוף אמירתו זל השליח מסעם שליש שנאמן לומד לגירושין , ובשליש דוקא באומד לגירושין אבל במצא בין שטרותיו ואינו יודע אם לגירושין אם לאו יהא זונח , וא"כ נוכל שפיו לומר להרמב"ם דבפסול כיון דאין לו באמנות זיני נאמן כלל שעשאו שליח והוי באלו לא אמר כלל דאין לי נאמנות •גיסו מוכיח למוד לא מגי • ואם בבה"ג בפסול לענין ממונות בשליש ושיסא שהוא מהימן , דהתם שאני דאיתיהיב למחילה , אבל לענין איסורא :עינן דוקא כשד דאז מהימן כצירוף ניטו מוכיח עליו , אבל בסמול הוי :אומר אינו יודע דלא סגי בהוכחה מה שהגם בידו לחוד ,
והנה בגיסין איתא מחלוקת (דף ט"ד) רש"י ותום' בהא דשליש אמן בגירושין , דרש"י פירש התם מטעם נאמנות דהא השליש מיהמן ומר לגירושין , ובתום' פירשו דהנאמנות דשליש אינו מטעם נאמנות לא כיון רהוא הימני' נתן לו שאם יאמר לגירושין יהי' לגירושין *
והנה לפירש"י דהוא משאם נאמנות שפיר 1וכל לומר דהיא דוקא בכשר דאית לי' נאמנות ולא בפסול , אמנם לפי פירוש התום' דנתן לו על דעתי," , א"כ אפילו בפסול נתץ לו על דעתי' , וא"כ נם*א דהרמב"ם והראב"ד פליגי בסמליקותם של רש"י ותום' , דהרמב"ם מפרש כפירש"י דהוא ססעס נאמנות , ולכן בפסול בעבירה פסול לשליח הגם , והראב"ד כפירוש התוס' ואף בפסול מהימן כיון שנתן לו על דעתי' 3 אמנם נוכל לומר שפיר דהרמב ם נמי סייל כהתוס' דנתן לי' על דעתי' , אמנם כ"ז הוא דוקא כשהוא שליח לקבלה וידו כידה והוא במקומה והשסר אצלו ראי' על עיקר הגירושין אז אמריגן דכיון דהיסני' ונתץ לו , על דעתי' נתן לו שאם יאמר לגירושין יהי' לגירושין , אבל בשליח הולכה שאין הוכחה מגוף הגם כלל על שליחותו אלא הוכחה אדדית ממה שהגם בידו בזה לא אמרי' דהיסני' ונתן לו על דעתי' שאם יאמר לגירושין יהא לגירושין , ואין נאמנותו בגידוף הוכחת הגס , אלא מסעם ואמנות לחוד , ילכן בפסול אין לו נאמנות , והוי גיסו מוכיח לחוד דלא סגי כנ"ל
והנה נחלקו הרמב"ם והראב"ד בשליח קדושין אי בעי עדים דהרמב"ם ס"ל דלא בעי עדים וראיתו משליח הגס דאי"* עדים , ופליג עליו הראב"ד וז"ל : ול"ד לשליח הגם דהתם גיסו מוכיח עליד עיי"ש , ,הגה זה ודאי דהרמב"ם ג"כ ס"ל דגיסו מוכיח סהני לבדורי מילתא שעשאו שליח , אלא דס"ל להרמב"ם ואלו הוי בעי עדים לקיומי מילתא על השליחות לא הי' סגי בגיסו מוכיח עליו כיון דאינו הוכחה כלל מגוף הגס על השליחות ואין ראי' כלל מעדי השפר על השליחות אלא הוכחה *דדיית ולא חשיב עדות לקיומי סילתא . ונוכל לומר בשליחות הפסול דאזלי לטעמייהו , דהרמב"ם ס"ל דגיסו מוכיח לא מחגי בפסולי עדות בעבירה ולא מסרינן דנתן לי' על דעתי' בשליח הולכה כנ"ל , א"כ לא מהני נמי הוכחת הגם במקום עדים לקיומי סילתא דגוף השסר אין מוכיח כלל על השליחות , אבל הדאב"ד ס"ל דאמרינן נתץ על דעתי' גס בשליח הולכה ופסול בעבירה נסי מהימץ על השליח חשיב עיקר השפר־דאי' על השליחות והגס מוכיח נסי על השליחות , א"כ חשיבי נמי עדים לקיומי עיי־י גיסו מוכיח עליו .
והנה אפילו אם גיסא דכו"ע ס"ל דלא בעי עדים לקיומי על השליחות עצמה (כמבואר במ"א) ורק כי היכא דלהוי עדים לקיום על הגירושין , מ"ם להדמב"ם לא סגי בגיסו מוכיח על השליחות אי הוי בעינן עדים על השליחות כי היכא דליהדי לקיומי מילתא על הגירושין, דכיון דהרי רק הוכחה *דדית הא דגיסו מוכיח , נם*א דחסד עדים לקיומי על מעשה הגירושין , (ושפיר דמי שליח הגם לשליח קדושין) והראב"ד ס"ל דל"ד , דגיסו מוכיח חשיב כעדים וחשיב דאי' מעיקר הגס על השליחות כנ"ל . וחשיב עדים לקיומי מילתא על השליחות , ולכן בנוגע לגירושין משיב דאיכא כאן עדים לקיומי מילתא ע"י הניסו מוכיח עליו . ע"כ .
הגר"ח ז*"ל
בעניו גט על תנאי
עריכהרמב"ם פ"ח מגירושין הנותן גט על תנאי הגט חל בעת שיתקיים התנאי ולא בשעת נתינת הגט לידה הלכך יכול הבעל להוסיף על תנאי או לבטל הגט ואם מת הבעל או נשרף הגט אינה מגורשת ולכתחילה לא תנשא עד שיתקיים התנאי ואם נשאת לא תצא אלא א"כ לא נשאר בידה לקיימו שהרי בטל התנאי ע"כ . והקשו הראשונים כיון דהגט אינו חל עד שעת קיום התנאי אמאי אם נשאת לא תצא , הרי היא א"א גמורה , עי' בהדה"מ , ובס"ס מהלכות אלו הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או אכלו ארי או נשכו נחש אינו גט אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית או אכלו ארי הרי זה ספק מגורשת . ובגמ' גיטין מביא ברייתא זו ברישא אינו גט ובסיפא הרי"ז גט , ומקשה הגמ' מרישא לסיפא ואמר שם רבא דמשבשתא היא זיל בתר סברא דיש טענת אונס בגיטין באונסא דלא שכיחא , וברישא דאינו גט דיש טענת אונס וגם באם לא אעמוד אינו גם דיש טענת אונס , ושלחו מתם אכלו ארי אין לנו , ופירש"י אין לנו שיהא גט . ובתוס' שם הביאו שיטת הירושלמי דחילוק גדול יש בדבר , דברישא אמר אם מתי מחולי זה והרי לא מת מחולי זה ואינו גט ובסיפא אמר אם לא אעמוד מחדלי זה והרי לא עמד , ומשמע בין מחולי ובין ע"י דבר אחר ולכן הגט גט . ובפשיטות הירושלמי מחולק על הבבלי בתרתי , חדא דמשמע מסוגין דאי לאו טענת אונס , אף־מחמת סיבות אחרות דלא**<* מחמת חולי זה. יש כאן קיום התנאי , דלא נתכוון שימות דוקא מחולי זה ומה שאינו גט הוא מחמת אונס דאונס כמאן דלא עביר , ומהירושלמי משמע דכשמת מחמת הארי חסר בכאן קיום התנאי , דנתכוון שימות מתוך חולי זה והא מת מחמת סיבה אחרת שלא היתה בתנאי . ושנית בסיפא דאם לא אעמוד שיש בכאן קיום התנאי , סובר הבבלי דקיום התנאי באונס לאו קיום הוא דיש טענת אונס , והירושלמי סובר דאין טענת אונס דקיום התנאי באונס קיום הוא . וקשה דמחלוקת בירושלמי אי אונס כמאן דעביד או כמאן דלא עביר , אבל ודאי דיש סענת אונס' וצ"ל דגם הירושלמי סובר דיש טענת אונס , רק שסובר דתנאי דאם לא אעמוד אסיק אדעתא אף באונסא דלא שכיחא ותנאי דאם לא אעמוד בכל אופן בין מחולי זה ובין מסיבה אחרת , וזהו כונת התוס' דלא אעמוד כשמת בין מחולי זה בין ע"י דבר אחר , ולא דנימא דאחרי שיש כאן קיום התנאי דלא עמד אף באונס התנאי מקוים דאין טענת אונס , אלא אף דלא שכיחא אסיק אדעתא והכניס בתנאי ואין כאן אונס כלל וזהו שיטת הירושלמי לפי שיטת התוס' , ועל פיסקי הרמב"ם קשה דהוא לא כהבבלי ולא כהירושלמי , לא כהבבלי דסובר דברישא וסיפא אינו גט , ואף לא כהירושלמי דבסיפא הוי גט ודאי והרמב"ם כתב דספק מגורשת הוי ,
והנה בגמ' מקשה רישא לסיפא דברישא אינו גט ובסיפא הוי גט ומשני רבא דמשבשתא היא זיל בתר סברא . ובאמת חילוק גדול יש בדבר דברישא אם התנה אם מתי מחולי זה , מיתתו הוא קיום התנאי המועיל לחלות הגט , וקיום התנאי בעינן שלא יהי' באונס , וכשאכלו ארי הרי עצם התנאי נתקיים באונס ולא הוי קיום ואינו גט , אבל בסיפא כשהתנה אם לא אעמוד מחולי זה ולסוף אכלו ארי , קיום התנאי הוי האי-עמידה ולא המיתה , והי־אי עמידה הלא לא הי' באונס , דהרי ישב זמן ולא עמד מחולי , ורק דאם לא הי' אונס במיתתו אפשר שהי' עומד ומיתת אונס סיבבה שאינו יכול לעמוד והיינו לבטל התנאי , אבל עצם קיום התנאי לא הי' באונס , ובשלמא אם הי' התנאי על זמן שלא יעמוד עד ל' יום הל' יום הוי קיום התנאי , והיינו שלשים יום אי עמידה , וכשמת באונס הרי לא הי' בכאן ל' יום של התנאי דאונס לאו קיום הוא , אבל אם התנה סתם הרי הי' בכאן קיום התנאי דהרי לא עמד משן זמן , ורק דאי עמד הי' מתבטל התנאי , וכשמת באונס לא הי' בכאן ביטול התנאי , והאונס פועל כאן רק שלא יהי' ביטול התנאי , אבל קיום התנאי לא הי' באונס ומועיל לחלות הגט ולכן הוי גט , וזהו באמת ביאור הירושלמי , דברישא אמר אם מתי מחולי זה ולא מת מחולי זה , והיינו שהתנאי הי' המיתה וקיום התנאי צריך שלא יהי' באונס , רק מזה החולי והוא לא מת מזה החולי שהקיום הי׳ באונס , ובסיפא התנאי אם לא אעמוד והרי לא עמד מזה החולי , והיינו שקיום התנאי הוא שלא יעמוד וכשמת נעשה קיום דהרי לא עמד מחמת החולי ולכן הרי גט . עוד יש לחלק ולומר דאף דאם לא יעמוד מחולי זה קיום התנאי הוא שלא באונס ס"ם מת מחמת האונס והאונס הוא שאין יכול לבטל התנאי , על זה גרפע יש גייב סענתאדנם דנאמר דאין כאן בודאי ביטול התנאי , ועל מה שא"א לו לבטל התנאי£/<* יש טענת אונס , ונמצא דאם הי׳ מבטל תנאו אי לאו האונס , לא חל הגט , דחסר קיום התנאי , כיון דה-אי ביטול באונס הי׳ ויש סעייא , אבל באופן דגם בלא האונס לא הי׳ מבטל תנאו , דהיינו אם הי׳ מת מעצמו ג"כ , והי׳ נשאר התנאי בקיומו הוי גט . והיוצא מזה דנשארת לעולם בספק מגורשת דאם הי׳ מבטל התנאי אי לאו האונס יש סענת אונס על קיום התנאי , ואי גם בלא האונס לא הי׳ מבטל תנאו נשאר התנאי בקיומו . וזהו שפסק הרמב"ם דאם לא אעמוד מחולי זה הוי ספק מגורשת וסוגיא דילן יסכים לפסק הרמב"ם דמה שמקשה רבא מרישא לסיפא היינו כיון דיש טענת אונס אמאי בסיפא הוי גט ודאי , ספק מגורשת הי׳ צריכה להיות , וזה שאמר רבא משבשתא זיל בתר סברא היינו שתהא ספק מגורשת ומה ששלחו מתם אכלו ארי אין לנו היינו אין לנו שתהא ודאי מגורשת אלא ספק מגורשת ולפי מה שנתבאר גם הירושלמי סובר דיש טענת אונס והכא גם במת שלא מחמת החולי יש בכאן קיום התנאי וכמו הבבלי , ופלוגתתם הוא רק בזה אי הוי ודאי מגורשת או ספק מגורשת . וכ"ז חידש הרמב"ם כדי שלא להרבות במחלוקת בין שני התלמודין דחד מפרש חבירו . אך קשה מהא דפסקא סברא ואמר חזו דאתרי ום' שמואל דלא שמי׳ מתי׳ משום דאונס דשכיחא אסיק אדעתא הא אי לאו הכי יש טע"א , אף דהאונס הי׳ בביטול התנאי שעכב אותו האונס לבטל והקיום באמת הי׳ שלא באונס שאני התם דהלא כל תלתין יומין הוא קיום התנאי , והתנאי הוא ה-אי ביאה של ל׳ יום וזה נתקיים באונס ויש טע"א על קיום כזה ולא מיקרי נתקיים , אבל באם לא אעמוד אייש פסק הרמב"ם שפסק דהוי ספק מגורשת ,
כבר ביארנו דהמתנה תנאי על זמן כל הזמן הוא בקיום התנאי ואף בתנאי דשב ואל תעשה קיום התנאי שב ואל תעשה משך זמן זה , אבל אם התנה סתם כגון אל תדברי עם פלוני כיון דלא נתן זמן והתנה סתם קיום התנאי הוא ה־־אי דיבור עם פלוני , ותיכף בשעת נתינת הגירושין מתקיים התנאי שלא דיברה עם פלוני וגם אין חסר קיום התנאי על להבא כיון דהוא בשב ואל תעשה רק דיכולה כל ימי׳ לבטל התנאי , אבל לקיום התנאי לא חסר כלום , דתיכף בעת נתינת הגט מיקרי נתקיים התנאי ואף על להבא ולכן פסק הרמב"ם דאם נשאת לא תצא דמיקרי נתקיים התנאי וחל הגט תיכף אף דהחלות תלוי בהקיום התנאי , דתנאי דשב ואל תעשה נתקיים תיכף בעת נתינת הגט ונגמרו תיכף הגירושין , ומה דלכתחילה לא תנשא יבואר להלן באורך .
ומה שב׳ עוד עד שתעשה. א"א לה לקיים התנאי שהרי ביטל התנאי יבואר זה במה שפסק הרמב"ם דהמתנה עם אשתו שתנשא לפלוני לא תנשא לפלוני מדרבנן משום גזירה ואם הלכה ונשאת לאחר הגט בטל ובני׳ ממזרים (פי"ח הי"ג מגירושין) , והשיג הראב"ד אמאי הגט בטל בודאי הא יכול הבעל לגרשה ותלך ותנשא לפלוני ויתקיים התנאי ולא יהיו בני׳ ממזרים וסברת הרמב"ם שאם עשתה מעשה שהיא באופן שאין בידה לקיים תנאה כמו שהי׳ בעת נתינת הגט זה גופא הוי ביטול התנאי , ומקורו מהגמ׳ דהמגרש דהמגרש לאחר לא תנשא ומקשה הגמ׳ סר,* נממן דישן היום ולא חיישינן שמא ישן למחר התם בידו לקיים תנאי הכא אין בידה להתגרש , וקשה דאף אם יהי׳ בידה להתגרש מאיש זה ג"כ אין בידה לקיים תנאו דאין בידה להתקדש לפלוני וגם אל הגירושין גאסין להבטל שיגרשנה , כמו באשה שנתגדשה על תנאי מעכשיו איך מותר הבעל לקחתה והא אין בידו לקיים תנאה רק דנאמינה שתתקיים תנאה ואין חוששין , אף הכא נאמין להבעל שיגרשנה ותנשא לפלוני . אלא ודאי דהא דאין בידה לקיים תנאו אינו משום חשש שמא לא תתקיים תנאו , דא"ז ודאי נאמן לה הבעל כמו שהיא נאמנת לו בתנאי דמעכשיו , אבל כשנשאת לאחר שעשתה מעשה שלא תוכל לקיים תנאו ובזה גופא הוי ביטול התנאי , וזה שייך רק כשהיא עשתה מעשה , דהרי אסה התנה והיא הסקיים והסבסל התנאי , אבל מה שאין ביד הבעל לקיים תנאו לא מיקרי ביטול התנאי דאסד לא התנה ואין בידו לבטל התנאי או לקיים , ולכן אין כאן חסרון מה שאין בידה להתקדש , דזה לא אשתו היא שלא תהא בידה לקיים , ורק מה שהיא אישה שלא תהא בידם לקיים תנאו זהו ביטול התנאי . ומה דאסורה להנשא לכתחילה , הוא דהא דנתבאר התנאי דשב ואל תעשה. ליקרי נתקיים תיכף הוא רק לענין חלות הגט , דהרי הגם חל בעת קיום התנאי ואמרינן דהתנאי כבר נתקיים , דהיינו שאין חסרון בקיוסו ומיקרי נתקיים אל להבא , אבל השלמת קיום התנאי אינו , דהא יכולה אוד לבטל ולא מיקרי שכבר נשתלם קיום התנאי , דבשאין היא יכולה עוד לבטל את התנאי אז מיקרי שנשתלם כבר קיום התנאי וחלות הגט תלוי בקיום התנאי ולכן לכתחילה לא תנשא , ולא דמי לתנאי דסאכסיו דהתם חלות הגירושין אין תלוי בהתנאי וחל הגט , רק דיכולה לבטל הגירושין אסרינן דהיא בחזקת כשרות דלא תבטל , אבל הכא חלות הגט תלוי בקיום התנאי ונהי דהגט חל ואם נשאת לא תצא דנתקיים התנאי מיקרי , אבל השלמת קיום התנאי עדיין חסר כאן ולכן לכתחילה לא תנשא , ע"כ •
הגר"ח זצ"ל
בענין גירושין
עריכההנה נראה דיש שני סיני גירושין והתגרדות בנס , יש דין גירושין ע"י נתינה בסה דאתי הגם לידה נגמר הגירושין ואין בריך דעתה כלל במלות הגירושין דאמילו בע"כ סהני כיון דיש כאן נתינה בידה 0םש • ועוד דין התגרשות יש ע"י זכי׳ היינו ע"י קנינים , בסה דהיא עשתה קנין בהגם געשה הגירושין , וכסו דסביגו שיפת רש"י בהזורק דף עיז דסועיל אגב בגם , וחזיגן סזה דגם קנינים של ססון סהני בגירושין , ובזה האופן בריבים דעתה על הקנין דהוי כסו 0םון דבריך דעת קונה , אבל דעת במלות הגירושין לא בעינן , ואס היא תאסר שרובה בהקנין החבר ולא בהגם גייב סגורשת , אבל דעת של מעשה קנין בעינן סמנה . הגהה : ולפי"ז י"ל דהנה בקסנה קשה איך יכולה לקבל הגם אפילו אס נאסר דאין בריכין דעתה בחלות הגירושין , אבל זכיית הנייר איך יכולה לזכות כיון דהיא קסנה • ואולם לפי"ז היסוד דיש דין נתינה ולא בעי בזה גדרי הקניגים , והונתן בידה אין זה קנין כסו בססלסלין רק דהוי נתינה היינו נתינת הגס ואין זה הקנאת המפץ , וא"ב כמו בעבם הגירושין יכולה היא לקבל ואין בזה חסרון דקסנה לאו בר דעת , בסו"ב הנייר ג"כ יכולה לקבל דסיקדי נתינה לידה דיש לה יד לקבלת הגירושין , אבל היכא דהיא סתגדשת ע"י קנינים בודאי דאין קשנה יכולה לקבל נס בזח האופן , ע"ב הגהת הגרב"ד זב"ל ,
סהגר"ה זב"ל
ונתן בידה
עריכהמעשה בבייסק נאחד שנתן גיסו במעססה (קאנוועדם) ו *נ• זו י ולקוות האקה מעל השולחן , ואמר חנדייח זאייל דלכאודה היא מימרא דרנא ואם גת ן גס במ**רו ונתן לה החג ר קנתה ו מתגרשת נו (דף כיי*) דהמעשפה הוי מאד אנל לא דסיא דהא אריך להבין בסימדא דרגא דנהי דגיסו נא ממגידו להאירה אבל במאי מתקיים הוגתן בידה דהא אפילו נמלה סידן גייב איגה מנודשג משום החסרון של ונתן בידה , אל* הסעם דלא הו • מסדו! הבא דונתן בידה משום דהקנאת החאר הוי נתינה , דע"י נתינתן המאד לה נעשה הגם ברשותה , דקידם לכן 1 הי' הגס ברשותו כשהי' המגד שלו , וזה לא שיין הכא , כיון דהגס בידה סיים אפילו אם לא יקנה המאד לה , והמאר והגם תרי פילי נינהו , ואייכ הקנאת המעסבח לא הדי נתינת הנס וממוסר אונתן כאן * אלא דתלוי כאן בדין כליו של מוגר בדשות לוקה אי קנה לוקה או לא קנה , וא"כ הקנאת המעספה אדיך לקנין הנם והוי נתינה , וזהו ספק בדין , ופסק הגרייה ואייל דהוי ספק גירושין , ע"כ *
שיור חוץ מעכו"ם
עריכהמבואר בגם׳ אס משייר חוץ מעכום הרי לא משיב שידי , דמד* תינו בי קדושין • ואמר הגרי"ז סליסייא בזה דאף דהגירושין מי' מד? מאותו עכום , אפי"ה אם יבא עלי׳ לאחר גידושיץ תהא מגוי' בס לנתי רידד' דסכיון דלא מוי שיור חדי מיא •נוי' נס לנבי דירי' ע"ב י